תגובות לגליונות קודמים

 בתגובה ל'חיים קלים' 
מאת איתי אליצור, 
גיליון פרשת ויגש:

השוויון – ערך נצחי

מאמרו של איתי אליצור עורר בי, לצד תחושת ההתנגדות, גם תחושת עצב חריפה. עד קריאת המאמר חשבתי לתומי שנושא השוויון בין הגבר לאישה בעולם התורה כבר מבורר, ושאנו רק בתהליך של מימוש הרעיון. מתברר שזו הייתה אשליה.

אליצור מתנגד לטענתו של חיים נבון כי ביהדות קיים שוויון בין איש לאישה ואומר: "מה לעשות, אין בהלכה שוויון בין המינים, השוויון בפירוש אינו ערך יהודי". האמנם?

הרב צבי יהודה קוק, לדוגמה, חולק על כך: "נקודת המוצא, הגישה הראשונה היא שבאופן כללי יש שוויון בין האיש לאישה. זאת נקודת היסוד של המין האנושי־היהודי, השוויון" (האישה וחינוכה, אסופת מאמרים בהלכה ובמחשבה, עמ' 55). ומנין למד זאת? מפסוק מפורש בפתיחת תורתנו הקדושה, בהופעה הראשונה של האדם עלי אדמות: "ויברא א־לוהים את האדם בצלמו, בצלם א־לוהים ברא אותו – זכר ונקבה ברא אותם". כך ניסח זאת הרצי"ה: "האדם חד – שהוא שניים, שוויון – שלמות מחוברת" (שם).

מתוך נקודת השוויון באה ההתפרטות, בירור המהות הגברית והמהות הנשית. המדרש המוכר על נסירת האדם השלם לשני פלגי גוף עומד כנר לרגלנו, הוא הבסיס להבנת האינטראקציה הבריאה בין איש לאישה. מתוך הפירוד מוזמנים האיש והאישה ללמוד זה את זה, לקבל את השוני ביניהם, ומתוך כך להגיע לחיבור עמוק בהרבה מהחיבור הראשוני – חיבור שלם שמתאפשר אך ורק כאשר שני בני הזוג עוברים ממצב של "גב אל גב" (לפני הנסירה) למצב של "פנים אל פנים" (לאחר הנסירה) ומסתכלים זה על זה מעמדה שווה.

במאמרו הביא אליצור דוגמאות לכך שההלכה אינה שוויונית, ומכאן בנשימה אחת הוא מסיק שהיהדות אינה שוויונית. לא חידוש הוא שניתן למצוא במשך הדורות מקורות שונים המפלים את האישה לרעה, אלא שלא זו הנקודה. אליצור ערבב באופן בוטה בין הסתכלות על הלכה זו או אחרת לבין חיפוש ה"אמת לאמיתה" של התורה. ההלכה, כשמה כן היא, מצויה בהליכה ובהתפתחות. התורה שבעל פה היא תורת האדם, תורה דינמית, המושפעת מהלוך הרוח של התקופה והמקום, ודי אם נזכיר בעניין זה את המדרש הנפלא על משה רבנו ששמע את רבי עקיבא דורש ולא הבין את השיעור. רק לאחר ששמע את תלמידי רבי עקיבא שואלים את רבם מנין לו כך והלה השיב – "הלכה למשה מסיני", נתיישבה דעתו. כלומר – התורה שבכתב נשארת לעולמי עד מוחלטת ואבסולוטית.

ישנם "ספרים מודרניים", כותב אליצור בנימה של לעג, שמסבירים כיצד הברכה "שעשני כרצונו" מעידה על כך ש"האישה מעולה מהאיש, שהרי היא עושה כרצון ה'", ומוסיף: "זה לא מחזיק מים". ובכן, "ספרים מודרניים" אלו אינם אלא, למשל, הספר 'עולת ראי"ה' של הראי"ה קוק, ומאמר של בנו הרב צבי יהודה (שם, עמ' 57). הבעיה איננה בברכה "שעשני כרצונו". הבעיה היא בברכה "שלא עשני אישה". כמה עלובה היא ברכה המגדירה אדם על ידי שלילת בת זוגו. וכבר הסביר הרב צבי יהודה שברכה זו נוסחה על פי התפיסה הסובייקטיבית של הגבר, ושלעתיד לבוא, כשתתברר האמת, ישתנה נוסח הברכה.

מרגע שחטאו אדם וחוה, מהרגע שבו לא פעלו יחד בגן עדן, ונכנס הנחש ופיתה את חוה, חל סדק בקשר ביניהם. לאחר החטא פנה הקב"ה לאיש לחוד ולאישה לחוד והטיל על כל אחד מהם תפקידים שונים. הופרה ההרמוניה הטוטלית שהייתה ביניהם, ובמקום השוויון הופיעה התחרות – הופיע הצמד הטרגי "עליונות־נחיתות". ההחטאה הזאת גרמה וגורמת עד היום למאבקי כוח בין האיש לאישה. כי האדם – איש ואישה – נברא בצלם א־לוהים, וכשאדם חש פגיעה בצלם שבו אין הוא יכול לשאת זאת. המושפל משפיל בחזרה. זה המקור לרוב בעיות הזוגיות.

אנו נמצאים בתהליך החלמה. השאיפה המתמדת היא לחזור לנקודת המוצא, נקודת השוויון, מתוך כבוד מוחלט, הכרה בשוני והכלתו. לאט לאט הסולם ההיררכי מפַנה מקום לעיגול שבו גברים ונשים נמצאים באותו גובה ובאותו מרחק מהמרכז, מקומו של עולם. הגישה השוביניסטית מאבדת לאט לאט את מקומה ומאפשרת לגאולה להאיר את אורה בעולם.

נעמי וולפסון

נעמי וולפסון, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, היא מחברת הספר "מרחק, נגיעה".
nomi2@zahav.net.il

————-

אדיקות שמרוצה מעצמה

במאמרו משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממייצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים שבהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממייצגיה הבולטים, והיא הגישה שמוצאת עונג מיוחד בהדגשה עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך.

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו.

האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקִלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובוויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאיים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרֵדה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, שבמסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. כריאקציה לכך החליטו הוגים דתיים רבים להיפרד מהמצפון והשכל, ואף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא־יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלפחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה.

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההיגיון כדבר שבשגרה.

גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה שאליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהיגיון ובמצפון שבהם הוא חנן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

תומר פרסיקו

shbt1p003

—————-

בתגובה ל'תוכנית ההתנתקות' מאת זאב וייטמן ו'עליונות כמונעת נקמה' מאת דוד קורצוויל, גיליון פרשת מקץ

גימוד גדולי האומה

לאחרונה חזר הפולמוס באשר לדרך לימוד התנ"ך, כשבמוקד הדיון עומד הביטוי "תנ"ך בגובה העיניים". מבלי לחזור על טיעוני הצדדים מצאתי לנכון להעיר על שני מאמרים בנידון שהתפרסמו במוסף זה.

הרב זאב וייטמן מביא שתי גישות בביאור שתיקתו של יוסף בהיותו משנה למלך מצרים, ללא ניסיון להודיע לאביו שעודנו חי. הגישה הראשונה היא שיוסף חשד באביו שידו הייתה במעל, שכן נשלח על ידו לשכם, ללא השגחה, למרות שידע על שנאת האחים אותו. בהמשך לכך ניתן להסביר שבסיפור הגביע יוסף רצה לנתק את בנימין מאביו ואחיו, ולהיפרד מהם לתמיד, אלא שאז בא נאומו של יהודה ומתוכו הבין יוסף שטעה, ואביו אכן מתאבל עליו, ואז חזר בו מתוכניתו והתגלה לאחיו.

לטעמי לגישה זו אין אחיזה והיא אינה ראויה לבוא בקהלנו. הלא אנו חכמים לאחר מעשה, כשאנו רואים עד היכן הגיעה שנאת האחים ליוסף. אך לפני זה, מי העלה על דעתו שהאחים מסוגלים לכך? אדרבה, אפשר שיעקב סבר שאם יוסף יבוא לראות את שלומם, אולי גם יביא מנחה אליהם ויהא זה מסע של פיוס. יתר על כן, כלל בידינו כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). אם כן, אין ספק שיוסף חש באהבת אביו אליו, ואף הוא השיב לו אהבה. אהבה כזו חוצה גבולות ומרחקים. לכן לא יכול להיות שיוסף חשב להיפך ביחס לאביו. ואם תמצא סיפור או אף עובדה שאכן כך קרה, אין לייחס לגיבורי האומה תופעה לא נורמלית, אלא אם כן היא כתובה במפורש.

ומכאן למאמרו של עו"ד ד' קורצוויל. מאמר מבריק אבל לא נכון. קורצוויל טוען כי יעקב ידע את סיפור המכירה ועל סמך זאת שואל מדוע לא חשש יעקב לפני מותו שיוסף יתנקם באחיו לאחר מותו. אך על כך יש לשאול – מדוע לא נקבל את פשט דברי חז"ל שיעקב לא ידע עד יום מותו על דבר המכירה כפי שטוען למשל הרמב"ן (מה, כז)?

על כל פנים, קורצוויל מעלה תיאוריה מעניינת, ולפיה יעקב ידע שיוסף לא ייגע באחיו לרעה, מאחר שיצר ההשתלטות שלו יגבר על שנאתו כלפיהם, והוא יעדיף לשמור אותם בחיים תחת חסותו, כפי ששנוא עושה טובה לשונאו ובכך "מושל" בו. ושוב אני שואל, מדוע לא נקבל את הדברים כפשוטם, שיוסף היה צדיק, ולמרות מה שעוללו לו אחיו מחל להם, וראה במה שקרה את יד ה'? אכן קשה לנו לעכל גדלות נפש כזו, אבל התורה מספרת לנו שכזה היה יוסף! גם אם אין אנו מכירים טיפוס כזה יש ערך חינוכי עצום בכך שנדע כי יש אנשים כאלו, ויש לנו למה לשאוף.

אם נלך בשיטת המחבר נוסיף עוד לפקפק בערכה של מצות הצדקה. העשירים אינם מתכוונים לשם שמים, אלא לשלוט על העניים, או על כל פנים להרגיע את מצפונם. אכן יש נותנים כאלו, אך דווקא במצות צדקה ההלכה "מוותרת" על כוונה לשמה, ומותר "לעשר כדי להתעשר". כנראה שהאינטרס העליון הוא לעזור לעניים.

סוף דבר, שני המאמרים מגמדים את דמות גדולי האומה, יוסף בנידוננו. ואני תוהה, מה ראו על ככה? אם קבלה היא נקבל. לאמור, אם היה כתוב כן במפורש או שההסבר היה הכרחי, ניחא. אבל ללא זה, מנין לנו העוז להטיל דופי בדמויות המקרא? לימוד המקרא ובייחוד החלק הסיפורי שבו בא ללמדנו בינה, להפיק לקחים, לחזק את יראת השמים שבקרבנו ולא להעלות השערות, כאילו ספרות יפה לפנינו.

אכן, במקרים רבים התורה שותקת ונמצא פשט הכתובים סובל הכול. אך מי שמתייחס לתורה ככתבי הקודש לא יעלה על דעתו הסברים הפוגעים בדמותם של גדולי אומתנו. לא כל מה שניתן לומר – מותר לומר.

איתמר ורהפטיג

shbt1p006new

—————

בתגובה ל'משחקים של כוח' מאת עוז דוד בלומן, גיליון פרשת ויחי

מנין היוהרה?

מוסף 'שבת' בחר בדרך אופיינית לסיים את ספר בראשית – הפיכתו של חושים בן דן למנהיג שודדי-ים, תוך מובאה מספר הגות עמוק במיוחד, "שודדי הקאריביים"…

לא נחה דעתו של הכותב עד שכינה אותו בשורת כינויי גנאי: עובד אלילים, אלים, אדם לא הגון, ועוד. למה? מנין היומרה לכנות כך מי שלא הכרת ומי שלא נמצאה עליו מילת גנאי בתורה ובדברי חז"ל? איך אפשר להאשים את חושים כעובד אלילים, כאשר באותו זמן שבו עוסקת הפרשייה לא נמצא בבית יעקב אף שמץ מזה? (רמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק א).

הכותב גם חוטא לפשט דברי חז"ל, שהצדיקו את מעשהו תוך שהם מתארים את הפרטים. עשו מעכב באלימות קבורה חוקית, כשהאחים יודעים שאין זה אלא עיכוב אלים וביזוי המת. על כגון זה נאמר "עביד איניש דינא לנפשיה". הפסוק שחז"ל בחרו לסיים בו את המדרש, "ישמח צדיק כי חזה נקם", אינו מותיר מקום לספקות – יעקב שמח על הריגת עשו שרצה להורגו וכעת למנוע את קבורתו. כל פרשנות אחרת אינה אלא עיקום דבריהם, וחמור מכך – הצגתו של יעקב כמי ששמח בעברת רצח אחיו!

חושים נוהג בכוח, אבל כבר נאמר "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל". מי שנוקט אלימות, יקבל אלימות.

מאמר זה מצטרף לשרשרת מאמרים בוטים בגיליונות העיתון לספר בראשית. ראובן הכהן אוריה מציג את עשו הצדיק, השואף לעשות ליעקב רק טוב, ובא בראש ארבע מאות לוחמים רק כדי ללוות את יעקב (שמסתדר לבד יפה גם מול שכם כולה). רק שיעקב לא מבין את עשו באמת, כפי שהכותב מבין… לא פלא שגם כאן מוצג עשו כצדיק המהרהר בתשובה, ורוצה להיקבר במערת המכפלה מתוך צדקותו הרבה.

במאמר אחר מואשם אברהם המגרש את ישמעאל רק בגלל שנאת שרה להגר, "המגובה בדבר ה'"!

מהי דמות דיוקנם של האבות והאמהות שסבור הכותב לצייר לנו ולבנינו? איזה א-לוהים יש לכותב, אם הוא מגבה מעשה כה שלילי?

איך ניתן להתפלל "א-לוהי אברהם א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"? או לבקש "עננו בזכות אברהם" החוטא ופושע בגרשו את ישמעאל הצדיק האומלל?

הכותבים עשו עצמם שוכחים פסוקים רבים ומדרשי חז"ל והביאו מדרשים ושברי רעיונות באופן סלקטיבי ובפרשנות מוטה, והפכו את הקערה על פיה. לדעתם חז"ל שגו, רש"י שגה, הנביאים שקראו לנקמה בעשו כיוון שהקב"ה שונא אותו – "הלא אח עשו ליעקב ואת עשו שנאתי" – כנראה אף הם שגו, או שמא היו נביאי שקר?

לא נחה דעתו של אחד הכותבים עד שהתנסח כך: "גם אם נאמר כי עשו היה איש גס רוח ובריון, שובב, איש טבע אנרגטי, רומנטיקן ויצרי, חם מזג וסוער, האם הייתה זו סיבה לציירו כרוצח אלים, אנס, גנב, שקרן פתולוגי המתעל את אביו באורח קבע? מה התיאור הזה אומר עלינו כשאנו מייחסים זאת לעשו?”.

ובכן, מי זה “אנחנו” שאמרנו עליו את הדברים האלה? חז”ל, רש”י ושאר גדולי הדורות. אנקוט בלשונו – מה זה אומר על הכותב כשהוא מתנסח כך כלפיהם?

הבאתי דוגמאות ספורות מתוך שלל דברים מעין אלה שנתפרסמו בגיליונות השונים. כבר לא מדובר בתנ”ך בגובה העיניים, אלא בהשפלה וברמיסה של קודשי האומה, אבותיה ואמותיה, וגדוליה לדורותיהם. מי שאלה אבותיו – יעדיף להפנות להם עורף ולעבור לעם אחר. אולי לישמעאל או עשו, הצדיקים שנרדפו על לא עוול בכפם.

אבל לא רק על הכותבים תלונתי, אלא בעיקר על המערכת. האם אין עורכים בירושלים? איך לא רועדת היד לאשר דברי פלסתר כאלה לדפוס? האם הפרובוקציה או האיפכא מסתברא הם השיקול הבלעדי?

אברהם וסרמן

————-

אשליה המובילה לבוז

כל קריאה בתורה מבוססת על עולם ערכים מסוים. השאלה איננה אם מותר לכפוף את התורה אליהם אלא באילו מהם אנו בוחרים

 הרב איתי אליצור החמיא לספרי "חוה לא אכלה תפוח" (תודה), אך ביקר את גישתי, בטענה הבאה: "התורה והתרבות הגויית העכשווית אינן הולכות ביחד. צריך לבחור". אני מסכים לחלוטין עם הטענה שאסור לכפוף את התורה לערכים פופולריים, ואף כתבתי זאת לא פעם. אך צריך להבדיל בין שתי תופעות שונות: בין חריגה מהתורה וכפיפתה לערכים זרים לבין פרשנות של התורה דרך עולם ערכים מסוים. האפשרות הראשונה היא פסולה לחלוטין; השנייה – בלתי נמנעת.

לימדו אותי שכל מסך מחשב מציג את גוני הצבע בצורה קצת שונה ממסכים אחרים. האם המסקנה היא שצריך לראות קבצים גרפיים בלי מסך כלשהו? זה, כמובן, בלתי אפשרי. צריך לשאוף להשיג את המסך הטוב ביותר. כך גם בנוגע לפרשנות ערכית של התורה. אי אפשר לקרוא את התורה בלי להשתמש בפילטר ערכי כלשהו.

כבר משה רבנו השתמש בשיקולים ערכיים כדי לפרש את רצון ה'. הקב"ה הורה לו להילחם בסיחון: "החל רש והתגר בו מלחמה!" (דברים ב, כד). אך משה קרא לסיחון לשלום. רש"י הסביר, בעקבות חז"ל, שמשה למד מהקב"ה עצמו לפתוח תמיד בשלום. בגלל הערך הזה ידע משה שכאשר ה' מורה לו "הילחם!" כוונתו למעשה לומר: "הילחם (אם אין ברירה)". חכמינו השתמשו פעמים רבות בערכים מוסריים כשיקול פרשני בהבנת רצון ה' (למשל: סנהדרין מה, א; ראב"ע, שמות כ, א; תורה תמימה, שמות כא, כד, אות קעא. ועוד הרבה).

עולם הערכים שבו משתמשים כדי לפרש את התורה צריך להיות עולם ערכים תורני. עולה כאן בעיה הרמנויטית לא פשוטה – איך אפשר לבדוק לאור התורה את המשקפיים הערכיים שבהם אנו משתמשים כדי לקרוא אותה. אך נדמה לי שהבעיה הזו פתירה. בהחלט אפשר לנהל ויכוח נוקב בשאלה איזה עולם ערכים מפרש טוב יותר את תורתנו. מה שחשוב להדגיש הוא שאין כאן ויכוח בין אלו הכופים על התורה ערכים זרים לבין אלו הנאמנים לתורה בטהרתה. יש כאן ויכוח מהם הערכים המתאימים ביותר לפרש בעזרתם את התורה.

נטייה לעוינות

גם איתי אליצור משתמש בערכים מסוימים כדי לפרש את התורה. את עולם הערכים שלי הוא אִפיין כפתוח לתרבות הכללית, ולכן אני מרשה לעצמי לאפיין את סט הערכים שלו כעוין לתרבות הכללית. אכן, יש לי נטייה כלפי הפירושים הפתוחים והסובלניים יותר בדברי חכמינו. באותה מידה לו עצמו יש נטייה כלפי הפירושים הפחות סובלניים.

נביא שתי דוגמאות. אני טענתי שלפי התורה הגבר לא אמור לשלוט באישה. הפסוק "והוא ימשול בך" אינו ציווי, אלא קללה. אליצור הגיב: "אין להתעלם מהפשט האומר שהאישה נבראה משום שלא טוב היות האדם לבדו, וכדי להיות עזר כנגדו". באומרו זאת הוא מתעלם מהפשט של פרק א' בספר בראשית, הקובע אחרת. הבחירה האם להדגיש את פרק א' או את פרק ב' היא בחירה ערכית, כאשר כאן בהחלט נבדלות גישותינו. עוד הביא אליצור שלל מקורות המוכיחים שאין שוויון גמור בהלכה בין גברים לנשים. אלא שמעולם לא טענתי שיש בהלכה זהות בין גברים לנשים. למעשה הקדשתי ספר שלם ("גשר בנות יעקב") לניתוח זהיר של עמדת ההלכה בנושא מעמד האישה. עיון קפדני יראה שיש בהחלט הבדלים בהלכה בין גברים לנשים, אלא שיש הרבה יותר דינים המשותפים לשני המינים. ושוב, השאלה הערכית־פרשנית היא מה בוחרים להדגיש.

בספרי כתבתי: "לעתים קרובות משתמשים פוסקי ההלכה בכלים טכניים כדי לפתור בעיות מוסריות עקרוניות". אליצור טען כנגדי: אם פשט ההלכה מורה על כיוון מסוים, יש לציית לה ולכפוף אליה את ערכינו ולא לנסות לתקן את דבר ה'. אך מה לעשות שכל הפוסקים עושים זאת שוב ושוב. כך, לדוגמה, כתב ר' חיים מוולוז'ין על מקרה מסוים של עגונה: מבחינת המשמעות המילולית של המקורות, המסקנה היא לכאורה להחמיר בדין; אלא שכאשר מכניסים לתמונה את סבל העגונה האומללה, יש לחפש דרכים הלכתיות־פורמליות להקל (חוט המשולש ח"א סימן ח). אליצור היה מן הסתם מסביר לו שאם פשט המקורות מורה להחמיר בדינה של אותה אישה, זהו רצון ה' וצריך לכבדו. ר' חיים אימץ גישה פרשנית אחרת, וסבר שגם הערך המוסרי של דאגה לאישה מבטא את רצון ה'. כבר חז"ל נקטו דרכים דומות (למשל, יבמות לז, א). זה אינו סילוף של רצון ה': ה' רוצה שנחפש במקרים אלו דרכים טכניות־פורמליות שיפתרו מצוקה מוסרית (כמובן, לא תמיד נצליח למצוא דרך פורמלית להגשים ערך זה, ואז אכן נכפוף ראשנו בפני דבר ה').

אינני מאשים את איתי אליצור בסילוף התורה, אלא חושף את הנחות היסוד הערכיות שלו. ההבדל בינינו הוא שאני מודע לעולם הערכים שדרכו אני קורא את התורה (וטוען שגם עולם הערכים הזה מקורו תורני). אליצור, לעומת זאת, לוקה בתמימות הרמנויטית, ונראה כסבור שקריאתו היא פרשנות ישירה והכרחית של התורה, בלי שום פילטר. זו אשליה שעלולה להוביל לבוז כלפי גישות אחרות, ואף לסכנות אחרות, חמורות יותר.

חיים נבון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 בינואר 2013,ב-גיליון שמות תשע"ג - 804, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. יפה ענה תומר לאליצור כאיוולתו, אבל צריך לומר את הדברים בצורה ברורה. שלא כמשתמע מדברי פרסיקו, הגישה שאליצור מייצג, שהמוסר ירד מן השמיים, היא לגמרי לא חדשה. היא קיימת למעלה מאלף שנה, אבל לא אצלנו. היא דומה באופן מצמרר לפונדמנטליזם הצלבני והאיסלמי. למדנו דרכם מה קורה כאשר מתירים כל מגבלות מוסריות בשם ציווי מן השמים, ואליצור לא רחוק מזה.

    לגבי תגובת הרב נבון, היא מביכה בחוסר הקוהרנטיות שלה, ולא בפעם הראשונה. מחד הרב נבון לא מקבל את שיטת אליצור ש"ערכים" זה מה שירד מן השמים, מאידך הוא מתנגד ל"ערכים זרים". אז בא התם ושואל, מהם "ערכים זרים"? אלו שלא ירדו מן השמים, כשיטת אליצור, או אלו שכבוד הרב נבון החליט שהם לא מתאימים לו?

  2. צבי,לגבי תמיהתך על הרב נבון אם תקרא את ספריו "גשר בנות יעקב" ו"הגדר הטובה" תבין טוב את שיטתו בעניין שהיא דווקא קוהרנטית מאוד!

    כדאי לך מאוד לקרוא אותו לפני שאתה מבקר אותו

  3. דיון מעניין, בהשתתפות מר אליצור עצמו, התפתח בדף הפייסבוק של תומר פרסיקו. אליצור נידון בצוננים וברותחים מכל הצדדים ומהר מאוד התקפל עם הזנב בין הרגליים.

  4. במחילה מכבודך, אתה מושפע יותר מידי מתרבות המערב. בנוסף, אתה מפעיל כאן הרבה דמגוגיה, ורגשות מצפוניים. רגש זוהי התכונה המרכזית של האשה. כדאי שתפעיל קצת את שכלך, שהינו התכונה המרכזית של הגבר.

    ראשית, לומר שעל פי היהדות יש שוויון בין גברים לנשים במושגים החילוניים שאליהם כיוון אליצור, זוהי בורות גמורה, בלשון המעטה.
    אני ממליץ לך לעיין במאמרי הראי"ה, במכתבים, במאמרים על בחירת נשים, ואז תבוא ותחזור שוב על דבריך.

    שנית, לא האדם מעצב את רצון הבורא! הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה עם פירוש מצוותיה, והורה לנו מפורשות לא להוסיף או לגרוע ממצוות התורה.
    וזה לשון הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק מ"א, בעניין זקן ממרא):
    "מתוך זה אומר אני במה שנוגע לזקן ממרא: מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת – בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות – לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו (דברים י"ג, 1), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל (!). עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשֹו סְיָג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת (!), כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד, וציווה להרוג את מי שחולק עליהם. מפני שאילו קם נגדם כל מעיין, היתה בטלה המטרה המכוונת והוּשׂמה לְאַל התועלת". 

    התורה איננה משתנה. ואם בית הדין הגדול רואה לנכון לבטל מצוות עשה או לעבור על מצוות לא תעשה, מותר רק לצורך הוראת שעה, אך לא לדורות.
    על כן, התורה איננה דינמית ומשתנה בהתאם לדורות המתחלפים! התורה היא קבועה ומאובנת, כפי שכתב הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה ברכות, פרק א' מאמר כ"ז.

    בהמשך כתבת:
    "באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו".

    פעם אחרונה שראיתי דעות מעין אלה, זה תגובות של טוקבקיסטים כופרים בתורה מן השמים שיוצאים נגד רבנים, באמרם שהם מחליטים בשביל הבורא מהו רצונו.
    יהודים יראי שמים, שמאמינים שתורתנו ניתנה מן השמים, לא יכולים לומר "איננו יודעים מהו רצונו של הבורא". את רצונו הוא אמר לנו מפורשות במעמד הר סיני.
    לא ידוע לי שחז"ל הבינו אחרת את המושג "סקילה", "חילול שבת", "לשאת שתי נשים" (היו גם תנאים שנשאו שתי נשים), או "בן סורר ומורה". הכל הובן כפשוטו, עם הוספת פרטים בעניין.
    כדי להחלץ מטענות אלה הבאת כדוגמה את "עין תחת עין" כנקודת מפלט. כפי שאמרתי בהתחלה: דמגוגיה! חז"ל, על מצווה ספציפית זו קיבלו מסורת שאין הכוונה לעין ממש. על שאר המצוות שהזכרת הם הבינו כפשוטם – מחלל שבת חייב סקילה. לאדם מותר לשאת שתי נשים.
    האם אתה חולק שהתורה הורתה את הדברים הללו. בדוק שוב את רמת אמונתך בתורתנו.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: