אור בין החרכים / רן זכות

מוטיב החלון ביצירת קפקא נע בין ניכור וייאוש לנחמה ותקווה, ופותח פתח להבנת תפיסת הגאולה שלו.מבעד למבט המלנכולי, אולי שאף קפקא בכל זאת למצוא את ריצוד האור

בין פרשני קפקא ניטשת מחלוקת על רבים מהנושאים המרתקים ביצירתו ובאמנותו. אחד מהם היא המחלוקת בין מפרשיו ה'אופטימיים־דתיים' לבין מפרשיו ה'פסימיים־חילונים'. אנסה לקחת צד במחלוקת זו, על בסיס ניתוח ספרותי קצר של מוטיב החלון בכתביו.

יצירתו של קפקא מלנכולית. היא ממחישה את חווית הניכור, מציגה את העולם המודרני כאכזרי ופרדוקסלי, תוך כתיבה ספרותית מלאה חידוש, מזעזעת ומצמררת. זאת עד לתסכול הקורא מהעולם ה'קפקאי', האקראי והבלתי צפוי, המלא ברעות החולות הניתזות ממנו ללא הרף. במובן זה, קפקא הוא מבשרה הפסימי של המודרניות, כמסמל משבר הניכור וכמבקר הבירוקרטיה שלה.

השאלה הגדולה שבה התעסקו עשרות פרשני קפקא היא שאלת יחסו אל הא־לוהים, אל עולם טרנסצדנטי, וביתר פירוט – על מקום הגאולה והנחמה הא־לוהית בכתביו ויצירתו. האם מאחורי התוגה והייאוש מסתתר גם שביב תקווה לגאולה, למציאת אמת, לנחמה א־לוהית? האם בכתיבתו רק תיאר את השבר הגדול, את עוצמתו ואת הייאוש מהעולם הזה, או שמא ניסה גם למצוא נקודות אור, חיפש אחר נקודות אחיזה במדרון ההר התלול כדי להיאחז בהן, ואולי אף לנסות להתרומם דרכן מעלה?

פרשני קפקא נחלקים בעניין זה לשתי קבוצות כלליות. בין פרשניו ה'אופטימיים־דתיים' אפשר למצוא את ברוד, ולטש, בובר, קאמי, שמואלי ועוד. בין פרשניו ה'פסימיים־חילונים' אפשר למצוא את שפס, ויטה, שטומפף, ואף את קורצוייל, שסובר שקפקא לא נתן דעתו למציאת תקווה או אמת, אלא בא להציג את פני הייאוש והדיכאון.

"אין כמעט מקום לספק", כותב הפילוסוף פליקס ולטש, ידידו הטוב של קפקא, "שביצירותיו של קפקא נדון, בסופו של דבר, מצבו הדתי של האדם". ולטש חילק את הפרשנות ליצירתו של קפקא למספר דיסציפלינות: פרשנות ביוגרפית, פרשנות פסיכו־אנליטית, פרשנות פוליטית ופרשנות היסטורית־יהודית. אך מעל לכול ברורה ומוסכמת ההנחה כי יצירתו עסקה בצורה משמעותית ביחסי האדם אל מול הטרנסצדנטי, המוחלט, האינסופי, הא־לוהי.

פרנץ קפקא איור: ז'אן הלאדיק, 1978

פרנץ קפקא
איור: ז'אן הלאדיק, 1978

הדרך לחיים

נראה שלמוטיב החלון ביצירתו יש כדי לתרום להבנת סוגיה זו. אציע ניתוח פילולוגי של מוטיב החלון בכתביו של קפקא, אך לפני כן כדאי להזכיר בקצרה את מוטיב החלון במופעו הפשוט, הקלאסי, המשמש ביצירות אין ספור.

האר"י בתורתו נותן מקום מיוחד לחשיבותו של החלון הממשי בביתו של אדם, כחלק מהתפיסה המיסטית והרוחנית של הסמלי:

גם היה אומר לי מורי ז"ל (האר"י) שטוב לאדם שידור בבית שיש בו חלונות פתוחות לשמים, כדי שיוכל בכל רגע לישא עיניו אל השמים, כדי להסתכל בהם. ובפרט אם יביט בנפלאותיו ית' במעשה שמים וארץ. וכמו שאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" (ר' חיים ויטאל, 'שער רוח הקודש').

גם בשורות הבאות של ביאליק, המוכרות היטב, אפשר להבחין במוטיב החלון הקלאסי. הפעם החלון מסמל את המנוחה, את המזור של הציפור, את מקום מנוחתה לאחר הנדודים הרבים בחום. דרך החלון מגיעה הבשורה הטובה, הקול שלו כלתה נפש המשורר:

שלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי (‘אל הציפור‘)

בשורות הבאות, גם כן משיר של ביאליק, ‘לבדי‘, מופיע החלון כמילה נרדפת לאור:

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר־לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל־דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה

כאן החלון מסמל את הדרך לחיים, עד כדי כך שביאליק רואה בו את האור, את האמת ואת החופש.

נהיר כי החלון ביצירות אלו הוא מוטיב לגעגוע, לציפייה ולתקווה לטוב, כשהצופה ממנו החוצה משתוקק אל הטוב החיצוני למקום הימצאו, אשר מביא עמו דרך פתח החלון את אור השמש ומשב האוויר, המסמלים שניהם טוב, חופש, הצלחה וחיות.

במכתב למשורר ש' שלום כותבת זלדה: "מביתנו פתוח חלון לשמים, ואם כי אינני מרימה כל יום עיניי לשמש ולכוכבים, חשה אני בנוכחותם". זלדה מבטאת את תחושת ההוויה הא־לוהית בחייה באמצעות החלון, שמסמל את המצע או המבע שדרכו א־לוהים נוכח בעולמה. הוא המאפשר את היווצרות הקשר בין אדם לשמים, בין סופי לאינסופי, בין אנושי לא־לוהי.

כלוא באקווריום

אצל קפקא מוטיב החלון בולט במיוחד. הוא צץ בכל אחד מרומניו ללא קשר הכרחי לעלילת הספר, אך לכל השימושים בו יש מכנה רעיוני משותף.

ברומן 'הנעדר' החלון מופיע כשלקרל רוסמן, גיבור הרומן, ניתנת זכות הדיבור לראשונה לאחר ההפלגה, והוא עומד מול הגנרלים בכוונה להצליח לגרום להם להקשיב לטענות המסיק המקופח שלעזרתו הוא יוצא:

מבעד לשלושת החלונות נשקפו גלי הים, ולבו הלם למראה תנועתם העליזה… מטחי ברכה נשמעו… קני תותחים של אחת האוניות האלה, שעברה לא הרחק, זוהרת במעטה הפלדה, כמו התפנקו במסע הבוטח… מאחורי כל אלה ניצבה ניו יורק והביטה בקרל במאות אלפי החלונות של גורדי השחקים.

במצב חיובי זה, מרגיש קרל רוסמן ביטחון ותקווה לטוב. הים הניבט אליו דרך החלון מביע עליזות, מטחי ברכה נשמעים, הספינות שבו זוהרות ומתפנקות על גלי הים, ואף מניו יורק, היעד שאליו הגיע, נראים חלונות רבים, שמבטאים את החלומות, ההזדמנויות הרבות והציפייה להצלחה.

לאחר דקות ספורות, אשר נמשכות כחמישה עמודים, המצב מתהפך, והמסיק מקבל את ההזדמנות הנכספת. הוא מדבר בסרבול ובגמגום, ואט־אט מפסיקים הגנרלים להקשיב לו ומתייאשים מדיבוריו הריקים. בד בבד שזור מוטיב החלון:

בינתיים נמשכו חיי הנמל לפני החלונותאוניית משא שטוחה, עמוסה הר של חביות עברה וכמעט החשיכה את החדר… גופים מוזרים צפו ועלו מאליהם מן המים המסוערים… סירות נחתרו בידי מלחים מיוזעים, והן מלאות נוסעים דחוקים.

אחרי שהמצב מתהפך, ובתוך החדר נראה שאין עוד תקווה, משמש מוטיב החלון לשלילה; דרכו ניבט הים הזועף, האונייה שלפני כן זהרה עברה והחשיכה את החדר, הסירות שלפני כן הצטיירו בחן נראות דחוקות, וחותריהן מיוזעים ומיוסרים.

ברומן 'הטירה' השימוש במוטיב נעשה באותה הצורה. שליח מן הטירה מוסר לעמליה דרך החלון מכתב מהאדון סורטינו, מכתב שצפוי היה לבשר על הצעת נישואים רומנטית מהאדון הנכבד ורם הדרג לעמליה פשוטת העם. במקום זאת, עמליה מקבלת "מכתב רצוף ביטויים גסים שבגסים", מכתב משפיל ומבזה, אשר מצווה עליה להתייצב באיומים. עמליה מגיבה בקריעת המכתב, הטחת קרעיו בפני השליח והגפת החלון. רגע זה מהווה נקודת מפנה בחיי המשפחה של עמליה; מצבם הבריאותי של בני המשפחה מתדרדר, הם מנודים מהקהילה, וחייהם הופכים לסבל מתמשך. מהלך זה מתרחש כולו, כמובן, דרך הפלטפורמה של החלון.

ביצירות האחרונות שהצבענו עליהן, לוקח קפקא את מוטיב החלון ה"קלאסי", מוטיב מקובל לאופטימיות ולתקווה, ויוצר דקונסטרוקציה של המוטיב, כשהוא משתמש בו להראות את השלילי שבעולם. החלון, שבו רואים יוצרים אחרים את מעט הטוב, את האפשרות לתקווה, את הפתח המאפשר לאור לחדור – דווקא בעדו חושף קפקא את החושך והשחור. ביצירות האחרונות אפשר לראות את השימוש החיובי בתחילה ואת שבירתו, או את ההתפכחות המאוחרת, כשההכרה במציאות הרעה ובחוסר התקווה מחלחלת לתודעתו של האדם.

ברומן 'המשפט' יש שימוש אינטנסיבי במוטיב החלון, במקומות רבים ובמגוון קונוטציות. הרומן מתחיל במילים: "מסתבר כי מישהו הוציא דיבה רעה על יוסף ק', כי יום אחד, בבוקר, נאסר על לא עוול בכפו". יוסף ק', אזרח מן המניין, נאסר בוקר אחד על־ידי שליחי בית המשפט, ללא הסבר לסיבת מעצרו ומשפטו. מרגע זה ואילך העלילה נמשכת בניסיונותיו של ק' להוכיח את חפותו, על אף שאינו יודע באיזו אשמה הוא נחשד. 'המשפט' הינו רומן בעל מאפיינים אקזיסטנציאליים, ומוטיב החלון משמש בו במה לתחושת הניכור, הבולטת בהגות האקזיסטנציאלית.

יוסף ק' נעצר בחדרו הפרטי, ונערך לו משפט באחד מחדרי בניין מגוריו. כל זאת מבלי שיסבירו לו מה עוונו, ו"הלוא ק' גר במדינה אשר חוק ומשפט לה, שלום שורר בכול". באותם רגעים החלון משמש לניכור מכל הדברים שהיו לו עד עתה נהירים וטובים. שליחי בית המשפט יושבים על יד החלון, ומייצגים שלטון חסר פנים וחסר רגש, ושכניו מציצים בו מבעד החלון בארשת סקרנית וחסרת אמפתיה, כאילו צופים במשפט אקראי וזר, כאילו לא שכנם הוא. החלון ככלי שדרכו צופה האדם החוצה הופך לכלי שדרכו נצפה האדם על ידי שכניו ומכריו; אדם כלוא באקווריום. לא רק שאין טוב בעולם בחוץ, אף הרוע שבו חודר אלינו דרך חלוננו שלנו.

מוטיב החלון מצוי גם בסיפור 'הגלגול'. גרגור סמסא מקיץ בוקר אחד ומגלה שהפך לשרץ ענק. הוא אינו תמה על ההתרחשות הבלתי צפויה, וחייו הופכים אט־אט לסבל ולטורח. משפחתו מתנכרת לו, חברת הביטוח שבה עבד מפטרת אותו ומתאכזרת אליו, ובכל זאת הוא לא מוותר על הצפייה מבעד לחלון. סמסא "לא חס על עמלו והזיז כיסא אל החלון, עולה בזחילה עד לאדן החלון, מותח גופו… נשען אל החלון… נזכר בהרגשת החירות שהייתה כרוכה בעבר בהבטה מעבר לחלון…". ובהמשך: "מבעד לחלונו נשקפת שממה, שבה מתמזגים לבלי הפרד שמים אפורים עם ארץ אפורה…". בעבר החלון הציף את סמסא בהרגשת חירות, ועתה כל שהוא רואה בעדו הוא שמים אפורים וארץ אפורה, הממחישה לו כי לא מהחברה תצא הנחמה והגאולה, וככל הנראה גם לא מהשמים.

מסר מלמעלה

חבריו הטובים של קפקא, מקס ברוד ופליקס ולטש, הצביעו על כך שסיפוריו של קפקא דיכאוניים. לעומת הרומנים שכתב, האפוריזמים והפרגמנטים שלו נותנים קצת יותר מקום לנחמה ולמזור בעולם, ובהתאם ניתן לראות בהם שימוש אחר במוטיב החלון.

בשלל האפוריזמים של קפקא צץ החלון לא פעם. אחת ההופעות שלו היא בקובץ 'התבוננות', בפרגמנט ששמו 'הסתכלות דרך החלון בפיזור דעת'. האדם מסתכל דרך החלון לראות אם חל שינוי במצב השמים האפורים, משעין לחיו אל החלון, רואה את אור השמש הנוטה לשקוע על פרצופה הילדותי של ילדה המהלכת לה סתם כך, ואז רואה את צלו של איש המחיש את צעדיו מאחוריה. "אחר כך, משחלף האיש, פני הילדה בהירים לגמרי". האיש הזיק בדרך כלשהי לילדה, ועכשיו פניה כפני מת, לבנים לגמרי.

גם בקטע הזה משתמש קפקא במוטיב החלון באופן שלילי, כמו בדוגמאות שהבאנו לעיל, שמקורן ברומנים. אך לפי כותרת הקטע, ההסתכלות כאן הינה בפיזור דעת, ואינה מוכוונת ומרוכזת. נראה שבכותרת שם קפקא את העוקץ.

בפרגמנט 'מסר קיסרי' מספר קפקא על הודעה שביקש הקיסר למסור אל הפרט, אל הנתין העלוב הרחוק באמצעות שליח. השליח הנאמן מנסה לפלס דרכו ולהתגבר על אין ספור מכשולים. המספר מודיע לקורא שזה בלתי אפשרי, אך הוא 'יושב לו אל החלון וחולם על המסר בערוב היום'.

זהו פרגמנט פרדוקסלי, שבו מחד מוסר לנו המספר ייאוש עמוק, ומודיע שהידיעה לעולם לא תגיע. מאידך, הוא נוטע תקווה ואמונה מוחלטת בכך שיש מסר מלמעלה, מהאמת. עצם הידיעה שיש מסר מעודדת אותנו לשבת ליד החלון ולחכות, ואם לא ניכנע למספר, ל"יצר הרע", לספק, יגיע היום שבו נקבל את ההודעה.

במקרה זה משתמש קפקא בחלון במשמעותו הקלאסית, כמקום ערגה וציפייה לטוב. החלון נותן פתח אפשרי לחידוש א־לוהי, המגיע היישר מהקיסר הרם. אמנם תוך זריעת ספק וייאוש, אך קפקא עצמו יושב אל החלון ומחכה לקבל אות מהעולם האינסופי, ה"בלתי ניתן לכליה". פרגמנט אחרון זה מצביע על שימוש חיובי במוטיב החלון בהקשר א־לוהי טרנסצנדנטי.

בקטע 'החלון הפונה אל הרחוב' כתב קפקא: "מי שחי גלמוד, ועם זאת היה רוצה במגע כלשהו עם בני אדם; מי שמשתוקק לראות זרוע כלשהי שבה יוכל להיאחז… לא יוכל להתקיים לאורך ימים בלי חלון הפונה אל הרחוב". הקטע מסתיים בכך שדרך החלון האדם יכול להתקרב אל האחווה האנושית, הרוחנית משהו.

ברומנים של קפקא וביצירות הארוכות והמחושבות שלו הוא משתמש באופן מודע במוטיב החלון כדי ליצור דקונסטרוקציה למוטיב המקובל, ולהביא דווקא דרך החלון את בשורת הייאוש ואובדן התקווה. לעומת זאת, כפי שראינו, בפרגמנטים ובאפוריזמים של קפקא – הקטעים האישיים, וכנראה הפחות מודעים והיותר טבעיים ומתפרצים של יצירתו – עולה השימוש בחלון באופן פחות חד משמעי, ואף באור חיובי יותר.

אפרים שמואלי בספרו 'אדם במצור' טוען כי קפקא עצמו מעולם לא הכריע בנושא הגאולה והישועה בעולם. ניתוח מוטיב החלון פותח פתח לתפיסתו המודעת והלא מודעת של קפקא את הגאולה. אולי מבעד למעטה האפלה והמבט המלנכולי, שאף קפקא בכל זאת למצוא את הנחמה, ואת ריצוד האור הבוקע מבעד תריס ישן מעבר לחלון.

רן זכות לומד סוציולוגיה ומזרחנות באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אחי מאמר מעולה!!

  2. מעניין מאוד, אך זה אינו דיון "פילולוגי", אלא ספרותי השוואתי על בסיס של תימה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: