מקריאת ספריו של מיכה גודמן נראה שדרכו למימוש חזון היהדות המשותפת נוטה לפרשנות שתערב לחיך קהלו. עם נבחר הוא ייעוד, לא קללה

לספרו של ד"ר מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים' התוודעתי באיחור רב. הוא הגיע לידי רק לפני כחודשיים. תחילה רוּתקתי אל הסגנון הרענן והניסוחים האינטליגנטיים, אך עד מהרה מצאתי את עצמי במלכודת דבש. "מטרתו של מורה הנבוכים היא המבוכה", קובע גודמן, מבוכה החותרת תחת יסוד־האמונה בתורה מן השמים (עמ' 182־181), ואפילו תחת "יסוד היסודות ועמוד החכמות", מציאות ה' (עמ' 269־268), והכול בשם הרמב"ם.

עוד זה מכה גלים, וזה בא: 'חלומו של הכוזרי'. הפעם מנותצת רק "סגולת ישראל", בשם ריה"ל כמובן, וזאת כדי לרצות את אניני הטעם המוסרי, ליברלים חניכי תרבות המערב, אשר הקריאה הפשוטה והישרה של הכוזרי "מעוררת את סלידתם" (עמ' 139־137). הרושם שלי הוא שהספר החדש נכתב באופן קצת חפוז, נישא על גלי הרייטינג של קודמו. אחרת, איך נפלט מקולמוסו של אמן־הניסוח כגודמן משפט כמו: "ודאי שכזה טיעון אפולוגטי לכאורה לא ירגיע, כמובן, את הקורא הליברלי" (עמ' 142)?

החלום בדבר יהדות ארצישראלית הוא נפלא, השאלה היא איך מממשים אותו. מיכה גודמן במדרשת 'עין פרת'
צילום: עדי פסדר

מתנה ומחויבות‎

אחרי הערות פתיחה בלתי־מנומסות אלה, אגש לעצם טיעוניו של גודמן בזכות הקריאה החדשה שהוא מציע לספר הכוזרי (יש לציין לשבחו של גודמן שכתיבתו היא מנומסת; אולם יש בנימוס זה כדי להרדים את האנטגוניזם הבריא של הקורא).

הטיעון הראשון נסמך על דברי הפתיחה של ריה"ל, שזו לשונם (בתרגומו של פרופ' שוורץ ז"ל, שעדיין לא פורסם): "בין טיעוניו של החבר היו כאלה ששכנעו אותי ותאמו את אמונתי, לכן חשבתי לנכון לרשום את הטיעונים האלה כפי שנטענו, והמשכילים יבינו". כותב גודמן: "ספר הכוזרי בנוי כתיעוד בדוי, כאילו הקלטה חיה של שיחה שהתקיימה בין המלך לבין החבר. אבל הלוי אינו מסכים עם כל טיעוניו, אלא רק עם כמה מ'בין טיעוניו'". הרי זה קרש־קפיצה נוח לפסול את דברי החבר בעניין סגולת ישראל, ולומר שהם דעת החבר, אבל ריה"ל עצמו אינו מסכים עמה.

לעניות דעתי קרש־הקפיצה הזה שבור, לא רק משום שאין זה סביר כלל שריה"ל הביא את דברי החכם היהודי על מנת שלא להסכים עמם, אלא מסיבה יותר פשוטה: הביטוי "לרשום את הטיעונים האלה" מתייחס לרישא של המשפט: "בין טיעוניו של החבר היו כאלה ששכנעו אותי", כלומר: את הטיעונים האלה ששכנעו אותי חשבתי לנכון לרשום. לא סטנוגרמה מלאה יש כאן, אלא סטנוגרמה חלקית.

את הסיום "והמשכילים יבינו", שגודמן מייחס לו את הכוונה הבאה: הקוראים המשכילים יבינו "שהאמת של הספר איננה בפי החבר ואיננה בפי המלך, האמת של הספר נמצאת במתח של המפגש ביניהם", יש לדעתי להבין במשמעות יותר צנועה: המשכילים יבינו שהשיחה הזאת שבין המלך לחבר היא כולה פרי דמיוני, ושבאמצעות תשובות החבר לשאלות המלך אציג את רעיונותיי.

ממשיך גודמן: "דוגמה מאלפת למרחק בין הלוי לבין החבר… החבר מבקר את המשוררים היהודים על נטייתם לחקות את סגנון שירה זר ('את' מיותרת!), ומביא כדוגמה את המשוררים המשתמשים במשקל הערבי בשיריהם הכתובים עברית. זו עקיצה, רמז שמשגר הלוי אל כל מי שמכיר את עבודתו: הלוי כתב רבים משיריו במשקל הערבי… אם כן החבר של הכוזרי מבקר כאן את המחבר של ספר הכוזרי. כנאמר, הלוי איננו מזדהה תמיד עם גיבורו הספרותי".

לדעתי אין כאן שום עקיצה ושום רמז, אלא דברים ישירים ופשוטים: המחבר, המדבר מפיו של החבר, אכן מתאונן ומביע את צערו על מה שהוא וחבריו המשוררים התרגלו לעשות, לחקות את סגנון המשקלים הלא־יהודי, כשם שהוא מתאונן במקומות נוספים על חטאים אחרים שלו ושל בני עמו, חמורים אף יותר, ואינו חושש לומר: "מצאת את מקום התורפה שלי, מלך הכוזרים. אכן לו בחר רובנו כפי שאתה אומר לקבל עליו את השפלות מתוך כניעה לא־להים ולתורתו, לא היה הדבר הא־לוהי זונח אותנו תקופה כה ממושכת" (עמ' 199). וכך לגבי אי יוזמת עלייה לארץ ישראל: "אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר" (עמ' 185).

אמונה בסגולת ישראל אין פירושה שביעות רצון עצמית. סגולת ישראל היא בעת ובעונה אחת גם מתנה א־לוהית וגם מחויבות אדירה: "את ה' האמרת היום להיות לך לא־להים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך" (דברים כו, יז־יח). החבר־המחבר מודע היטב לחולשותיו של עם ישראל, וספרו הוא לא רק 'ספר טענה וראיה לדת המושפלת', אלא גם ספר תוכחה וקריאת כיוון לעם ישראל בגלות.

לא פרודיה

הטיעון העיקרי של גודמן הוא שהחלום הצודק של מלך כוזר, עוד בהיותו גוי, סותר את תיאוריית החבר שלפיה רק בעם ישראל הגנטי תיתכן נבואה. "חלום, כמו נבואה, הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים לדבקות בדבר הא־לוהי. מעמדו המיוחד של החלום… מאפשר לחשוף את הפרדוקס העמוק שביסודו של ספר הכוזרי: הדמות היחידה בספר הכוזרי שזוכה למגע עם א־להים היא גוי" (עמ' 163).

ברצוני להזכיר לד"ר גודמן שגם בספר תורתנו הקדושה רוב חולמי החלומות הם גויים, ושא־לוהים דיבר עם אבימלך מלך פלשתים, ועם לבן הארמי, בחלום הלילה. ריה"ל ידע זאת היטב, כפי שיודע זאת כל ילד יהודי. החלום אינו נבואה. לדברי חז"ל הוא "אחד משישים בנבואה", ו"אין חלום בלא דברים בטלים". גם גוי יכול לחלום חלום שמתגשם, אם הקב"ה רוצה לרמוז לו משהו דרך החלום, וזה מה שהיה אצל מלך כוזר. ריה"ל אינו רואה בכך שום בעיה, שום קושיה על טענתו שנבואה אינה קיימת מחוץ לעם ישראל. למרות שהחלומות הצודקים יכולים לבוא מ'העניין הא־לוהי', הם יכולים לבוא גם מסיבות אחרות.

לא נתקררה דעתו של גודמן עד שכתב: "אפשר אולי לטעון שיותר משספר הכוזרי הוא ספר גזעני, הוא פרודיה על הגזענות. מגיע חכם יהודי המטיף לשיטה שעל פיה רק אצל יהודים תיתכן התגלות, ובפני מי הוא מטיף לה? בפני גוי שזכה בעצמו להתגלות. זו סיטואציה אירונית מאוד: היחידים שמבינים עד כמה מגוחכים דברי המטיף הם המלך וה'משכילים יבינו'… אפשר לחשוד שספר הכוזרי איננו מטיף לרעיון סגולת ישראל אלא לועג לו" (עמ' 173).

צר לי עליך ד"ר גודמן. לא היית צריך להגיע עד לקצה הזה כדי לנקות את רבנו יהודה הלוי, המשורר החסיד והאמן הרגיש, מאשמת גזענות. רעיון סגולת ישראל איננו גזענות במובנה העכשווי. דבר אין לו עם הרעיון הטמא של גזע עליון השואף להשתלט על הגזעים האחרים ואף להשמידם. הוא ממש ההפך מזה. כך נאמר לאברהם אבי האומה: "ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה". כך אומר הקב"ה לעם ישראל לקראת מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כהנים של מי? של האנושות. הכהנים מברכים ומשרתים את העם, ולא מגדפים אותו.

עם ישראל הוא אכן העם הנבחר. הוא אכן ניחן בתכונות גנטיות מיוחדות, גם אליבא דהרמב"ם, לא רק אליבא דריה"ל (ראו ספרי 'בין הכוזרי לרמב"ם', עמ' ע־עד). אמת, יש ביניהם ויכוח לגבי משמעותה של הגֵרות: לרמב"ם תהליך הגיור ההלכתי הוא בעל כוח מטפיסי המחיל על הבא לחסות תחת כנפי השכינה את כל תכונותיו של עם ישראל, כמו שקידוש החודש על ידי בית דין מחיל קדושה על יום הכיפורים, וכמו שהאמירה 'דבר זה יהא הקדש' מחילה קדושה על חפץ של חול. לריה"ל נשאר בכל זאת הבדל קטן: אמנם "ככם כגר", כפי שמדגישה התורה במקומות רבים, והגר יכול להגיע לכל מעלה רוחנית, אך בגלל חסרון היסוד הגנטי הוא אינו יכול להיות נביא. לדעת הרמב"ם אין אפילו ההבדל הזה.

יכולת ד"ר גודמן לומר ששיטת הרמב"ם יותר נראית לך ומקובלת עליך. זה לגיטימי. אבל למה להשמיץ את ספר הכוזרי, "שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו" (הגר"א), ולומר עליו שהוא פרודיה הלועגת לרעיון סגולת ישראל? ריה"ל אינו יכול אפילו להתהפך בקברו אחרי שכבר הפכת אותו במו ידיך.

חלומו של גודמן

לבסוף, ברצוני לומר משהו על חלומו של ד"ר גודמן. כוונתי לחלום בדבר יהדות ארצישראלית, שאין בה דתיים וחילונים. זהו חלום נפלא. השאלה היא איך מממשים אותו. האם על ידי הצגת היהדות באופן קצת מעוות, כך שתתאים לטעמם של החילונים באשר הם חילונים, ותאפשר לדתיים להיות גם וגם (מגמגמים)? שתהפוך את כולנו ל"נבוכים הם בארץ"? או שמא על ידי הרמת מושגי היהדות לגובה שבו נרצה כולנו, "דתיים" ו"חילונים", לקבל את תורת ה' מחדש, כתורת חיים, תורה שלמה, משיבת נפש, ונוכל לברך ביחד: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". אמת ישראלית זו, כאשר נצליח להגשים אותה, אכן תהיה לאמת אוניברסלית: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים… ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'… ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".

הרב יצחק שילת הוא ר"מ בישיבת ברכת משה במעלה אדומים, חוקר, מתרגם ועורך של כתבי הרמב"ם. ספרו 'בין הכוזרי לרמב"ם – לימוד משווה' יצא בהוצאת המחבר בשנת תשע"א

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013