בתגובה לגיליון פרשת שמות, 200 שנה לפטירת בעל התניא

חב"ד לייט

חוסר ההתייחסות לתפיסה התובענית של תורת חב"ד בגיליון 'שבת' משקף תהליך מטריד של ריחוק מן המקור והצגתו בעטיפה נוצצת וורודה. לא רציני

כל מי שטרח אי פעם לקרוא כמה עשרות עמודים במה שנחשב למסמך המכונן של תנועת חב"ד, ספר התניא, מכיר פחות או יותר את התיזה המרכזית שלו. המסר הבסיסי של רש"ז מלאדי הוא שיש לאדם שתי נפשות: הנפש הא־לוהית שכל שאיפתה היא לפרוח לעילא ולהתבטל באינסוף, והנפש הבהמית שהיא שורש כל שאיפות העולם הזה – מאכל ומשתה, כסף, ילדים, נשים. מטרת האדם בעולמו היא, במקרה הטוב, לבעוט את הנפש הבהמית ולהשליכה מחוץ למבנה האישיות שלו (זה נקרא צדיק) או, במקרה השכיח (בינוני), לנעול אותה באיזה סוג של סיר לחץ כך שהיא לא תשפיע לעולם על החלטות השכל.

שלילת העולם

איך שלא יהיה, מדובר בעמדה מאוד תובענית, שבבסיסה דרישה מן האדם להשמיד או לפקוק באיזה כלוב תודעתי חלק משמעותי מאוד מכוחות הנפש שלו, חלק שאצל "סתם" אנשים ממלא 99 אחוז מן הזמן ומן התודעה. מדובר בקריאה למלחמה פנימית עצומה, שמי שנכשל בה הוא בעיני אדמו"ר הזקן אדם נקלה:

והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחי' מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה בבחי' ועשה טוב כגון בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש ולהילחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר … דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה' (תניא, פרק ל).

מובן מאליו כי גישה זו מתייחסת לכל אלמנט של "העולם הזה", כולל המבנה הנפשי הבסיסי של אדם נורמלי, כאל מופע של הנפש הבהמית שצריך לשלול אותו ולהתרחק מממנו. כך, לדוגמה, מושג ה"שמחה" זוכה להגדרה מחודשת שמעקרת אותו לגמרי ממשמעותו בשפה המקובלת:

"וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב".

"באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר" (פל"א).

אפילו המציאות עצמה נתפסת כאילוזיה, ועל כן אין לאדם להתפעל יותר מדי ממצבו או מבני משפחתו:

"עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפי' בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר"(פכ"ו).

סביר להניח כי עמדה כזו מביאה לשלילה גמורה של כל פעילות שאינה שייכת לרובד הרוחני המיסטי, החל מיחסי קרבה בין בעל לאשתו, כפי שהובא ב"צוואת הריב"ש" בשם הרב המגיד, רבו של בעל התניא:

"ויאהב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד רק שהם מצות השם יתברך ולא יהרהר אחריה כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס? יש שטות גדול מזה? כך בעולם הזה צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעולם הבא ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה? וימאס אותה".

וכך גם לגבי מה שמכונה אצלנו יישוב ארץ ישראל, כפי שכתב האדמו"ר רבי יוסף יצחק (הריי"ץ) מלובביץ' כדי לגנות את פעילותה של התנועה הציונית. הוא מנגיד בין מעשיה למעשי החרדים אשר "המה זכותם יגן עלינו, הקדישו את הארץ רק לד׳ ולתורתו, ולא נתנו טמא את הארץ, בכל גשם וחומר, בתי מסחר, בתי עבודה וחרשת, קדושה הארץ…" (ספר תיקון עולם עמ' נא).

מיתוג מחדש

אין ספק כי קבלתה של תפיסת עולם מעין זו אמורה להיות הכרעה רוחנית קשה ביותר. קשה להאמין כי אדם יחליט בקלות דעת להתנכר למה שנתפס כמרכיבי האישיות היסודיים שלו, או לראות ביחסים בינו לבין משפחתו הקרובה עניין שפל וראוי לגנאי. קשה עוד יותר להבין איך, אם בכלל, ניתן לגשר בין תורה כזו לעקרונות החיים המקובלים בציבור הדתי לאומי.

אף על פי כן, לכל מה שנכתב עד כאן לא נמצא זכר בגיליון 'שבת' שהוקדש לציון 200 שנה לפטירת אדמו"ר הזקן. היו בגיליון חמישה מאמרים שכולם עוסקים בתורת חב"ד, ולמרבית הפליאה התמונה המצטיירת מהם הרבה יותר ידידותית למשתמש: לא מלחמה נפשית נוראה, לא פרישה מהעולם, אלא בעיקר ההיפך ־ ניגונים, פעולה בתוך המציאות, סדנאות ניו־אייג'. נדמה לי שלא רק הקוראים אינם מקבלים תמונה נאותה של התורה החב"דית, אלא גם רבי שניאור זלמן, אילו היה רואה את הגיליון, היה נפגע מן הרידוד והשיטוח שעברה תורתו.

מה שהימם אותי במיוחד – נושא שלדעתי היה יכול להיות בסיס למחקר מעניין – הוא הציטוטים. בכל המאמרים, למעט מאמרו הנרחב של אלחנן ניר, נדיר למצוא ציטוט של מקור ראשוני. כמעט כל הציטוטים שהובאו בגיליון, אפילו זה שליווה את תמונת השער, הם מסיפורים חב"דיים מאוחרים אשר צצו באמצע המאה העשרים, מאה שנה ויותר לאחר האירועים המתוארים בהם, ללא כל אסמכתא, ואשר חוקרים רבים מתייחסים אליהם בבוז ואינם מוכנים לגעת בהם אפילו במקל כמקור היסטורי אמין. זאת בשעה שלא חסרים כתבים אורגינליים: כל אחד מאדמורי חב"ד היה כתבא רבא, וארון הספרים החב"די עצום בהיקפו.

בעיניי, משתקף כאן תהליך מטריד שלא ברור לי מה מקורו ומה טיבו. משנתה המקורית של החסידות, משנה מיסטית תובענית, קשה ועמוקה, מותגה איכשהו מחדש ונמכרת לציבור בעטיפה ורדרדה ומתקתקה שאין יותר מדי קשר בינה לבין המוצר המקורי. בדרך נעלמו המקורות הראשוניים לטובת כל מיני סיפורי מעשיות ושאר תיאורים מכלי חמישי ושישי. העניין כולו נראה לי כזלזול בתבונתו של הקהל, באמינותם של הדרשנים, ובכבודם של הוגי החסידות המקוריים אשר תפסו את משנתם הם קצת יותר ברצינות.

 נדב שנרב

—————

בתגובה ל'סגולת ישראל אינה גזענות' מאת יצחק שילת, גיליון פרשת שמות

גנטיקה מיוחדת?

לרב יצחק שילת שליט"א זכויות רבות וכל מי שחוקר או לומד את כתבי הרמב"ם חייב לו חוב גדול מאוד. אבל אין לו זכות להציג פרשנות אישית שלו לרמב"ם כאילו הדבר מוסכם על הכול. לדעת הרב שילת, בעיני הרמב"ם עם ישראל "אכן ניחן בתכונות גנטיות מיוחדות". בקביעה זו הוא מסתמך של ספרו המעניין והחשוב 'בין הכוזרי לרמב"ם', עמ' ע־עד.

בעמודים אלו מפרש הרב שילת אמירות של הרמב"ם שברור שהן בגדר תיאור "הרצוי" כאלו הן תיאור ה"מצוי" (והלוואי שכל יהודי היה באמת ניחן בתכונות שהרמב"ם מזכיר בטקסטים האלו).

לא ברור לי כיצד אפשר לומר שבעיני הרמב"ם לעם ישראל תכונות גנטיות מיוחדות (ונעלות) ובו זמנית לטעון שעמדה זו אינה גזענית. מגדיל הרב שילת לעשות בטענה שלפי הרמב"ם "תהליך הגיור ההלכתי הוא בעל כוח מטפיסי המחיל על הבא לחסות תחת כנפי השכינה את כל תכונותיו של עם ישראל". לענ"ד טענה זו מופרכת לגמרי, ומעבירה את הרמב"ם ממקומו הטבעי אל מחוזות קבליים הזרים לו לחלוטין.

מנחם קלנר

מנחם קלנר הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ועמית בכיר במרכז שלם

מלמד את האיך

חשיבותו של 'חלומו של הכוזרי' נעוצה בדרך שבה הוא מנחה לקרוא את הכוזרי ולאו דווקא במסקנותיו. הדיאלוג ממשיך 
עד היום

לפני כמה וכמה חודשים פנה אליי חברי מיכה גודמן וביקש ממני להשתתף בעריכת ספרו החדש, "חלומו של הכוזרי". למרות העומס הרב שבו הייתי שרוי נעניתי לו, שכן חשתי שאני מצוי בספר הכוזרי, שאותו למדתי בישיבה עם הרב יצחק שילת. כמובן, גם במהלך עבודתי על ספרו של מיכה שבתי ונעזרתי בספריו החשובים של הרב. לכן, הצטערתי מאוד לקרוא את ביקורת הרב על ספרו החדש של מיכה. אני יכול להבין את המחאה על מסקנת הספר וכן את ההערות על קריאתו של מיכה, אך סגנון הדברים הקשה עליי לקבלם בלא תגובה.

לעצם העניין, אני מרגיש שיש כאן מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. לדעתי, מהותה של המחלוקת אינה נוגעת לעיקר האמונה בסגולת ישראל, אלא לשאלת אופי הלימוד של המחשבה היהודית לדורותיה.

מחלוקת לשם שמים

גישתו של הרב שילת במאמר ביקורת זה משקפת את ההבנה שתכלית לימודי האמונה היא אמונה נכונה: הפנמה של "מושגי היהדות", של "אמת ישראלית" שעלינו "להגשים אותה". מדוע עלינו לעיין בספרי האמונה? משום שהם יורו לנו מה לחשוב, ומתוך כך – כיצד לקיים. כפי שיש הלכות שבת, כך ישנן הלכות אמונה. כך, למשל, לא יעלה על הדעת שבין ריה"ל לרמב"ם תתקיים מחלוקת מהותית בנוגע לעיקר האמונה של "סגולת ישראל". כשם שבדיני שבת מתקיימות מחלוקות על פרטי הדינים אך איש לא יחלוק על עצם מצוות השבת, כך גם מפרש הרב שילת את מחלוקות ריה"ל והרמב"ם ב"דיני אמונה".

לכן יצא כל כך קצפו של הרב שילת על מיכה. כפי שלא יכול היה לשאת את ספרו של מיכה על הרמב"ם מפני שהוא טוען ל"מבוכה החותרת תחת יסוד האמונה בתורה מן השמים", כך גם מהות ביקורתו של הרב עתה היא על סתירת האורתודוקסיה. בעיני הרב שילת, המבחן המהותי לכל פרשנות של ספר אמונה היא האם הנך מקבל את גבולות שיח האמונה האורתודוקסי או שהנך "ליברל" (ואולי יש אפשרות שלישית?).

לעומת זאת, גישתו של מיכה בספרו החדש משקפת את ההבנה שתכלית לימודיה של הפילוסופיה היהודית אינה ה"מה" אלא ה"איך". מיכה הוא מורה שיותר משהוא מלמד את תלמידיו מה לחשוב, הוא מלמד אותם איך לחשוב. גישה זו ניכרת בספר החדש הן מדרך כתיבתו הפונה להבנתו של הקורא, והן מפריסת העמדות השונות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן.

ושתי הדרכים חשובות הן. ודאי שעלינו ללמוד אמונה לשם בירור האמת ועובר לעשייתה, ובה בעת ודאי שעלינו ללמוד פילוסופיה יהודית לשם פיתוח דרכי החשיבה. לבירור האמת והנחלתה חשיבות קריטית בשעה שאנו מבקשים לגבש קהל, חברה ועם; להבנת דרך החשיבה שלנו משמעות נישאה בשעה שאנו מבקשים לבשרה לאנושות כולה. עיקרי האמונה חשובים כדי שלא נסטה מן הדרך, אך אין בהם כדי ללמדנו לאן לפנות בצומת דרכים; לשם כך, נדרש שתשרה עלינו הרוח.

הכוזרי קם לתחייה

למעשה, זוהי גם חשיבותה הדרמטית של פרשנותו החדשה של מיכה לספר הכוזרי. כולנו למדנו כוזרי – מי בתיכון, מי בישיבה ומי באקדמיה. חשבנו שהכרנו את הספר, שכן ידענו לאן למיין אותו בטבלת הרעיונות ומהי התביעה המעשית העולה ממנו. יש שמסקנות הספר עיצבו את אמונתם, ויש שהשליכו מסקנות אלו מאחרי גוום. עד שבא מיכה גודמן ולימד אותנו שהאתגר העמוק בלימוד ספר הכוזרי אינו הבנת ה"מה" שלו אלא הרגישות ל"איך" שלו, לא רק תשובותיו של החבר אלא גם שאלותיו של המלך. רובנו ככולנו ראינו בספר הכוזרי ספר ששייך לעבר, שעיצב לחיוב או לשלילה את מה שאנו כבר יודעים – קם מיכה והשיב אותו להווה. וחייב גם אותנו להצטרף לדיון הסוער המתחולל לנגד עינינו.

זהו גם נימוקו העמוק ביותר של מיכה לטענתו – נימוק שממנו התעלם הרב שילת בביקורתו. הרב שילת קורא את הספר על פי כותרתו המשנית, "ספר הטענה והראיה לדת המושפלת", ואילו מיכה קורא אותו על פי כותרתו הראשית – "ספר הכוזרי".

ואולי זה בדיוק מה שחשוב כל כך בספרו החדש של מיכה. ספרו על הרמב"ם כתוב בבהירות כה רבה, עד שחששתי שאנשים יסתפקו בו ויימנעו מן העמל הכרוך בקריאת המורה. לעומת זאת, כל הקורא את ספרו החדש בפתיחות נדהם מן התביעה שעולה כלפיו כי יקרא את ספרו של ריה"ל מחדש. אם כל מה שמעסיק אותנו אלו הן טענותיו של החבר, הרי שמה טעם לקרוא בהן שוב? אך אם אנו רוצים לפגוש את מבטו החי של רבי יהודה הלוי, את המלך והחבר הגועשים בלבו – הרי ש"חלומו של הכוזרי" קורא גם אותנו לצאת למסע מחודש בין דפי "ספר הכוזרי".

ואין זה מסע שסופו ידוע מראש, שתכליתו בקבלת עיקרי אמונה. כפי שכתב הרב מדן, איננו חייבים להזדהות עם מסקנות הספר כדי להתענג על קריאתו. גדולתו של "חלומו של הכוזרי" אינה בפתרונות שהוא מציע אלא בשאלות שהוא מעלה, שאלות טקסטואליות ומהותיות ששכחנו, ואולי חששנו, לשאול.

דרור בונדי

רטוריקת שומרי החומות

ייתכן שד“ר מיכה גודמן לא הבחין בין פרשנות לדרשנות (כמיטב מסורת התורה שבעל פה וכגיבורי ספריו הרמב“ם וריה“ל), ויפה עשה הרב שילת שהעמידנו על כך. קנאת סופרים תרבה חכמה, ותרבה חכמה גם קנאתם של החרדים לדבר השם שחשים לכבוד התורה ויוצאים להגנתה מפירושים שחוטאים לפי דעתם לרוחה ולאותיותיה. אבל לדברי הטעם של הרב שילת נתלווה צליל צורם שמקלקל בעיניי את השורה, אינו מוסיף חכמה ולא כבוד אלא איבה וקנטרנות, ולצערי רווח ברטוריקה ובמחשבה של השמרנים שומרי החומות (תווית שאינה לגנאי כשלעצמה). בדברים הבאים אני מתייחס אך ורק לצליל זה, ולא לעיקר התוכן של דבריו.

הרב שילת מוצא דופי לא רק בפרשנותו של ד"ר גודמן, ואפילו לא רק במניעיו (השאיפה המוטעית־מיסודה לנקות את ריה"ל מכתם של גזענות) אלא גם בכנותו: הרב שילת אינו מוכן להאמין שגודמן מבטא בפרשנותו את דעותיו שלו ושהוא מודרך בה על ידי מצפונו שלו וראייתו המוסרית שלו. גודמן, קובע הרב שילת, כותב "כדי לרצות את אניני הטעם המוסרי, ליברלים חניכי תרבות המערב". הוא מציג את היהדות ("באופן קצת מעוות") "כך שתתאים לטעמם של החילונים באשר הם חילונים" (שלא לדבר על "נישא על גלי הרייטינג").

אינני יודע אם הרב שילת יתנגד לאפיונו של גודמן עצמו במאפיינים אלה – אני מניח שאם השאלה הזו תעלה לפניו באופן מפורש הוא לא יתנגד ליידות בו את הבליסטראות הנוספות האלה – אבל יש טעם מיוחד, מיותר ולא מכבד, בהצגת גודמן כמי שבא לרצות אחרים ולמצוא חן בעיני אחרים. האמת היא שגודמן מנסה לעשות שלום בין ריה"ל לבין עצמו, כפרשנים־דרשנים רבים לפניו שניסו לעשות שלום בין התורה המקובלת והמסורה לבין עצמם והוויתם, ועקרו לשם כך דברים מפשוטם, דרשו וחידשו ואף הפכו. מדוע קשה כל כך לקבל זאת?

הצליל הצורם הזה רווח כאמור ברטוריקה ובמחשבה של שומרי החומות: הדתיים ה'נאורים' מתאמצים לשאת חן בעיני החילונים השמאלנים, השמאלנים מתייפייפים ומכרכרים בפני הגויים. והגויים עצמם? גם תוכם שלהם אינו כברם אלא הם צבועים ומן הסתם הליברליות שלהם אינה אלא כסות לשנאת ישראל שלהם. ניתוחי אופי מתנשאים ופוגעניים ליריבים רעיוניים אפשר למצוא גם בקרב הנאורים ויפי הנפש (במירכאות ובלי מירכאות), אבל חוסר היכולת להסכין עם העובדה שיריביך הרעיוניים באמת חושבים אחרת ממך, חושבים כך בעצמם ולא רק מתוך פזילה לקהל אחר (שפוזל מצידו לקהל אחר וכן הלאה) – זהו צליל שמייחד את שומרי החומות.

ניתוח התופעה הזו (שבוודאי אינה מקרית) הוא עניין למאמר אחר, אבל פגיעתה רעה ותרומתה לדיון ולתרבות־הדיון שלילית: היא אינה מכבדת את בן השיח ולא את בעליה.

אליעזר מלכיאל   

ד"ר אליעזר מלכיאל מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון ובמכללת הרצוג

—————

בתגובה ל'מנין היוהרה?' מאת אברהם וסרמן גיליון פרשת שמות ו'חושים – מופת לדורות' מאת גדעון ארליך, גיליון פרשת וארא

אחרי מי יצאתם

הופתעתי למקרא התגובות למאמרי. לא עלה על דעתי לאשר את אמנת אש"ף (כדברי גדעון ארליך) או להפוך את חושים בן דן למנהיג שודדי הים (כדברי הרב אברהם וסרמן).

תגובות אלו יכולות רק להעיד על שדה קרב רגיש שנקלעתי לתוכו, הדורש מכל כותב להציג עצמו 'אם לנו הוא אם לצרינו' – בסוגיית לימוד התנ"ך כמו גם בסוגיות פוליטיות.

שדה הקרב אכן ראוי לכובד ראש, אך לקריאת עיתון נדרשים קורטוב של הומור וחיוך סלחני. ובמחשבה שנייה, גם לשדה הקרב.

עוז דוד בלומן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013