תגובות לגליונות קודמים

בתגובה לגיליון פרשת שמות, 200 שנה לפטירת בעל התניא

חב"ד לייט

חוסר ההתייחסות לתפיסה התובענית של תורת חב"ד בגיליון 'שבת' משקף תהליך מטריד של ריחוק מן המקור והצגתו בעטיפה נוצצת וורודה. לא רציני

כל מי שטרח אי פעם לקרוא כמה עשרות עמודים במה שנחשב למסמך המכונן של תנועת חב"ד, ספר התניא, מכיר פחות או יותר את התיזה המרכזית שלו. המסר הבסיסי של רש"ז מלאדי הוא שיש לאדם שתי נפשות: הנפש הא־לוהית שכל שאיפתה היא לפרוח לעילא ולהתבטל באינסוף, והנפש הבהמית שהיא שורש כל שאיפות העולם הזה – מאכל ומשתה, כסף, ילדים, נשים. מטרת האדם בעולמו היא, במקרה הטוב, לבעוט את הנפש הבהמית ולהשליכה מחוץ למבנה האישיות שלו (זה נקרא צדיק) או, במקרה השכיח (בינוני), לנעול אותה באיזה סוג של סיר לחץ כך שהיא לא תשפיע לעולם על החלטות השכל.

שלילת העולם

איך שלא יהיה, מדובר בעמדה מאוד תובענית, שבבסיסה דרישה מן האדם להשמיד או לפקוק באיזה כלוב תודעתי חלק משמעותי מאוד מכוחות הנפש שלו, חלק שאצל "סתם" אנשים ממלא 99 אחוז מן הזמן ומן התודעה. מדובר בקריאה למלחמה פנימית עצומה, שמי שנכשל בה הוא בעיני אדמו"ר הזקן אדם נקלה:

והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחי' מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה בבחי' ועשה טוב כגון בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש ולהילחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר … דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה' (תניא, פרק ל).

מובן מאליו כי גישה זו מתייחסת לכל אלמנט של "העולם הזה", כולל המבנה הנפשי הבסיסי של אדם נורמלי, כאל מופע של הנפש הבהמית שצריך לשלול אותו ולהתרחק מממנו. כך, לדוגמה, מושג ה"שמחה" זוכה להגדרה מחודשת שמעקרת אותו לגמרי ממשמעותו בשפה המקובלת:

"וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב".

"באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר" (פל"א).

אפילו המציאות עצמה נתפסת כאילוזיה, ועל כן אין לאדם להתפעל יותר מדי ממצבו או מבני משפחתו:

"עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפי' בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר"(פכ"ו).

סביר להניח כי עמדה כזו מביאה לשלילה גמורה של כל פעילות שאינה שייכת לרובד הרוחני המיסטי, החל מיחסי קרבה בין בעל לאשתו, כפי שהובא ב"צוואת הריב"ש" בשם הרב המגיד, רבו של בעל התניא:

"ויאהב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד רק שהם מצות השם יתברך ולא יהרהר אחריה כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס? יש שטות גדול מזה? כך בעולם הזה צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעולם הבא ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה? וימאס אותה".

וכך גם לגבי מה שמכונה אצלנו יישוב ארץ ישראל, כפי שכתב האדמו"ר רבי יוסף יצחק (הריי"ץ) מלובביץ' כדי לגנות את פעילותה של התנועה הציונית. הוא מנגיד בין מעשיה למעשי החרדים אשר "המה זכותם יגן עלינו, הקדישו את הארץ רק לד׳ ולתורתו, ולא נתנו טמא את הארץ, בכל גשם וחומר, בתי מסחר, בתי עבודה וחרשת, קדושה הארץ…" (ספר תיקון עולם עמ' נא).

מיתוג מחדש

אין ספק כי קבלתה של תפיסת עולם מעין זו אמורה להיות הכרעה רוחנית קשה ביותר. קשה להאמין כי אדם יחליט בקלות דעת להתנכר למה שנתפס כמרכיבי האישיות היסודיים שלו, או לראות ביחסים בינו לבין משפחתו הקרובה עניין שפל וראוי לגנאי. קשה עוד יותר להבין איך, אם בכלל, ניתן לגשר בין תורה כזו לעקרונות החיים המקובלים בציבור הדתי לאומי.

אף על פי כן, לכל מה שנכתב עד כאן לא נמצא זכר בגיליון 'שבת' שהוקדש לציון 200 שנה לפטירת אדמו"ר הזקן. היו בגיליון חמישה מאמרים שכולם עוסקים בתורת חב"ד, ולמרבית הפליאה התמונה המצטיירת מהם הרבה יותר ידידותית למשתמש: לא מלחמה נפשית נוראה, לא פרישה מהעולם, אלא בעיקר ההיפך ־ ניגונים, פעולה בתוך המציאות, סדנאות ניו־אייג'. נדמה לי שלא רק הקוראים אינם מקבלים תמונה נאותה של התורה החב"דית, אלא גם רבי שניאור זלמן, אילו היה רואה את הגיליון, היה נפגע מן הרידוד והשיטוח שעברה תורתו.

מה שהימם אותי במיוחד – נושא שלדעתי היה יכול להיות בסיס למחקר מעניין – הוא הציטוטים. בכל המאמרים, למעט מאמרו הנרחב של אלחנן ניר, נדיר למצוא ציטוט של מקור ראשוני. כמעט כל הציטוטים שהובאו בגיליון, אפילו זה שליווה את תמונת השער, הם מסיפורים חב"דיים מאוחרים אשר צצו באמצע המאה העשרים, מאה שנה ויותר לאחר האירועים המתוארים בהם, ללא כל אסמכתא, ואשר חוקרים רבים מתייחסים אליהם בבוז ואינם מוכנים לגעת בהם אפילו במקל כמקור היסטורי אמין. זאת בשעה שלא חסרים כתבים אורגינליים: כל אחד מאדמורי חב"ד היה כתבא רבא, וארון הספרים החב"די עצום בהיקפו.

בעיניי, משתקף כאן תהליך מטריד שלא ברור לי מה מקורו ומה טיבו. משנתה המקורית של החסידות, משנה מיסטית תובענית, קשה ועמוקה, מותגה איכשהו מחדש ונמכרת לציבור בעטיפה ורדרדה ומתקתקה שאין יותר מדי קשר בינה לבין המוצר המקורי. בדרך נעלמו המקורות הראשוניים לטובת כל מיני סיפורי מעשיות ושאר תיאורים מכלי חמישי ושישי. העניין כולו נראה לי כזלזול בתבונתו של הקהל, באמינותם של הדרשנים, ובכבודם של הוגי החסידות המקוריים אשר תפסו את משנתם הם קצת יותר ברצינות.

 נדב שנרב

—————

בתגובה ל'סגולת ישראל אינה גזענות' מאת יצחק שילת, גיליון פרשת שמות

גנטיקה מיוחדת?

לרב יצחק שילת שליט"א זכויות רבות וכל מי שחוקר או לומד את כתבי הרמב"ם חייב לו חוב גדול מאוד. אבל אין לו זכות להציג פרשנות אישית שלו לרמב"ם כאילו הדבר מוסכם על הכול. לדעת הרב שילת, בעיני הרמב"ם עם ישראל "אכן ניחן בתכונות גנטיות מיוחדות". בקביעה זו הוא מסתמך של ספרו המעניין והחשוב 'בין הכוזרי לרמב"ם', עמ' ע־עד.

בעמודים אלו מפרש הרב שילת אמירות של הרמב"ם שברור שהן בגדר תיאור "הרצוי" כאלו הן תיאור ה"מצוי" (והלוואי שכל יהודי היה באמת ניחן בתכונות שהרמב"ם מזכיר בטקסטים האלו).

לא ברור לי כיצד אפשר לומר שבעיני הרמב"ם לעם ישראל תכונות גנטיות מיוחדות (ונעלות) ובו זמנית לטעון שעמדה זו אינה גזענית. מגדיל הרב שילת לעשות בטענה שלפי הרמב"ם "תהליך הגיור ההלכתי הוא בעל כוח מטפיסי המחיל על הבא לחסות תחת כנפי השכינה את כל תכונותיו של עם ישראל". לענ"ד טענה זו מופרכת לגמרי, ומעבירה את הרמב"ם ממקומו הטבעי אל מחוזות קבליים הזרים לו לחלוטין.

מנחם קלנר

מנחם קלנר הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ועמית בכיר במרכז שלם

מלמד את האיך

חשיבותו של 'חלומו של הכוזרי' נעוצה בדרך שבה הוא מנחה לקרוא את הכוזרי ולאו דווקא במסקנותיו. הדיאלוג ממשיך 
עד היום

לפני כמה וכמה חודשים פנה אליי חברי מיכה גודמן וביקש ממני להשתתף בעריכת ספרו החדש, "חלומו של הכוזרי". למרות העומס הרב שבו הייתי שרוי נעניתי לו, שכן חשתי שאני מצוי בספר הכוזרי, שאותו למדתי בישיבה עם הרב יצחק שילת. כמובן, גם במהלך עבודתי על ספרו של מיכה שבתי ונעזרתי בספריו החשובים של הרב. לכן, הצטערתי מאוד לקרוא את ביקורת הרב על ספרו החדש של מיכה. אני יכול להבין את המחאה על מסקנת הספר וכן את ההערות על קריאתו של מיכה, אך סגנון הדברים הקשה עליי לקבלם בלא תגובה.

לעצם העניין, אני מרגיש שיש כאן מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. לדעתי, מהותה של המחלוקת אינה נוגעת לעיקר האמונה בסגולת ישראל, אלא לשאלת אופי הלימוד של המחשבה היהודית לדורותיה.

מחלוקת לשם שמים

גישתו של הרב שילת במאמר ביקורת זה משקפת את ההבנה שתכלית לימודי האמונה היא אמונה נכונה: הפנמה של "מושגי היהדות", של "אמת ישראלית" שעלינו "להגשים אותה". מדוע עלינו לעיין בספרי האמונה? משום שהם יורו לנו מה לחשוב, ומתוך כך – כיצד לקיים. כפי שיש הלכות שבת, כך ישנן הלכות אמונה. כך, למשל, לא יעלה על הדעת שבין ריה"ל לרמב"ם תתקיים מחלוקת מהותית בנוגע לעיקר האמונה של "סגולת ישראל". כשם שבדיני שבת מתקיימות מחלוקות על פרטי הדינים אך איש לא יחלוק על עצם מצוות השבת, כך גם מפרש הרב שילת את מחלוקות ריה"ל והרמב"ם ב"דיני אמונה".

לכן יצא כל כך קצפו של הרב שילת על מיכה. כפי שלא יכול היה לשאת את ספרו של מיכה על הרמב"ם מפני שהוא טוען ל"מבוכה החותרת תחת יסוד האמונה בתורה מן השמים", כך גם מהות ביקורתו של הרב עתה היא על סתירת האורתודוקסיה. בעיני הרב שילת, המבחן המהותי לכל פרשנות של ספר אמונה היא האם הנך מקבל את גבולות שיח האמונה האורתודוקסי או שהנך "ליברל" (ואולי יש אפשרות שלישית?).

לעומת זאת, גישתו של מיכה בספרו החדש משקפת את ההבנה שתכלית לימודיה של הפילוסופיה היהודית אינה ה"מה" אלא ה"איך". מיכה הוא מורה שיותר משהוא מלמד את תלמידיו מה לחשוב, הוא מלמד אותם איך לחשוב. גישה זו ניכרת בספר החדש הן מדרך כתיבתו הפונה להבנתו של הקורא, והן מפריסת העמדות השונות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן.

ושתי הדרכים חשובות הן. ודאי שעלינו ללמוד אמונה לשם בירור האמת ועובר לעשייתה, ובה בעת ודאי שעלינו ללמוד פילוסופיה יהודית לשם פיתוח דרכי החשיבה. לבירור האמת והנחלתה חשיבות קריטית בשעה שאנו מבקשים לגבש קהל, חברה ועם; להבנת דרך החשיבה שלנו משמעות נישאה בשעה שאנו מבקשים לבשרה לאנושות כולה. עיקרי האמונה חשובים כדי שלא נסטה מן הדרך, אך אין בהם כדי ללמדנו לאן לפנות בצומת דרכים; לשם כך, נדרש שתשרה עלינו הרוח.

הכוזרי קם לתחייה

למעשה, זוהי גם חשיבותה הדרמטית של פרשנותו החדשה של מיכה לספר הכוזרי. כולנו למדנו כוזרי – מי בתיכון, מי בישיבה ומי באקדמיה. חשבנו שהכרנו את הספר, שכן ידענו לאן למיין אותו בטבלת הרעיונות ומהי התביעה המעשית העולה ממנו. יש שמסקנות הספר עיצבו את אמונתם, ויש שהשליכו מסקנות אלו מאחרי גוום. עד שבא מיכה גודמן ולימד אותנו שהאתגר העמוק בלימוד ספר הכוזרי אינו הבנת ה"מה" שלו אלא הרגישות ל"איך" שלו, לא רק תשובותיו של החבר אלא גם שאלותיו של המלך. רובנו ככולנו ראינו בספר הכוזרי ספר ששייך לעבר, שעיצב לחיוב או לשלילה את מה שאנו כבר יודעים – קם מיכה והשיב אותו להווה. וחייב גם אותנו להצטרף לדיון הסוער המתחולל לנגד עינינו.

זהו גם נימוקו העמוק ביותר של מיכה לטענתו – נימוק שממנו התעלם הרב שילת בביקורתו. הרב שילת קורא את הספר על פי כותרתו המשנית, "ספר הטענה והראיה לדת המושפלת", ואילו מיכה קורא אותו על פי כותרתו הראשית – "ספר הכוזרי".

ואולי זה בדיוק מה שחשוב כל כך בספרו החדש של מיכה. ספרו על הרמב"ם כתוב בבהירות כה רבה, עד שחששתי שאנשים יסתפקו בו ויימנעו מן העמל הכרוך בקריאת המורה. לעומת זאת, כל הקורא את ספרו החדש בפתיחות נדהם מן התביעה שעולה כלפיו כי יקרא את ספרו של ריה"ל מחדש. אם כל מה שמעסיק אותנו אלו הן טענותיו של החבר, הרי שמה טעם לקרוא בהן שוב? אך אם אנו רוצים לפגוש את מבטו החי של רבי יהודה הלוי, את המלך והחבר הגועשים בלבו – הרי ש"חלומו של הכוזרי" קורא גם אותנו לצאת למסע מחודש בין דפי "ספר הכוזרי".

ואין זה מסע שסופו ידוע מראש, שתכליתו בקבלת עיקרי אמונה. כפי שכתב הרב מדן, איננו חייבים להזדהות עם מסקנות הספר כדי להתענג על קריאתו. גדולתו של "חלומו של הכוזרי" אינה בפתרונות שהוא מציע אלא בשאלות שהוא מעלה, שאלות טקסטואליות ומהותיות ששכחנו, ואולי חששנו, לשאול.

דרור בונדי

רטוריקת שומרי החומות

ייתכן שד“ר מיכה גודמן לא הבחין בין פרשנות לדרשנות (כמיטב מסורת התורה שבעל פה וכגיבורי ספריו הרמב“ם וריה“ל), ויפה עשה הרב שילת שהעמידנו על כך. קנאת סופרים תרבה חכמה, ותרבה חכמה גם קנאתם של החרדים לדבר השם שחשים לכבוד התורה ויוצאים להגנתה מפירושים שחוטאים לפי דעתם לרוחה ולאותיותיה. אבל לדברי הטעם של הרב שילת נתלווה צליל צורם שמקלקל בעיניי את השורה, אינו מוסיף חכמה ולא כבוד אלא איבה וקנטרנות, ולצערי רווח ברטוריקה ובמחשבה של השמרנים שומרי החומות (תווית שאינה לגנאי כשלעצמה). בדברים הבאים אני מתייחס אך ורק לצליל זה, ולא לעיקר התוכן של דבריו.

הרב שילת מוצא דופי לא רק בפרשנותו של ד"ר גודמן, ואפילו לא רק במניעיו (השאיפה המוטעית־מיסודה לנקות את ריה"ל מכתם של גזענות) אלא גם בכנותו: הרב שילת אינו מוכן להאמין שגודמן מבטא בפרשנותו את דעותיו שלו ושהוא מודרך בה על ידי מצפונו שלו וראייתו המוסרית שלו. גודמן, קובע הרב שילת, כותב "כדי לרצות את אניני הטעם המוסרי, ליברלים חניכי תרבות המערב". הוא מציג את היהדות ("באופן קצת מעוות") "כך שתתאים לטעמם של החילונים באשר הם חילונים" (שלא לדבר על "נישא על גלי הרייטינג").

אינני יודע אם הרב שילת יתנגד לאפיונו של גודמן עצמו במאפיינים אלה – אני מניח שאם השאלה הזו תעלה לפניו באופן מפורש הוא לא יתנגד ליידות בו את הבליסטראות הנוספות האלה – אבל יש טעם מיוחד, מיותר ולא מכבד, בהצגת גודמן כמי שבא לרצות אחרים ולמצוא חן בעיני אחרים. האמת היא שגודמן מנסה לעשות שלום בין ריה"ל לבין עצמו, כפרשנים־דרשנים רבים לפניו שניסו לעשות שלום בין התורה המקובלת והמסורה לבין עצמם והוויתם, ועקרו לשם כך דברים מפשוטם, דרשו וחידשו ואף הפכו. מדוע קשה כל כך לקבל זאת?

הצליל הצורם הזה רווח כאמור ברטוריקה ובמחשבה של שומרי החומות: הדתיים ה'נאורים' מתאמצים לשאת חן בעיני החילונים השמאלנים, השמאלנים מתייפייפים ומכרכרים בפני הגויים. והגויים עצמם? גם תוכם שלהם אינו כברם אלא הם צבועים ומן הסתם הליברליות שלהם אינה אלא כסות לשנאת ישראל שלהם. ניתוחי אופי מתנשאים ופוגעניים ליריבים רעיוניים אפשר למצוא גם בקרב הנאורים ויפי הנפש (במירכאות ובלי מירכאות), אבל חוסר היכולת להסכין עם העובדה שיריביך הרעיוניים באמת חושבים אחרת ממך, חושבים כך בעצמם ולא רק מתוך פזילה לקהל אחר (שפוזל מצידו לקהל אחר וכן הלאה) – זהו צליל שמייחד את שומרי החומות.

ניתוח התופעה הזו (שבוודאי אינה מקרית) הוא עניין למאמר אחר, אבל פגיעתה רעה ותרומתה לדיון ולתרבות־הדיון שלילית: היא אינה מכבדת את בן השיח ולא את בעליה.

אליעזר מלכיאל   

ד"ר אליעזר מלכיאל מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון ובמכללת הרצוג

—————

בתגובה ל'מנין היוהרה?' מאת אברהם וסרמן גיליון פרשת שמות ו'חושים – מופת לדורות' מאת גדעון ארליך, גיליון פרשת וארא

אחרי מי יצאתם

הופתעתי למקרא התגובות למאמרי. לא עלה על דעתי לאשר את אמנת אש"ף (כדברי גדעון ארליך) או להפוך את חושים בן דן למנהיג שודדי הים (כדברי הרב אברהם וסרמן).

תגובות אלו יכולות רק להעיד על שדה קרב רגיש שנקלעתי לתוכו, הדורש מכל כותב להציג עצמו 'אם לנו הוא אם לצרינו' – בסוגיית לימוד התנ"ך כמו גם בסוגיות פוליטיות.

שדה הקרב אכן ראוי לכובד ראש, אך לקריאת עיתון נדרשים קורטוב של הומור וחיוך סלחני. ובמחשבה שנייה, גם לשדה הקרב.

עוז דוד בלומן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בינואר 2013,ב-גיליון בא תשע"ג - 806, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 58 תגובות.

  1. בס"ד עש"ק בא תשע"ג

    לפרופ' שנרב –

    דוקא שלילת המשיכה להנאות עולם העולם הזה, מביאה לדעת בעל התניא להגברת האהבה לזולת:

    ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל מגדול ועד קטן, כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים (תניא, פרק לב).

    בספר התניא מפתח הרב משנה שלימה על תפקידה המרכזי של הצדקה. בין השאר הוא מעביר את הדגש בדרכי התשובה מן התעניות והסיגופים אל הצדקה.

    לגבי ארץ ישראל – חסידי חב"ד התיישבו בחברון, בעוד חסידים אחרים החל ברבי מנחם מנדל מויטבסק ידיד נפשו של בעל התניא התיישבו בצפת ובטבריה. בעל התניא היה מגדולי המעוררים לתמיכה בהם חומר על יחסו של הרב בעל התניא ופעילותו לטובת ישוב הארץ, ימצא המעיין במאמרו של ד"ר הלל זיידמן, 'קורות יחס חב"ד לארץ ישראל', בתוך: ד"ר שמעון פדרבוש 0עורך), החסידות וציון, ירושלים תשכ"ג, עמ' רנז-רסט.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • נ.ב. וראו בחילופי הדברים בין פרופ' שנרב וביני, בשולי מאמרו של אריאל פינקלשטיין, 'אנושיות טבעית ללא הערות שולים', ב'אתרא קדישא' הדין.

    • קצת מדברי אדמו"ר הזקן על יישוב א"י

      'בניין ארץ ישראל יתחיל עוד לפני ביאת הגואל ובניין ירושלים קודם לקיבוץ גלויות' (סידור אדה"ז, על הפסוק 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס', הובא ע"י זיידמן, בקובץ 'החסידות וציון', עמ' רסד).

      'קיבוץ הגלויות יהיה דווקא קודם שיבוא משיח צדקנו' (סידור אדה"ז, על הפסוק 'תהלתו בקהל חסידים'. זיידמן, שם).

      'דעל ידי שהאדם חנון ורחום וצדיק, צדקות אהב, גורם לאור ה' שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו… שישועה זו צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה, ארץ חפץ היא השכינה וכנסת ישראל שנקראת כן… ובפרט מן הפרט כשזורעין בארץ הקודש התחתונה המכוונת כנגדה ממש, שהזריעה נקלטת תיכף ומיד בארץ העליונה בלי שום מניעה ועיכוב בעולם, מאחר שאין שום דבר חוצץ ומפסיק כלל בין ארצות החיים, כי זה שער השמים, מה שאין כן בח"ל…' (אגרת הקודש, ח)

      'לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארץ הקודש, להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק, כאילו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו רוח נדיבה בהתנדב עם למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה, בריבוי אחר ריבוי מדי שנה בשנה, הולך ועולה למעלה ראש כמידת קודש העליון המאיר לארץ הקודש המתחדש ומתרבה תמיד, כדכתיב תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה…' (אגרת הקודש, יד)

      '…. אל המתנדבים בעם לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה, לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות ארץ הקודש תוב"ב, אליהם תטוף מילתי לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות א"י מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה… הנה מקרא מלא דיבר הכתוב "פעולת צדקה לחיים, דהיינו שפעולתה וסגולתה להמשיך חיים עליונין מחיי החיים א"ס ב"ה לארץ החיים היא שכינת עוזנו… כי באתערותא דלתתא להחיות רוח שפלים דלית ליה מגרמיה כלום – אתערותא דלעילא, ובפרט בהתנדב עם להחיות יושבי ארץ החיים ממש…' (אגרת הקדש, כא)

      • אז הריי"ץ לא קרא את זה? לא הבין? או שאתה לא הבנת?

        אין בדברים שהבאת שום סתירה לדברי הריי"ץ. הוא לא קורא ליישוב הארץ הגשמי אלא לתרומות לצורך החזקת קהילה של חסידים שארץ ישראל שיעסקו בפעולה רוחנית בלבד, והיא גופא דברי הריי"ץ שהנגיד בין הכוללות שבארץ למעשי הציונים שממש עובדים את האדמה ובונים בתי חרושת, ר"ל.

      • בס"ד י' שבט ע"ג

        לנדב – שלום רב,

        יפה הערת שבדברי אדה"ז על יישוב ארץ ישראל לא נזכר עיסוק בעניינים גשמיים בא"י. מאידך – לא נזכר איסור על כך.

        בויקיפדיה, ערך 'חב"ד', ליד הערה 38, מובא בשם אדמו"ר מוהרש"ב שאמר לאנשי ביל"ו שאילו היו אוחזים גם בסיפא של הפסוק 'בית יעקב לכו ונלכה באור ה" היה מצטרף אליהם עם מאה אלף חסידים. המקור בספרו של ד"ר יצחק אלפסי, 'החסידות ושיבת ציון', עמ' 22, שאינו תחת ידי. אם כנים הדברים, הרי לפנינו גילוי שלא עצם עבודת האדמה בא"י עוררה את התנגדותו, אלא החילוניות.

        מקור אחר שיש בו ללמד על יחסם של חסידי חב"ד לעבודת האדמה היא איגרת של ראשי היישוב החב"די בחברון אל מונטיפיורי בתגובה להצעתו להפנות את יושבי הארץ לעבודת האדמה:

        'כזאת לקחה נפשנו ובאזננו שמענו את כל אשר מילא ידו הטהורה לאלדי הארץ, לגמול חסד את העניה הזאת העלובה, לרחם ארצנו החרבה הבזויה והשוממה ולמלאות חרבותיה, להחזיק יישובה ישיבה שיש בה סמיכה לתורה ולעבודת הקודש, ולתת לעם ה' אחוזה ונחלה בארצנו הקדושה…. שמחנו באומרים לנו, ומי יודע אשר לעת כזאת הגעת למלכות, באתערותא דלתתא תליא מילתא לעורר האהבה העליונה. הלוואי, מי יתן והיה זה עינינו רואות בהוציאו לאורה כוונתו הרצויה. יראו עינינו וישמח ליבנו בישועת ה'.

        ויחדיו נמתיק סוד ויחדיו נמתיק עצה עם אחינו קשורי נפשנו האשכנזים יקירי ירושלים ת"ו הי"ו. כאשר יוכשר בעיניהם הדרך ילכו בה ואיזה מקום מנוחתם – מהם יראו וכן יעשו בני כוללנו ק' דפעה"ק ת"ו, מועטים אשר יצלחו להשגיח בעבודת האדמה, כאשר יראו עיניהם הטהורות ברשימתנו. והיה הטוב אשר יטיב לעם ה' להחיותם כהיום, ואשר ירפא בע"ה את הארץ ושבריה כי מטה, הא ודאי גדולה המצוה באין ערוך אליה…'.

        האיגרת פורסמה ע"י ר' אברהם הלוי שישא ב'כרם חב"ד', 1, עמ' 115, שאינו תחת ידי, ומובאת בספר 'חסידות חב"ד בארץ הקודש', פרק יז, הנמצא ברשת.

        עוזרו של מונטיפיורי, ד"ר אליעזר הלוי, בהערתו באנגלית ראה בה תשובה חיובית. המהדיר ר' אברהם הלוי שישא מתלבט, ואילו דעת בעל 'חסידות חב"ד באה"ק' נוטה שכוונתם להסכים עקרונית 'אבל לא בבית ספרנו'. מסתמא עמדתו של אדמו"ר מהריי"צ הרואה עניין עקרוני בהתמסרות יושבי א"י דוקא לחיי רוח מחזקת אצלו פרשנות זו.

        מלשונה של האיגרת נראה לענ"ד יותר כהבנתו של ד"ר אליעזר הלוי, אך אינני יכול לקבוע מסמרות. הנני מציע, איפוא, מקורות אלה לפני המעיינים – ידונו ויחוו את דעתם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ג' בניסן ע"ג

        על רבי אייזיק מהומל, תלמידו של אדמו"ר הזקן,, שעסק ביחס לטבע, לגוף ולחומר, וסבר ש' בארץ ישראל… יבוא כח ייחודו יתברך גם בישות הגוף ונפש הטבעית' – ראו: ישראל אורי מייטליס, 'לשוב באהבה אל הטבע', מוסף 'שבת' – מקור ראשון, א' סיון תשע"א.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בס"ד י' בשבט ע"ג

      נראה מציטוטיו של פרופ' שנרב מן התניא, שקרה לו כמעשה הקבצן הגוי שנזדמן לליל הסדר אצל יהודים. אחרי שעה ארוכה של דיבורים הביאו את המצה הקשה ואת החריין החריף. כאן פקעה סבלנותו של האומלל וברח. לו היה ממתין עוד קצת היה מגיע לבשר ולדגים ולכל המטעמים…

      פרופ' שנרב נשבר באמצע פרק לב.

      עם עוד קצת סבלנות היה קורא בפרק לג:
      'ישמח ישראל בעושיו – שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה', אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים, שהם בחינת עשייה גשמית ממש, וזה שאמר בעושיו לשון רבים, שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וס"א שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא, ואתהפכן לנהורא ונעשים רשות היחיד לייחודו יתברך באמונה זו'

      ובפרק לד
      'זאת ישיב אל ליבו כי מהיות קטן שכלי ושורש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן לייחודו יתברך באמת לאמיתו מאחר שאין מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל… מהשגת האבות והנביאים. אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עיתים ביום ובלילה כדת הניתנת לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה וכמאמר רז"ל אפילו פרק אחד שחרית וכו', ובזה ישמח ליבו ויגיל ויתן הודאה על חלקובשמחה ובטוב לבב…

      וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, שהיא ממידותיו של הקב"ה מה הוא רחום וכו'… ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך… ומלבד זה הרי בשעת התפילה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו…'

      את הדרך להעלאת הנפש הבהמית מורה בעל התניא, בפרק לה:
      'אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש, צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשים ע"י הגוף ממש, שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור,,, ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב וכלל ממש בקדושה כנפש האלקית ממש…'

      בקיצור, ר' נדב: לא די בכמה עשרות עמודים. כדי לעמוד על הגותו של מחבר צריך לקרוא את דבריו מרישא עד סיפא, תוך השוואה ליתר כתביו, ולמסורות נאמנות של תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • וכך מסכם פרופ' רון מרגולין:

        'התיאולוגיה החיובית ממנה יונקת התפיסה החסידית את חיוב העולם בתפיסות של חז"ל שנוסחו בין היתר על ידי הרמב"ן… התיאולוגיה של אבות החסידות ויחסם העקרוני החדש לעולם הזה, הם הבסיס העיוני לאופי זה של תנועת החסידות. האבות ניסו להמיר השקפת עולם סגפנית לחלוטין, בה דבקו קודם שפגשו את הבעש"ט, ביחס חדש למציאות. הילדים והנכדים נולדו לתוך עולם רוחני, שהשילוב בין דבקות דתית ליחס חיובי יותר לעולם הגשמי היה נתון קיים בו'

        (מקדש אדם, ירושלים תשס"ה, עמ' 431-432. בספר נידון בהרחבה היחס לעולם הזה במשנתם של רבי פינחס מקוריץ, רבי יעקב יוסף מפולנאה והמגיד רבי דוב בער ממזריטש)

      • על היחס בין תורה למלאכה כותב אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו, או"ח סי' קנו, א:

        'לא אמרו "קביעת עתים לתורה" אלא במי שצריך לעסוק בדרך ארץ להחיות נפשו ונפשות ביתו, אבל מי שאין צריך לכך או שמתפרנס משל אחרים – חייב לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו. ואף מי שצריך לכך [לעסוק בדרך ארץ. ש.צ.], לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי כדי פרנסתו בלבד ותורתו קבע, וזה וזה יתקיימו בידו. אבל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כי העוני יעבירנו על דעת קונו. אלא מי משחשקה נפשו בתורה ונשא לבו לקיים מצוה זו כראוי – יעשה מלאכה מעט בכל יום כדי חייו, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה'. (וראה שם בסעיף ב' על 'בכל דרכיך דעהו' ובסעיף ג' על המצוה לילך בדרכי ה' – מה הוא רחום וכו').

        בהלכות תלמוד תורה, פרק ג סעיף ד, מוסיף אדה"ז, קטגוריה נוספת: 'אבל מי שלא הגיע למידה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן, ואפילו בלימוד המביא לידי מעשה אף אם יעשה תורתו קבע, מחמת קוצר דעתו… אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי, כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על בוריו… וגם עתיד לשכחו, אא"כ עושה במידת חסידות ואהבת התורה, אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים ביום ובלילה בכדי ללמוד ולזכור היטב לימוד המביא לידי מעשה… ולימוד הגדות ומדרשים וספרי מוסר… ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים… וגם יוכל למלאות מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצת כדי שיוכלו בניו לעסוק בתורה כראוי ולהדריך בנותיו בדרך ישרה…' .

      • בס"ד י"ג בשבט ע"גהתנגדותו של רש"ז מלאדי לנפוליאון (בניגוד לדעת צדיקים אחרים שתלו בו תקוות) מנומקת במסורות חבדיות, בכך שנפוליון יביא לעם ישראל רווחה חומרית, אך יגרום לירידה רוחנית. נראה איפוא, שגם אם אין בדברי אדה"ז שלילה גמורה לחיי החומר – יחסו להם מסוייג ביותר.

        ברם פרופ' עמנואל אטקס בספרו 'בעל התניא' טוען שהתנגדותו של רש"ז לנפוליון נבעה משיקול מדיני מפוכח, שהנאמנות לצאר הרוסי תעמוד ליהודים לקבל יחס טוב יותר משלטונות רוסיה כשיסתלק נפוליון. ראו בסקירתו של רועי הורן, 'למה לא בחר הרבי בנפוליאון?', מוסף שבת, ז' ניסן תשע"ב

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בסוגיית יחסם של מנהיגי החסידות לנפוליון ראו: ד"ר יצחק אלפסי, ממלכת החכמה – תולדות בית רופשיץ-דז'יקוב, ירושלים תשנ"ד, עמ' עד-עח.

    • ולגבי תכונות אופייניות לעם ישראל במשנת הרמב"ם. אני מכיר מקור אחד:

      בהלכות איסורי ביאה יט,יז:
      'וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גו מל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר: "והגבעונים לא מבני ישראל המה", לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא ריחמו על בני שאול; ולא גמלו לבני ישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחילה' (על פי יבמות עט,א).

      על כל פנים, לא בהכרח שמדובר ב'תכונה גנטית' אלא בתכונה המושרשת ע"י חינוך של דורות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ שלום רב

        יישר כח גדול על הבאת דברי התניא שבאו לאזן את התמונה החד ממדית שנדב הביא כאן ובדיון במאמר של פינקלשטיין וששמו בפרופורציות נכונות את הדברים!

        כמובן כמו שכתבת וגם כמו שאני כתבתי לנדב בדיקת הגות העוברת במסורת ושקיימת גם כיום צריכה להיבדק לא רק ברמת הכתבים הראשונים אלא דרך הכתיבה ההולכת ונמשכת מאז ועד ימינו ועל הנהגת ההולכים אחר אותה הגות בפועל! [וזה בלי קשר לכך שכדבריך גם את כתבי החסידות הראשונים נדב ציטט סלקטיבית וכמו שהראית מהמובאות לתניא]

        ובקשר להתנגדות לנופוליאון: דומני שפשוט שאין לזה קשר ליחס לחומר באופן כללי אלא בגלל מה שהאדה"ז ראה מהניסיון שלאן שצבאו של נפוליאון הגיע נפלו חומות הגטו והתחילה ירידה תלולה ביראת שמיים ובהקפדה על התורה והתחילה הרפורמה ומזה הוא חשש.

  2. נדב,כמו לוינגר אני מציע לך לראות מה כתבתי לך על דבריך על החסידות בדיון על המאמר "אנושיות טבעית ללא הערת שוליים"

    רק אכתוב בקציר האומר ממש:

    הסיבה שמצטטים מכתבי החסידות המאוחרים יותר היא בדיוק אותה הסיבה שבהלכה לומדים למעשה את פוסקי דורינו ואת ה"אחרונים" ולא פוסקים ישירות מהגמרא והראשונים

    זה משום ש"הלכה כבתראי" ותורת החסידות על כתביה ואדמו"ריה-הוגיה עברו כברת דרך מימי הבעש"ט והמגיד ממזריטש ועד לאורחותיה כיום!

    בל נשכח שספר התניא הוא ספר שנלמד תדיר לא רק בחב"ד ואנשים מכירים אותו ובכל זאת הם לא הגיעו למסקנות שלך !

    מה גם שבניגוד לחסידות גור למשל או תולדות אהרון חסידות חב"ד מעולם לא הייתה חסידות סגפנית בענייני בינו לבינה ובכלל
    ולכן התדמית שלה היא לא הונאה לציבור אלא כמו שהיא באמת.

    בל נשכח שבניגוד לציטוט שהבאת מצוואת הריב"ש יש בספרי החסידות ציטוטים שונים לחלוטין והדברים הם קצת יותר מורכבים

    בקיצור עיין מה שכתבתי לך בדיון על מאמרו של אריאל פינקלשטיין

    שבת שלום

  3. הספר נקרא במקורו הערבי: ספר ההוכחה והראיה לדת המושפלת ורק בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, הוא מכונה "ספר הכוזרי", כך שבזה הרב שילת צודק. השאלה מדוע הרב שילת מתעקש להגן על הוכחות וראיות לטענות מהמאה ה-12 נגד דתנו שהיתה מושפלת במאה ה-12 ולא רלבנטיות כיום? לדעתי עדיף למנוע מצב, שבו עמנו יושפל.

    • עמית, הדעה שכתבת כאן אינה מעודכנת. על פי ממצאי הגניזה הקהירית, ריה"ל עצמו העניק לספר את כותרתו הראשית.

  4. פרופ' שנרב אומר דברים עם טעם, אבל כהרגלו רואה את העולם בשחור-לבן.

    נהניתי מתגובתו של אליעזר מלכיאל.

    ולעוז דוד בלומן – אתה מחפש חוש הומור במקום הלא נכון. יש קבוצה של אנשים שבטוחים שהיו יחד עם משה רבינו בהר סיני, ושמעו יחד איתו את ההסבר המדויק לכל אחד מפסוקי התורה. ההסבר המדויק, לדידם, הוא שהתורה היא ספר הסטוריה, וככזה היא מתארת דמויות באופן חד משמעי. נכון שהאיפיון הזה יוצר דמויות פלקטיות המתפקדות כדמויות בסרט מצוייר, אבל זה רק בגלל ש"אנחנו לא מבינים".

  5. מעניין, משום מה גם החפץ חיים הבין את החב"דניקים כפשוטם

    בקיצור תולדות החפץ חיים (עמו' 76, כל כתבי הח"ח) מספר בנו הגרא"ל:

    "זכורני כי באתי פעם למר אבי לבקרו, בימיו האחרונים ומצאתי שם חוברת שלוחה מבית הרבי הליובאוויצי שליט"א, ובהביטי בו ראיתי כי הוא מתנגד לכל היישוב החדש… הארץ הזאת נבחרה רק לעבודת ה', וכהנה וכהנה מאריך שם בדבריו… ובקשתיו … לעיין קצת. וכשהגיע להמקומות שמרעיש עולמות, הניע בכתפיו ולקח התנ"ך בידו, והראה לי ביחזקאל קאפיטל לח פ' יב: נאסרו על גוג "לשלול שלל ולבז בז לההשיב ידך על חרבות נושבות ואל עם מאוסף מגוים עושה מקנה וקנין", הרי שעמנו יעסקו במקנה וקנין, אלא העיקר שיתנהגו בדרך התורה, ע"כ דבריו."

    אפשר תמיד למרוח הכל בקוצי מוצי ופרשנויות בדיעבד, וכפי שכתבה ורד נועם
    על "ממתקים מקולקלים" – כאן (כמו גם בדיון על מעמד האשה ביהדות
    שהתפתח שם) נדמה לי שאנו כבר על ספה של הרעלת סוכרזית אקוטית.

    מכל מקום, אני הבאתי את מה שכתוב. אתם מסתמכים על פרשנויות שנוצרו
    150 שנה אח"כ. אני סובר שמדובר בשינוי/זיוף, אתם סוברים שמעיקרא זה היה
    המצב ומשום מה בעל התניא לא ידע להתבטא. יראה הקורא וישפוט.

    לדיון נוסף בענין ראה כאן
    http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2551985&forum_id=1364

  6. נדב,כנראה ששכחת שתורת החסידות היא לא איזו הגות איזוטרית שפתאום גילו כמה חוקרי קבלה מהאקדמיה

    מדובר בניגוד לחסידי אשכנז מימי הביינים לא בקבוצה קטנה של מקובלים אלא בתנועה שכבר מימי המגיד ממזריטש ועד ימינו מדובר בתנועה המונית!

    ברור אפוא שההנחיות בפועל להמוני חסידים יהיו שונות מאוד מהנחיות לקבוצת בני עלייה

    מה שאתה מכנה "פוצי מוצי" ו"פרשנות בדיעבד" זו לא המצאה פוסט מודרנית אלא ההנהגה החסידית בפועל מזה שנים!

    אני לא יודע אם קראת את ספריו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א על זוגיות ונישואין אך הדברים שהוא כותב שם לא קרובים כלל לרוח הדברים שהבאת מצוואת הריב"ש ובמחילת כבוד תורתך נראה לי שהרב גינזבורג "קצת" מבין ועוסק יותר ממך בתורתו של האדמו"ר הזקן וחב"ד בכלל.

    אתה צריך להבחין בין כל מיני אלמנטים סגפניים שאכן גם קיימים בחסידות לבין שאר הדברים הקיימים בחסידות שמועברים במינון גבוה יותר בניגוד לכל מיני אלמנטים שמועברים בדגש אצל כמה חסידויות ספציפיות[ואגב-לגבי התקונעס של ה"בית ישראל" מגור מדובר בתקנות מאוחרות כידוע לך שניתקנו על רקע של שיקום חסידות גור לאחר השואה ואכמ"ל]

    גם בתניא יש דברים שמועברים כ"תורה שבעל פה" כמו למשל התייחסות לנשמות אומות העולם כלקוחים מ"ג' קליפות טמאות" שמדובר לא בחסידי אומות העולם אלא ברשעי האומות
    וכך גם בעוד תחומים מעין מה שהבאת[אם תלמד תניא עם חבדניק תתוודע לכך בעצמך שמקובל שיש בתניא תורה שבכתב ושבעל פה]

    כנראה שנעלמה מעייניך העובדה שהחסידויות למיניהן אכן עוסקות רבות בשמחה ובניגונים ופוק חזי איך רבים מאוד מגיעים לשמחות בית השואבה של החסידויות במאה שערים משום שמדובר באירועים חזקים מאוד

    ככה שלא מדובר באיזה מיתוס חסר אחיזה כמו שאתה כותב אלא באמת הפשוטה על החסידות שיש בה כל מיני אלמנטים ואתה בחרת באופן סלקטיבי להתייחס לאלמנטים מסויימים כאל הבסיס המרכזי בחסידות.

    • לאמיר – החילוק שלך בין הדרכה להמונים להדרכה ליחידי סגולה – נכון.

      בפרט לגבי 'צוואת הריב"ש' שהם דברים שאמר הבעש"ט בחוג המצמצם של תלמידיו. אנשי מעלה שאצלם העובדה שנשארים בחיים אחרי התפילה ואין נפשם יוצאת מכיסופים נתפסת כנס!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. אמיר:

    מכיוון שהרב גינצבורג הוא מבחינתך הסמכות בענייני פרשנות חב"ד,
    האם גם אתה מסכים שחב"ד = משיחיזם? או שאולי בכל זאת אתה סבור
    שיכול להיות שגם הרב גינצבורג לא מבין משהו.

  8. נדב,דבר ראשון הרב גינזבורג מבחינת פולמוס המשיחיזם עד כמה שידוע לי שומר על עמימות והוא לא מדבר על הנושא ודאי שלא באופן רשמי וברור

    ככה שהוא לא דוגמא לעניין

    דבר שני:ואילו הוא היה משיחיסט זה כבר מוחק ממנו את כל הידע בתורת חב"ד ובספר התניא?

    הרי מה שאתה כתבת כאן היה לתמוה על כל אלו שמשבחים ומהללים את החסידות וכביכול לא קוראים מה שכתוב בפנים אבל מה לעשות שדווקא התניא הוא ספר שנלמד בתפוצה רחבה מאוד ודומני שקשה קצת להסתיר או להתעלם ממה שכתוב שם.

    הרי בניגוד למה שאתה מנסה להביע כאן ובדיון שהיה על מאמרו של אריאל פינקלשטיין יש עשרות ציטוטים ועדויות בפועל על הכיוונים הידועים של החסידות על השמחה וקירוב כל אחד מישראל וכד'

    אז אומנם נכון שיש בחסידות אלמנטים מאוד "קשוחים" ותובעניים כלפי האדם שנובעים מתורת הקבלה אך הם כמו שכתבתי לא מקיפים את כל מה שהחסידות הביאה לעולם

    וגם אם למשל אפשר למצוא ציטוטים בסגנון שאתה מנסה להראות ב"נועם אלימלך" למשל רובא דעלמא מכירים יותר את דבריו בתפילה קודם התפילה "אדרבה תן בליבינו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם" וכיו"ב

    מעבר לכך שאם תטען כלפי אלו שבוחרים להם רק את הכיוונים הרצויים להם בחסידות שהם לא קוהרנטיים דומני שאף אחד לא יכחיש זאת ולא נראה לי שהעדנה לה זוכה החסידות בציבור הדתי לאומי מעידה על רצון להיות חסידים בפועל או לקבל הנהגה אדמו"רית וכיו"ב

    פשוט לוקחים את האלמנטים שבזכותם הפכה החסידות לתנועת המונים של השמחה והדבקות וכד'

    ואין בזה שום פסול!

    אדרבה! כבר כתב הרב קוק זצ"ל באיגרתו לרב המקובל פינחס לינטופ מליטא שראוי ורצוי לקחת מכל ציבור את צדדיו הטובים והמועילים ו"נאה לנו שיחתם של תלמידי הבעש"ט ביחד עם שיחתם של תלמידי הגר"א"

    יהי רצון שנזכה!

  9. "חסיד הכוונה בלי גבול, ומתנגד זה הגבול … הבלי
    גבול מתבטא גם בתפיסת עולם וגם במה שהוא
    מרשה לעצמו להאמין בו … אתה מאמין שהרבי חי בגוף גשמי אחרי ג' בתמוז תשנ"ד? אם אין שום
    הגבלות לשכל שלך ולאופי שלך אין שום הגבלה אז אין שום סיבה לא לחשוב ככה. מה הבעיה? …
    אם אתה חושב בשכל רציונלי … אז אתה מתנגד."

    [הרב גינצבורג שומר על עמימות]

    • אין מחלוקת שחב"ד היא כת הזויה. השאלה היא אם ההזיות התחילו לאחר מות הרבי, או עם הרבי, או עם בעל התניא, או עם הבעש"ט, או עם האר"י.

      נראה לי כל מספר זוכה.

      • צבי,"אין מחלוקת"?

        וכי אתה חושב שגדולי תורה מופלגים כמו הרוגצ'ובר והגר"ש זווין ועוד ועוד

        הם חלק מ"כת הזויה"?

        האם המשיחיזם זה כל מה שיש לך לומר עליהם?

        אתמהההה

    • נדב,תודה על העדכון מאיפה הציטוט המדובר?

      אכן כתבתי את דבריי על הרב גינזבורג בתחילה בלשון שמא ועדיין עיין מה שכתבתי לך בד"ה:"דבר שני"

      ולגבי שאר דבריך אני שוב חוזר על כך שצריך להבדיל בין האלמנטים בחסידות שחלק מהן כמו שהזכרת לא מיושמות באופן קיצוני וודאי ודאי לא אצל כלל החסידים! מדובר יותר בקריאת כיוון מסוימת ולא על הלכה קשיחה שאין לזוז ממנה!

      ואשאל אותך שוב:כשקוראים את האואטוביוגרפיה של שלמה מיימון שמתאר את החסידים מתקופתו [ימי המגיד ממזיטש] באור הזוי מאוד ככאלו שחושבים שהם לא קיימים במציאות משום "ביטול היש" וכד' ונניח שהתיאור ההיסטורי מדויק

      האם את החסידות של ימינו תבחן לאור התיאור הזה?

      אתה לא חושב שהחסידות לגווניה עברה כברת דרך רעיונית והנהגתית מאז ימי הבעש"ט והמגיד ועד ימינו?

      אז נכון אומנם שעדיין יש זכר לאלמנטים כאלו של "מעל הזמן" וכד' כמו של האדמו"ר מאמשינוב והנהגותיו היחודיות בענייני זמני התפילות[יחודיות בלשון המעטה! אני הקטן תמהה מאוד על הנהגות אלו ואכמ"ל]

      ויש אלמנטים של פרישות חזקים כמו אצל "תולדות אהרון" ואצל חלק מברסלב ואצל גור

      אבל זה לא כל מה שיש לחסידות "להציע"!

      והנלע"ד כתבתי

  10. נדב,
    הדיאלקטיקה בחסידות בין הסגפנות הקבלית , לבין העממיות ימיה כימי החסידות עצמה.
    כאשר בגדול העממיות נצחה בכלל, ובפרט ביחס לחסיד מן השורה. (להבדיל מהאדמו"ר איש המעלה) הניסיון למצוא ציטוטים מנותקים מהקשרם , ולבנות עליהם מגדלים באויר מופרך ומראה על העדר הבנה בסיסית של אחד היסודות העקרוניים ביותר (אם לא העקרוני שבהם) של החסידות. (החילוק בין איש המעלה ה"צדיק" לאחד האדם)

    • אשר.

      הספרים פתוחים ואתה מוזמן להראות היכן ניתקתי ציטוטים מהקשרם. קדימה. תראה מקום אחד.

      אם אתה חושב שעל ידי שקרים מחוצפים, טקטיקות טיוח של עורכי דין פליליים ומריחת זיבולי מח תגיע לאיזשהו מקום בחיים אתה כנראה צודק, אבל אני לא אוהב דברים כאלו.

      • נדב,
        לא אמרתי שהוצאת משהו מהקשרו , אמרתי שלא הבנת את הגישה החסידית , ואני עומד על דברי.
        לא מובן לי מה גורם לך לאבד את הצפון סביב אמירה כזו, אם אתה חושב שהחסידות היא תנועה קבלית סגפנית פר-אקסלאנס אתה מוזמן לנסות לחזק את עמדתך.
        ה"התפוצצות" סביב השאלה הזו לא מחזקת את עמדתך בעיני, אם כבר להפך וחבל.

  11. נדב,דומני שמה שאשר ניסה לומר לך וכך גם אני זה לא שהציטוטים שהבאת מונפצים או מזוייפים
    אלא שאתה לא מבחין בכך שבנוסף להדרכות כאלו של דבקות ותובעניות יש בחסידות הרבה מאוד אמירות ברוח אחרת על אהבת ישראל ועל עבודת ה' בשמחה של מצווה וכד'

    אתה גם שוכח את ההבדל בין כל מיני הדרכות קיצוניות הקיימות בחסידות לבין ההדרכה בפועל

    ואתן דוגמא ממקום אחר:אתה מסתמא מכיר את סימן רמ בשו"ע או"ח שמדבר על הנהגות של הזיווג ויש שם גם הדרכות סגפניות

    בפועל בהדרכות חתנים מרככים את האמירות האלו ומדריכים את החתנים והכלות שהנהגות אלו לא שייכות לכולם ואל לזוג להחמיר בהם אם הם לא מסוגלים לקיים זוגיות נעימה וטובה בגישה של "דומה היה כמי שכפאו שד"

    הדברים שהבאת על היסוד הקבלי החזק של החסידות ידועים ואכן הם חלק מהנהגות החסידות ודומני שאף אחד כאן לא הכחיש את זה

    אבל גם היסודות הידועים של אהבה לכל יהודי ועבודת ה' בפשטות קיימים גם קיימים והם לא בגדר "מיתוס" בעלמא כמו שאתה מנסה להציג!

    כבר הבאתי את הדוגמא על שמחות בית השואבה של החסידים במאה שערים שנהפכו לשם דבר ורבים מאוד מכל הציבורים מגיעים לספוג מהעוצמות שם

    ככה שלומר שמרטין בובר או דרשנים חסידיים בני ימינו הם אלו שזייפו את החסידות זה לענ"ד מופרח מאוד במחיכ"ת

    [ככה כתבת בדיון על מאמרו של אריאל פינקלשטיין]

    • אמיר ביאר את דברי כיאות. (ובלי קשר אני נוטה לעמדה ביקורתית על חלק משמעותי מעמדות היסוד של החסידות, כולל זו שהזכרתי למעלה, פשוט אני חושב שביקורת צריכה להגיע מתוך הבנה אמיתית של הדברים ורוחם , ולא מתוך שברי ציטוטים , שנטולים מתוך הקשר רחב וכולל יותר.)

  12. אשר,

    בשביל יצורים כמוך כתבתי פעם את "מדריך לדמגוג המתחיל" ראה כאן
    http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2845371&forum_id=1364

    ובעיקר סעיף 3:

    אמרת שטות מחרישת אזניים ובעל דברך יוצא מדעתו מרוב רוגז? אין בעיה. המשפט "אם אתה כל כך קופץ כנראה שדרכתי לך על יבלת ממש עמוקה" יוציא אותך גם חכם, גם בסטטוס שהוא "מעל" האיש שמולך, וגם עם ארומה רדיקלית מהסוג ששר עליו לאונרד כהן יצ"ו.

  13. נדב,
    אם אינך מסוגל לנהל שיח תרבותי, התכבד בבקשה לשתוק, אני לא מתכווין לעבור לסדר היום, לירידות הנמוכות שלך אל מתחת לחגורה.
    אתה מוזמן לנסות אותי, אני אוכל כמוך עשר לארוחת בוקר.
    ליל מנוחה, ושמור על עצמך , חבל.

  14. אמיר:

    זה קצת מגוחך. הרי עם רמת החופש הפרשני שאתם לוקחים כאן הייתם יכולים כבר מזמן להצטרף לחגיגות הפרשנות החפשית של הלייטים שאתם כל כך אוהבים לסנוט בהם.

    שווה בנפשך את הטיעון הבא: עזוב, הרי מאז ומתמיד יצאו בנות ישראל הנשואות וראשן פרוע. מה אתה מבלבל אותי עם ציטוטים (שנותקו מהקשרם, כמובן) מהרמב"ם ומהשלחן ערוך? אתה לא יודע כיצד מתנהגות כולן? (אולי לא היום, אבל לפני 50 שנה), אתה לא יודע שאשתו של ר' משה פיינשטיין ואשתו של הרב סולובייצ'יק לא הלכו בכיסוי הראש? הם לא היו מבינים בהלכה יותר ממך?

    איך היית מגיב כאן למי שיעלה טיעון כזה? מה שאתם עושים הוא הרבה יותר רדיקלי. אני מביא כאן ציטוטים על גבי ציטוטים, ואתם אפילו לא טורחים לנסות ולהראות שיש במקורות גם צד שני, אלא פשוט מניחים שהאוירה בין חסידי חב"ד היום (או מה שנדמה לכם כאוירה כזו) "חייבת" לשקף את התוכן האמיתי כי הם בטח יודעים יותר טוב.

    אתה יודע מה? למה להתווכח? תחליט שמה שכתבתי כאן זה שלנפוליון היה כובע (אל תסתמך חלילה על ציטוטים ש"נותקו מהקשרם") ונסגור עניין. מפריע לך שלנפוליון היה כובע?

  15. נדב,הדברים לא מגוכחים כלל ועיקר ואחזור שוב:

    לא מדובר בחופש פרשני אלא בפרופורציות עד כמה דגש יש לאלמנטים שאתה מביא לעומת דגשים אחרים אם תשים לב לא הכחשתי כלל את הציטוטים שאתה מביא אלא טענתי [וכך ש.צ ואשר שממש שפכת עליו ביב שופכין]שמדובר ברעיונות שלמעשה לא מוכוונים לכלל החסידים באותו מינון!

    ולגבי "להצטרף לחגיגות הפרשנות של הלייטים"-שים לב שיש הבדל מהותי בין הלכה שהיא כמו שאתה אוהב הרבה לציין הרבה יותר ברורה,משפטית, וחד משמעית לבין הדרכות רוחניות בעבודת ה' שיכולות להיות גמישות בהרבה או למצער תלויות אופי אישיות ואופי הדור וכד'! ההבדל אם כן בין הלכה לבין חסידות הוא גדול מאוד ולכן לא כל מה שנאמר ע"י מייסדי החסידות או אפילו בכל דור מקבל גושפנקא של "חוק בל יעבור" אפילו אצל החסידים הלהוטים ביותר.

    כך שהדוגמא על הכיסוי ראש שניסית להביא היא כלל לא לעניין מה גם ששם מדובר היה לא במסורת פסיקה אלא ברפיון שחל בדורות ההם ושהפוסקים במפורש התייחסו אליו בכאב[עיין ערוה"ש או"ח סי' עה]לעומת הנהגות חסידיות שעוברות במסורת של אדמו"רים ומשפיעים ואם לא שמת לב ספר התניא לא היה מוחבא בגניזה עד שבאת לעולם וגילית את הכתוב בו!

    ולגבי מקורות נוגדים:ש.צ אתמול הביא לך כמה וכמה ציטוים נוגדים מהתניא ויש עוד רבים ובעז"ה אביא לך כמה וכמה כאלו מהספרים אותם אתה ציטטת אל דאגה[אביא מהספרים:קדושת לוי,תולדות יעקב יוסף,צוואת הריב"ש והתניא]

    מה גם שאני כשלעצמי לא באתי להגן כאן בכל מחיר על כל הנהגה חב"דית[כאילו שהם צריכים אותי בשביל זה]ואומר לך למשל שאני הקטן תמהה על עניין האי שינה בסוכה אצלם מטעמם הקבלי בניגוד להלכה הפשוטה והידועה מכל הפוסקים וגם בשו"ע הרב

    פשוט באתי לומר לך שלדעתי הוצאת מפרופורציות כל מיני ציטוטים והפכת את חב"ד בפרט ואת החסידות בכלל לאיזו כת המתבודדת בהרים.

    זה העניין וחבל שכתבת את "אתם פשוט מניחים שהאווירה בין חסידי חב"ד היום חייבת לשקף את התוכן האמיתי" למרות שאני ושאר המגיבים כאן כתבנו הרבה יותר מזה וכנראה היה נח לך להתעלם בכדי לתקוף.

    נ.ב

    1.אסכים איתך שבחסידות ברסלב שם יש כיום פלגים ופלגי פלגים רבים ושמאז רבי נחמן אין להם אדמו"ר הסיפור של מסורה ברורה כבר פחות יציב ושם העניין מורכב יותר.

    2.אגב גם בהלכה שכמו שכתבתי היא ברורה וקשיחה בכל זאת המרכיב של "פוק חזי מאי עמא דבר" הוא חזק מאוד ואתה יודע את זה טוב מאוד וכשיש מסורת פסיקה לקולא למשל בניגוד לראייה הנראית הגיונית ונכונה יותר מהש"ס והפוסקים אז מסורת זו מכריעה ודוגמא יפה לכך היא עניין ה60 ריבוא בעירוב ואני מפנה אותך שוב לערוך השולחן לאו"ח סי' שמ"ה לדבריו שם על הנושא.

    זה לא דומה להלכה ברורה שמשום רפיון שיש בדור מן הדורות גם גדולים[או נשות גדולים] נכשלים בהם

    • בס"ד י"ד בשבט ע"ג

      לאמיר – שלום רב,

      אני שמח לראות שאתה הולך לעשות כאן מחקר רציני בסוגיית החסידות ויחסה לעוה"ז. מסתמא תעיין גם בספרו של פרופ' רון מרגולין, 'מקדש אדם', שציינתי לעיל, שדן בהרחבה בנושא זה במשנתם של ר' פינחס מקוריץ, המגיד ממזריץ' ור' יעקב יוסף מפולנאה.ובספריו של פרופ' אטקס על העש"ט ובעל התניא. אצל שניהם יש מגמה שהשתחרר ממורשתם של שלום ושל ש"ץ-אופנהיימר וסייעתם, שעשו מהחסידים מיסטיקנים סגפניים מנותקים מהעולם.

      אני מעריך שתמצא בכל המקורות פנים לכאן ולכאן. כדי לעשות סדר ב'ים', הייתי מציע לעבור תחילה ביסודיות על ה'מסילת ישרים'. הבונה סדר התקדמות מודרג. החל מהבסיס השייך לכולם (זהירות, זריזות נקיות) והמשך בפרישות, טהרה, חסידות, יראה , ענוה וקדושה. ולבדוק כל אמירה שתמצא בספרות החסידית – האם ניתן לשייכה לאחד משלבי העליה שהתוה רמח"ל?

      תורות החסידות לא הוצגו בצורה שיטתית מיתודית, אלא נאמרו בהזדמנויות שונות, בפני שומעים מרמות שונות. הרבי היה צריך לתת הדרכה שתתאים לכל אדם לפי השלב שבו הוא נמצא. מעניין יהיה לבחון איך מתמודדים מנהיגי החסידות עם הצורך לדבר עם קהל בלתי אחיד ברמתו הרוחנית?

      לגבי המקורות. אני מסכים איתך שתורה שבעל פה, גם מאוחרת, יכולה לשקף מציאות קדומה. על זה בנויה כל תורה שבעל פה. הבעיה היא שבעולם האקדמי מתייחסים למסורות מאוחרות בחשדנות רבה, על כל פנים, המקורות הכתובים הם רבים. יש להניח שמה שהיה קיים מצא תיעוד כלשהו במקורות הכתובים.

      לגבי בעל התניא, יש מקור חשוב שחסר אצל אדמור"ים אחרים: 'שולחן ערוך הרב' וה'סידור' המכילים אוצר מלא של הדרכות והנהגות.

      קיצור: יש לך תכנית עבודה לעבודת מ"א. לך בכוחך זה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  16. ש.צ שלום וערב טוב

    תודה רבה על ההכוונה ואכן אעיין בנושא ובספרו של רון מרגולין וכמו המובאות שהבאת אפשר למצוא כאלו למכביר השונים מהותית מהדרך שמנסים להציג את החסידות כסגפנות לשמה

    אומנם רמזת על כיוון של עבודה אקדמית אך אני מעוניין להעמיק בזה בלי שום קשר אלא בבחינת "תורה היא וללומדה אני צריך" [עבודות אקדמיות בנושא זה משוייכות יותר לפילוסופיה יהודית מאשר לתחום שלי למרות שמדובר בחומר נושק]

    כמו שכתבת וגם כמו שכתבתי לנדב ברור לי שיש אלמנטים מכל מיני סוגים בחסידות ועובדה היא שיש הרבה חסידויות שלכל אחת דגש שונה [ומהחברותא שלי החבדניק שמעתי לא פעם על ההבדל בין חב"ד ל"חסידות פולין"]

    דומה שנדב הדגיש את הפן הקיצוני שמתבטא כיום בתקנות הצניעות של גור ותולדות אהרון כבסיס של החסידות ועל זה חלקתי עליו ועוד חזון למועד בציטוטים

    ולגבי מסורות בעל פה-נדב הוא לא איש החוג לפילוסופיה יהודית או תולדות ישראל ולכן הדיון שלי איתו היא בשפת בית המדרש והמתודה של בית המדרש ולכן לא דיברתי איתו ב"שפה זרה" לו הוא כן יודע שכמו בעולם ההלכה שמנהג פסיקה ותיק ומושרש מקבל גושפנקא ו"פוק חזי מאי עמא דבר" כך גם בנידון דידן

    • בס"ד עש"ק בשלח תשע"ג

      לאמיר – שלום רב,

      הבעיה שגרמה לעיוות המחקרי של דמותה של החסידות היתה שעסקו בה חוקרים שאינם היסטוריונים ואינם מעורים בעולם התלמודי וההלכתי. הוגה דיעות חסידי הוא גם פילוסוף דתי, גם מיסטיקן, אך לא פחות מכך הוא גם מנהיג של חברה וגם חכם תלמודי ואיש הלכה – וכל אחד מ'כובעים' אלה, במשרה מליאה.

      אמת, שמי שנמצא בתוך בית המדרש פחות זקוק לשיח האקדמי. את איש בית המדרש מעניין יותר הלקח שניתן להפיק לדורות ממשנתו של כל הוגה וכיצד ישולבו דבריו במסכת הכוללת של ההגות היהודית אך אם רצוננו לפנות גם אל מעבר למיגזר המצומצם שלנו – עלינו לדעת גם לגבות את טיעונינו ב'כלי העבודה' המקובלים בשיח הכללי.

      גם בשיח הפנימי של בית המדרש, יש ערך רב לכלים האקדמיים: (א) הבנת ההקשר ההיסטורי והחברתי שבו נאמרו הדברים. הבנה איך התמודדו הוגי החסידות עם בעיות זמנם. (ב) איבחון הבדלי שיטות בין הוגים שונים והתפתחויות במשנתו של אותו הוגה. (ג) עמידה על הנוסח המדוייק של טקסטים ומסורות.

      חשוב איפוא, שחוקר חסידות יהיה גם איש תלמוד והלכה, גם איש מחשבה ועובד ה', וגם כעל רקע היסטורי ופילולוגי איתן.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. ושיקול פרוזאי: אם בלאו הכי ראשך ורובך שקוע בסוגיה, ובלאו הכי אתה עוסק במחקר היסטורי – למה לא תשלב ביניהם ונמצאת 'צד שתי צפורים במכה אחת'…

      • עם עידודי המלצתי לך לעסוק בשיטתיות בחקר משנת החסידות, תוך שימוש גם בכלי המחקר ההיסטורי – לעניות דעתי, מחקר זה צריך להיות בעיקרו בתוך בית המדרש 'במקום שמרחיבים בו תורה', תוך הקפדה בראש וראשונה על השיח התורני, עם שילוב הדגשים המחקריים במקום ובפרופורציה הראויים.

        הדרך הראויה לענ"ד היא דרכם של הרב יוסף קאפח זצ"ל ויבל"א הרב יצחק שילת נר"ו, שעיקרם נטוע בבית המדרש ונופם נוטה גם לעולם המחקר (והם מוערכים גם שם, ראה בתגובתו של פרופ' מנחם קלנר, כאן).

        בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

  17. ש.צ,אכן אתה צודק שחשוב שבחסידות יעסקו כאלו הבאים להבינה מתוך כבוד יראת שמיים ולא כמסתכלים מהצד

    אכן הכפפה שזרקת אלי מקבלת עלי וכשהמחשבות לגבי תיזה יהיו קונקרטיות יותר אשקול זאת בכובד ראש[במהלך שנה הבאה [

    ולמרות שנושא זה קשור יותר לדיסציפלינה של פילוסופיה יהודית אפשר בעזרת נושא נושק לעשות עליו גם בתחום שלי

    מעבר לכך אני מסכים עימך על הצורך לדבר גם בשפה האקדמית כשזה נדרש אך בדיון כאן עם נדב דומני שז לא הייתה השפה של השיח

    • אכן כדבריך,אגב בהקשר זה גם הרב יוסף אביבי מישיבת הגוש מקבל הערכה בידע שלו בקבלה גם אצל המקובלים וגם במחקר הקבלה האקדמי

      שבת שלום

    • ומעניין לעניין באותו עניין:

      הנני מפנה את תשומת ליבך לעדות היסטורית על התמעטות לימוד התורה והתגברות הנטיה לעסוק בענייני חומר, שרווחה ביהדות מזרח אירופה במחצית השניה של המאה ה-18:

      וכך מעיד רבי אברהם דנציג, בהקדמתו ל'חיי אדם':

      'הנה בדור שלי כשהייתי קטן, שלא עלה מעולם על דעת האב והאם לדאוג במה יתפרנס הבן, רק כל מגמתם היה שיזכה הבן לתורה. ומעולם לא עלה על דעת מי שחננו ה' שיכול ללמוד, שיפרוק ממנו עול התורה שיהיה שנה ופירש, זה לא עלה לא על דעת האבות ולא על דעת הבנים… אך בימים הללו שבעו"ה כאשר יגדל הבן להיות בן י"ג או בן ט"ו שנים וליותר בן ח"י, אז יטרידהו עול אשתו ובניו ולדור בדירות מרווחים וללבוש בגדי משי ורקמה. והתורה בעו"ה מונחת בקרן זוית והבתי מדרשות בעו"ה בטלים, ואף הלומד אינו לומד רק איזה שעות ביום…'

      ייתכן מאד שדרכם של הגר"א ושל בעל התניא להדגיש את חשיבות העיסוק בתורה על פני חיי העולם הזה, באה למתן ולאזן את הרוח המטריאליסטית שהחלה לנשב מארמונות ורסאי והגיעה הרחק הרחק עד מזרח אירופה.

      יהי רצון שיהיה עמלנו בתורה ונעשה נחת רוח ליוצרנו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  18. ש.צ,אכן הבחנה מעניינת שצריך לתת עליה את הדעת

    מעבר לכך בקשר לדברי נדב נזכרתי באמירתו המפורסמת של ר' נחמן "את הספר שלי תקמט איך שאתה רוצה אך בשו"ע אל תשנה כלום" שמבינים ממנו בבירור שר' נחמן למשל ראה בספריו כמו ליקוטי מוהר"ן וסיפורי מעשיות וספר המידות וכיו"ב כספרי הדרכה כללית שכל אחד יכול "לקמט" אותם לפי ההדרכות שמתאימות לנפשו וזאת לעומת השו"ע שהוא אבסלוטי וגורף

    זה מה שניסיתי לומר לנדב שמשעשע אותי שהוא חושב שעיון בחסידות מקביל במדוייק לשיעור ליבא דהלכתא

    בעוד מדובר בהדרכות רוחניות גדולות לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' והדרכים להגיע לאותה עלייה תלויות באדם ובדור וביכולות ולכן הדרכות שונות מהמובא למשל בצוואת הריב"ש מאדמו"רים בדור מאוחר יותר לא יהיו "זיוף" או "עטיפה בצמר גפן מתוק" אלא העברת אותו מסר של דבקות בדרך אחרת

    וכמו שבהלכה מקובל לעיתים לפסוק כך [כל הפסיקות שמתחילות ב"אבל השתא" "האידנא נהגו" וכיו"ב] קל וחומר שבהנהגהות של עבודת ה'

    וזאת בנוסף כמובן להבנה שנדב כנראה לא הבין שהנהירה לחסידות היא במובנה הרחב ולאו דווקא בהיצמדות מילה במילה לצוואת הריב"ש אלא גם למסורת החסידית ולסיפורי החסידים ולחיות ולניגונים

    דומני שרוב הנוהרים לטישים ולהתוועדויות כד' יודעים גם יודעים על האלמנטים האחרים בחסידות ועדיין הם לוקחים את הצדדים להם הם מתחברים

    לגיטימי לחלוטין!

    שנזכה שתהיה נאה לנו שיחתם של תלמידי הבעש"ט ביחד עם שיחתם של תלמידי הגר"א

    בברכת שבת שלום ומבורך גם לאומרי כגוונא וגם לאומרי במה מדליקין

  19. רציתי להוסיף כאן בקשר לדיון על האדמו"ר הזקן ותורתו ברוח דבריו של ש.צ כאן שמי שיקרא את סוף פרק לד ולב בתניא יראה שבעל התניא אכן קרא לגייס את הגוף לעבודת ה' ולקדש אותו בדיוק כמו במה שנדב קרא לו "מיתוס"

    ושאין זה חולק על דברי התניא על המלחמה של האדם עם עצמו [בין הגוף לנשמה]שבזה אגב אין שום חידוש וכבר הרמח"ל ב"דרך ה'" וב"מסילת ישרים" מדבר על כך וגם בספרי המוסר של אנשי תנועת המוסר [רצוי לעיין בהקשר זה באיגרת המוסר של ר' ישראל מסלנט]

    ודברי בעל התניא באו לחזק בתקיפות הנשמה על הגוף ולא על ביטולו כמו שהוא כותב במפורש בסוף פרק לד ובעוד מובאות ברחבי ספרו

  20. ישראל לבקוביץ

    נדב
    כתמיד אני נהנה מכתיבתך השנונה (הכללים לדמגוג בקישור ששלחת היו תאוה לעינים, רק משונה שדינוזאורוס – בתור אביר הדמגוגים הזדהה עמם ועוד הוסיף מדיליה).
    ברם בנוגע לחב"ד רציתי להוסיף שני דברים. האחד – גם אם דבריך נכונים בנוגע לספר התניא, בכל אופן האדמו"ר האחרון ואולי גם זה שלפניו עיצב את חב"ד בצורה שונה לגמרי מזו של בעל התניא. יתכן שיש שם בעלי מדרגה מן הסוג שבעל התניא שואף אליו, אבל רוב רובה של החסידות התמסר בהנהגתו של ר' מנחם מנדל שניאורסון לענינים כגון שליחות ומילוי רצונו של הרבי, ואם כן הכתיבה במקור ראשון יתכן שמשקפת את ההווי הזה.
    שנית, האנטי ציונות התחילה לפי הידוע לי על ידי האדמו"ר הרש"ב, והריי"ץ אכן המשיך אותה. אבל האדמו"ר האחרון שינה גם בזה הרבה, וחב"ד של היום איננה אנטי ציונית – ודאי שלא ברמה המעשית. והטקסים שלהם יעידו על כך, הדבר החשוב בעיניהם הוא להזמין פיגורה נכבדת מאותם אישי הציונות הטמאים. הרבה יותר ממה שחשוב להם להזמין רבנים מן העולם החרדי. נמצא אם כן שלא בעל התניא, ולא הרבי האחרון שעיצב את חב"ד יותר מכל אלו שלפניו – הם אנטי ציוניים.

  21. ישראל,

    א. תודה

    ב. הרש"ב עלה לכסאו ב 1882, לפני פרוץ הציונות,
    ממילא לאדמורים שלפניו לא היתה את היכולת להתנגד
    לה…

    ג. כל מה שאתה אומר הוא אולי נכון, אבל לענ"ד שונה
    תכלית השוני מתפיסתם של החב"דניקים עצמם. אדרבה יבואו הם
    ויודו כי השתנתה אצלם התפיסה ביחס לנקודות כאלו ואחרות.

    ד. (קשור לג') האמונה שלי היא שאסור לסמוך על נהלים לא
    פורמליים שאינם מעוגנים בכתובים. עורכי דין דתיים מרגישים שלא יכול להיות שמה שהם עושים בעייתי כי הרבנים לא מוחים בידם, אבל שום רב לא כתב כי ההזדקקות לערכאות באופן שהם עושים אותה היא מותרת, ולכן הם חיים על זמן שאול: ביום בו יופיע האיתי אליצור התורן של דין ערכאות, הם יגלו שאין להם בסיס לחשוב את עצמם ליותר
    לגיטימיים מעמותת "כמוך" להומואים אורתודוכסים. זה שרבנים קרצו לך במעשה או במחדל, או הושיבו אותך לידם בטיש ונתנו
    לך תפוז, לא מוכיח שמחר לא ידביקו עליך מודעות
    בחוצות העיר. אני חושב שהנסיון מוכיח שצריך לסרב
    להכיר בשום שינוי מכללא או שתיקה כהודאה שאיננה מעוגנת באמירות מפורשות, בדרך כלל המקור למדיניות כזו הוא מאלו שינאי מלכא הזהיר מפניהם.

    ה. ומאידך, אחרי שקראתי את ספר התניא לא נראה לי שאני מצטרף להולכים בדרכו, אבל מגיע למחבר הכבוד האלמנטרי שאנשים יחליטו אם הם מקבלים את דבריו או לא, אבל לא יעשו ממנו וממשנתו צחוק ולא יהפכו אותה למתכונים לוודקה או לתכנת ייעוץ זוגיות. קיבלתי בתגובה
    למאמר זה הודעה משליח חב"ד אי שם בארץ, בה אמר שאע"פ שהוא לא מסכים לכל מה שכתבתי, יישר כח על עצם המחאה כנגד הרידוד של מסרי חב"ד. מה שאומר שלמטבע יש יותר מצד אחד.

    • בתגובתי הקודמת נכשלתי והזכרתי בטעות שם אדם שאינו קשור לויכוח כאן
      בצורה שאינה ראויה, בעיני. אם מנהלי האתר יכולים להסיר שם זה, אודה על כך.

  22. נדב,בקשר לסעיף ג בדבריך כמו שכתבתי לך כמה פעמים זה קצת משעשע שאתה מסתכל על החסידות בעיינים של ליטוואק ואתה מדקדק בעניין כאילו מדובר בדיוק ב"קצות"

    הרי בעל התניא עצמו מביא הנהגות הכתובות בצוואת הריב"ש שהוא מדריך את הרבים ההיפך מהם כי הוא טוען שההנהגות הנ"ל מיועדות ליחידי סגולה ולא לרבים[מדובר על ההנהגה של העלאת המידות של המחשבות הפסולות בזמן התפילה]

    חוץ מזה שבניגוד לדבריך הוא כותב בפרקים לה ואילך גם הדרכות איך להפוך את "הגוף המתועב" לגוף מזוכח שדרכו מתבצעת עבודת ה' בדיוק בהתאם למה שכינית "מיוס" על עבודת ה' מתוך חיבור למציאות

    הנהגת החסידות היא לא "שולחן ערוך" ובהחלט יכול להיות שרעיון שהביא למשל בעל התניא יבוא לידי ביטוי אצל אחד מאדמו"רי חב"ד האחרים בביטוי מעשי אחר.

    הדוגמאות שאתה נותן בהקשר של היצמדות מוחלטת לכתוב מתאימה אכן להלכה מאשר להנהגות בעבודת ה' וכד'

    [למרות שגם בהלכה העניין של "פוק חזי מאי עמא דבר" מאוד משחק ולפעמים פרשנות דחוקה יותר תקבל משנה תוקף על פני פרשנות בהירה יותר עקב מנהג העם שמריע ואכמ"ל]

    וכמו שר' נחמן מברסלב אמר לאחד מחסידיו "את הספר שלי[ליקוטי מוהר"ן]תקמט איך שאתה רוצה אך בשו"ע אל תיפגע"

    דהיינו "מהספר שלי תיקח מה שעוזר לך בעבודת ה' אך להלכה תיצמד כלשונה"[כך בתרגום חופשי שלי לדברים]

    בקיצור:זה לא שאני חושב שאפשר לעשות מתורת החסידות פלסטלינה פרשנית ואכן צריך ללמוד את כתבי החסידות לעומקם וברצינות הראויה אך מאידך להבין שלא מדובר בהלכות פסוקות סטייל שו"ע או "טור" אלא בהנחיות לעבודת ה' שיכולות לקבל ביטויים מגוונים יותר בהתאם לצרכי הדור וכד'

    מה שכן אני מסכים איתך מאוד שאכן החסידות בכלל וחב"ד בפרט היא אכן הגות רוחנית שתובעת עבודה רוחנית ולא רק ניגונים וטישים ו"יידישקייט בסבבה"

    ובעניין זה ביקורתך לענ"ד ראויה מאוד ובפרט אצל חב"ד שמאז ומתמיד התגאו שהם חסידות ששמה דגש על עבודת ה' שכלית [והם דואגים להנגיד את עצמם ל"חסידות פולין" שהם "חג"תניקים" ששמים דגש יותר על הרגש]והאדמו"ר הזקן כונה "דער ליטוואק"

    ודוגמא נוספת לעניין היא מדברים שקראתי בראיון עם שולי רנד שאמר מפי הרב ברלנד שליט"א מברסלב ש"חסיד ברסלב אמיתי צריך לדעת ללמוד כמו ליטאי"!

  23. לא הבנתי אם הכותבים נגד חב"ד או בעדה

  1. פינגבק: 
גבולות השיח / יצחק שילת « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: