מעבר למחיר הפוליטי / ישראל רוזנסון

הניסיון לחיות בין העולמות – בין 'אגודת ישראל' לבין התנועה הציונית – גבה מחיר אישי כבד מאיש תנועת פועלי האגודה. ביוגרפיה שנוקטת עמדה

אי של אפשר: סיפור חייו של בנימין מינץ

חיים שלם בשיתוף שי מינץ

כרמל, התשע“ג,  560 עמ‘

ר' בנימין מינץ (לודז' 1903 – תל אביב 1961) איננו אלמוני; הוא דמות מוכרת למדיי גם היום, יותר מיובל שנה אחרי פטירתו בטרם עת. הוא מונצח באופן בולט למדיי בנוף הארץ, למשל ביישוב 'יד בנימין'. הוא זכור כאישיות מורכבת – מנהיג ועסקן, עיתונאי, איש עט וספר, פוליטיקאי (חבר כנסת ושר) ואישיות דתית, איש מעשה ואיש רוח; רבים ישתמשו לגביו בקלישאה של 'עסקן־מנהיג מהסוג הישן', ובצדק.

הוא זכה להערכה ציבורית רבה בחייו, שהתבטאה, לדאבון לב, במיוחד בדברים שנאמרו ונכתבו אחרי פטירתו. ניתן לומר כי גם מתנגדיו העריכוהו, למעט יוצא מן הכלל אחד, בולט וצורם, ההתנגדות־עוינות שלה זכה דווקא מהחוגים שהיו חשובים לו כל כך ב'אגודת ישראל'; במיוחד בהקשר של הכניסה לממשלה שלא בהסכמת 'גדולי התורה', ובמיוחד מצדה של חסידות גור.

מינץ מזוהה באופן עמוק ביותר עם התנועה־מפלגה 'פועלי אגודת ישראל' (פא"י), שמוקמה באיזשהו תחום ביניים – בין האגודאיות השיטתית לבין הציונות הדתית. אכן, אגודאי היה: כשהיה מינץ פעיל בשופרה הידוע של הציונות הדתית, אמרו – "'אגודאי' ב'הצופה'", וכשהוביל ליישוב הארץ בעמק יזרעאל אמרו – "'אגודאי' בעמק". מינץ היה אגודאי בהכרתו ויותר מכך בנשמתו,  אך יחסיו עם המזרחי והפועל המזרחי היו בדרך כלל יחסים של כבוד ואהדה; יתרה מזו, הם כמעט הגיעו לכלל איחוד פוליטי.

ר' בנימין מינץ, 1951 צילום: בראונר טדי

ר' בנימין מינץ, 1951
צילום: בראונר טדי

כפייה אנטי־דתית

חיים שלם כתב ביוגרפיה מרתקת, גדושת פרטים, על בנימין מינץ, שבה מוארת כמעט כל זווית אפשרית בחייו של מינץ. כותרתה 'אי של אפשר' 'משחקת' במשחק לשון ברור עם מושג יומיומי ברור ופשוט – ה'אי־אפשר' המוכר לכולנו. אכן מינץ היה 'אי של אפשר', אבל כל 'אי' הוא רק אי ולא יבשת; בתוכו שורר ה'אפשר', אבל ה'אי' מינץ קטן היה וחשוף לסערות; אחת הסערות – האחרונה – כילתה את האי ואת יושבו גם יחד.

הבן שי מינץ, שחיים שלם שיתפו בכתיבת הביוגרפיה, כתב בפתיחה 'מכתב לאבא'; הוא לא הסתיר את תוצאות הסערה הסופית: "[…] ראיתי כיצד סבלת והתאפקת להגיב כראוי ולא היה לאל ידי לעזור בצורה שהייתי רוצה לעזור, ולבסוף נשברת. […] ביליתי את לילך האחרון עלי אדמות איתך. ראיתי שאתה מאבד את החשק לחיות וחשתי שהקץ קרוב […]" (עמ' 15). אכן, לבד מהעובדה שלמינץ היו אויבים, הנחשפת בפני הקורא כבר בעמוד 15, עולה משהו מרגש בשיתוף הכתיבה של בנו של גיבור הביוגרפיה; הבן מוסיף את הממד האישי שלעתים כל כך חסר במפרט הטכני של קורות חיי אדם. וכאן הוא מוסיף גם את הממד הטרגי, סופו של אדם שתמרן כל ימיו עם האפשר וסופו שנקלע לאי אפשר.

האם ההזדהות עם מינץ שנשבר לא פוגעת בעמדה של הצד השני, של מי שלכאורה גרם לשבר? האם ניתן בכלל לכתוב ביוגרפיה הוגנת בתנאים שכאלה? אני סבור שהתשובה היא חיובית. ביוגרפיה משקפת עמדה; היא איננה בליל עיסתי של עמדות. יכול להיות שאגודת ישראל תצטרך לכתוב עמדת נגד ברורה על מה שהיה לדעתה באותם ימים של ראשית קיץ 1961; תנסה להתמודד עם השאלה מי בדיוק התאנה למינץ התשוש בחוליו ומדוע. חיים שלם סיכם את מה שפתח שי מינץ: "מותו של מינץ הכה בתדהמה ובכאב את כל חלקי היישוב היהודי בארץ ובעולם, חוץ מחוגי אגו"י [= אגודת ישראל] […]" (עמ' 496). הביוגרפיה פסקה את פסקה; מבחינת אגודת ישראל השאלה נותרה פתוחה.

אך בל ייתפס סיפורו של מינץ כטרגדיה שסופה ידוע מראש; חייו של מינץ חתרו לכיוונים רבים, הייתה בהם מורכבות ולא נכון יהיה להציגם כמנותבים דטרמיניסטית לעימות הבלתי נמנע עם החברה שאליה כה חפץ להשתייך. פשיטא שפועלו של מינץ למען הנדכאים ממלא עולם אנושי בפני עצמו; חיים מלאים שאינם קשורים כלל לנסיבות הסוף המר. הוא פעל ועשה למען שרידי פליטה לסוגיהם, פליטים, ניצולים, עולים חדשים – לכולם נתן תקווה ואהבה, כולם חשו במסירותו; על כל אלה זכה להערכה וכבוד.

גם בחייו הפוליטיים היו מאבקים שזכו להערכה צרופה בקרב 'הקהל הביתי' שלו. חיים שלם מפליא לתאר את עלילותיו במאבק נגד גילויים קיצוניים של כפייה אנטי־דתית שרווחו בראשית המדינה, מהסוג שהיום כבר כמעט נשכח (עמ' 337־335). כאמור, בכגון אלו לא עורר התנגדות משמעותית. אבל ככל שחודרים לעולם הפוליטי – ככלות הכול מינץ היה גם פוליטיקאי, גם אם מסוג אחר – מעלה הבדיקה תהייה שמא היו סימנים לסופה שתבוא. מבחינה זו שזורים קורותיו ומעשיו בקורותיה של פא"י; והשאלה מתחזקת האם קורותיה אלו אינם מובילים לאיזשהו עימות בלתי נמנע עם תנועת האם.

מעורבות רבנים בקואליציה

אכן, קשה להיות עצמאי, ומינץ ועמו גם פא"י או חלקים ממנה ניסו לשמור על עצמאות; הם לא היו 'גרורה של…'. השאלות עד כמה לסור למשמעת גדולי התורה, או אפילו לרבני פא"י, מלוות את דרכם. הן עולות בסוגיות כמו מעורבות הרבנים בכינון קואליציות מוניציפליות (מקרה פתח תקווה; עמ' 332־333), או ההתייחסות לשאלה המאתגרת עד עצם היום הזה של איחוד עם תנועת פועלים דתית אחרת – הפועל המזרחי, לפחות איחוד חלקי (עמ' 327). אכן, לא ברור עד כמה אפשרית עצמאות אמיתית בעולם שמנסה בכנות להיות אגודאי. אפשר כי היה בכל אלו איתותים, סימנים מוקדמים לעימות הגדול של סוף הדרך.

אזכיר פרשה שהיא מהותית בעיניי להבנת המתח המובנה בין האגודה לבין אנשיה שלה. בעשור הרביעי של המאה העשרים עמדה ברקע העימות בין מינץ ואחרים לבין הממסד האגודאי פרשת 'מחנה ישראל'. מדובר בקומונה של יהודים חרדים אנשי האגודה ובפועל קשורה לפא"י, שב־1925 נרכשה עבורם קרקע בעמק יזרעאל (סמוך לקיבוץ דוברת שהוקם אחרי מלחמת העצמאות [הבית המרכזי של היישוב עומד עד היום כאתר של שימור אתרים]); במקור יועדה הקרקע למשפחות מלודז', אך אלו עזבוה ובמקומם עלו גרעינים שונים, כולם קשורים לאגודה; בסופו של דבר עזבו כולם עד 1938.

כישלון הניסיון להקים קיבוץ אגודאי בעמק הותיר עקבות מרים: החצים הופנו נגד אגודת ישראל; לאגודה קשה היה להודות בשגיאות; אפילו שני דורות מאוחר יותר: "[…] גם ממרחק הזמן נבצר ממנו [=מנחם פורוש] להודות בחלקו של 'המרכז האגודאי בירושלים' באחריות לאותה צלקת מכאיבה" (עמ' 168). ואכן הצלקת הכאיבה כדבעי: "[…] חלק מהמתיישבים נקלעו בעקבות העזיבה למשבר רוחני […] אחד המתיישבים, חסיד שחבש בשבת שטריימל, התפקר ממש לאחר פירוק הנקודה […]" (עמ' 167), ומינץ שהיה מודע היטב לבעיות קצרה ידו מלהושיע. בקיעים שכאלו בין האגודה לתנועת הבת שלה היוו תופעה בת קיימא; וכאמור, בשאלה איך להגיב למצבים שכאלה שמרה פא"י על עצמאות, אך עצמאות איננה סגולה לריפוי השברים.

פרשת 'מחנה ישראל' היא מפתח להבנת מערכת יחסים מורכבת בין מנהיג ותנועה לבין המסגרת האידיאולוגית הגדולה שאליה הם שואפים להשתייך. האם לקרוא לניסיונות ההתיישבות מהסוג הזה ציונות סמויה? האם אהבת הארץ בביטויה המעשי, עלייה והתיישבות, יצרה חציצה בין פא"י לאגודה? לא כאן המקום להרחיב בכך. מה שנוכל לומר הוא שפא"י בכלל ומינץ בפרט חיפשו דרך משלהם בתוך העולם האגודאי. ההימצאות במקום המיוחד הזה, בתווך שבשולי האגודה והציונות, יוצרת רקע נפלא לסיפור מרתק; מתח שכזה בין שני העולמות מפרנס עלילה דוגמת מינץ. האם למי שנמצא באזור הביניים הזה היה סיכוי להתמיד? להציג תנועה יציבה ובת קיימא? שאלה קשה.

פא"י הייתה מקרה היסטורי מעניין, ומינץ ככל הנראה שילם מחיר כדי לחיות את החיים המעניינים הללו. מהי תרומתו מעבר לסיפור מעניין? חיים שלם, שכתב ביוגרפיה ולא המחיז טרגדיה, לא מרחיב על כך במישרין; ומצד האמת אין זה תפקידה של ביוגרפיה; היא לא צריכה להגיע כל כך רחוק, מוסר ההשכל ממנה והלאה. ובכל זאת, התחושה המרחפת מעל ביוגרפיה מעולה שכזו היא שיש משהו אמיתי בחיים הללו של 'בין העולמות'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון כי תשא תשע"ג - 812 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: