יותר ויותר מסעדות בירושלים מצהירות על עצמן ככשרות אך מוותרות על תעודת הכשרות של הרבנות. יוזמה רבנית חדשה דווקא מעניקה לתופעה זו רוח גבית

כמה דקות לפני שהגעתי אל 'קרוסלה', בית קפה ירושלמי ברחוב עזה פינת מטודלה, נכנסה לשם לקוחה שביקשה לקנות עוגייה. משראתה שאין במקום תעודת כשרות, התחרטה, סבה על עקביה ופנתה לצאת, אך אז עצר אותה בעל המקום, יונתן ודעי, לשיחה. ודעי, יוצא בשאלה שגדל במשפחה חרדית, הסביר לה שהעוגייה נאפתה ממוצרים כשרים, וניסה לספר לה מה עומד מאחורי אותה תעודה שמשרה אצלה ביטחון.

כמו רבבות שומרי מצוות במדינת ישראל, אותה לקוחה חונכה גם היא על ברכי אותה קונספציה: תעודת כשרות כמוה כתעודת ביטוח. הרוצה לאכול במסעדה יבדוק אם יש בה תעודת כשרות, אם היא בתוקף, אם שם העסק המוזכר בה תקין. לא "כשר אבל פתוח בשבת", לא תמונות של רבנים על הקירות, לא "יש כשרות על המוצרים" – רק תעודה חתומה תכריע את הכף.

אך משהו בקונספציה הזו נסדק בעת האחרונה. מספר בעלי מסעדות ובתי קפה ירושלמיים הרגישו שהגיעו מים עד נפש והחליטו לעשות צעד: להסיר את התעודה ולהתנתק מן הרבנות, ועם זאת לא להפחית במאומה מן הקריטריונים ההלכתיים להגשת האוכל. המקומות הללו, שבירושלים נפוץ שמם כ"כשרים בלי תעודה", הלכו לדרך חדשה: חלקם הפסידו לקוחות ותיקים אך זכו לחיזוק אחר, חיובי; חלקם עובדים עם מודל כשרות חדש. דבר אחד בטוח: המהלך הזה, שמסעיר את רחובות ירושלים בחודשים האחרונים, מאתגר את השיח הדתי ואת היחסים הנפיצים שבין דת ומדינה. והכול מתחיל בצלחת.

ניגוד אינטרסים

ההחלטה להסיר את תעודת הכשרות הבשילה אצל יונתן ודעי במשך תקופה ארוכה. הוא, שגדל במשפחה חרדית ומכיר את הניואנסים ההלכתיים – אחייניו החרדים בודקים עד היום אם יש כשרות בד"ץ על הסוכריות שהוא מחלק להם – התקשה, בשלב ראשון, לעשות צעד כזה, אולם לאחר כמה שנים של עימותים עם משגיחים ומפקחים החליט בעל בית הקפה – שמושך אליו קהל רב, דתי וחילוני – להתנתק מן הרבנות. "כל המערכת הזו לא עובדת כמו שצריך", הוא אומר בשיחה על הספות התורכיות של בית הקפה הצופות לרחוב מטודלה. "כשפתחתי את העסק הייתה לי תעודה, אבל אחרי תקופה הבנתי שהרבנות לא עושה את העבודה שלה אלא משמשת גוף כלכלי שמטרתו לכאורה לתת כשרות.

"בתחילת הדרך הוצמד לי משגיח", הוא מספר. "הוא היה מגיע פעמיים־שלוש בשבוע, מחנה באדום לבן, נכנס לשתי דקות ויוצא. לפעמים הוא גם היה פותח מגירות, כאילו יש מה למצוא שם. בסופו של דבר לא הייתה השגחה על כשרות בשום מובן. בהמשך רציתי להביא משגיח מטעמי, אדם חרדי שעובד עם הבד"ץ, אבל הרבנות לא הסכימה. בשלב הזה החלטתי להסיר את התעודה".

הבעיה העיקרית עם משגיחי הכשרות בירושלים, כך מסכימים כל המרואיינים לכתבה זו, קשורה לעובדה שהמשגיח מקבל את משכורתו מבעל העסק, שהוא למעשה המעסיק שלו. כך נוצרת תלות כלכלית בין בעל העסק למשגיח, ונפתח פתח לשחיתות ולניגוד אינטרסים. שאר הבעיות נוגעות לתשלום בשחור, ולמשגיחים שלא מגיעים למסעדה, מעלימים עין או לא אוכלים בעצמם במקום שהם אמונים עליו.

יונתן ודעי כאמור לא לבד: בתי עסק נוספים בירושלים החליטו לאחרונה להסיר את התעודה ובד בבד להמשיך ולשרת לקוחות שומרי כשרות. הגדרת המקומות הללו כ'כשרים' בעייתית: חוק ההונאה בכשרות קובע במילים ספורות ש"בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". פירוש הדבר הוא שניתן לכתוב 'כשר' רק במסעדה המחזיקה תעודה של הרבנות הראשית. הרבנות היא הבעלים על המילה 'כשר', ולאיש זולתה אסור להשתמש במונח זה.

"יש כאן הרבה מאוד נקודות חולשה", אומרת חיה גלבוע מ'התנועה הירושלמית', ממובילות המאבק למען המסעדות הכשרות ללא תעודה. "המשגיח מקבל כסף מבעל העסק ובאופן טבעי יש ניגוד עניינים. יש פריצות גדולה בכל מה שקשור לאופן התשלום. משגיחים רבים עובדים בכמה בתי עסק ולא יכולים להימצא בכמה מקומות בו זמנית, וגם כשהם כן נמצאים, ישנם בעלי עסק שמעידים שהמשגיח בכלל לא נכנס לתוך המטבח. יש סיפורים מפה ועד הודעה חדשה, אבל למשגיחים לא אכפת באמת. גם ככה הם לא אוכלים שם".

אסף זיידרמן, שותפה של גלבוע למאבק, הלך ממסעדה למסעדה ובדק את נושא הכשרות. הוא נדהם לגלות שבמקרים רבים התעודה בקושי שווה את הנייר שהיא מודפסת עליו. "בדקתי צומת אחד בירושלים", אומר זיידרמן. "היו שם ארבעה או חמישה בתי עסק. נכנסתי לכולם ושמעתי סיפורי זוועה. גלידריה שהמשגיח מגיע אליה לפתע ולוקח שני קילו של גלידה כי יש לו אורחים בבית; בית קפה מאוד ידוע בירושלים שהמשגיח בו אמר לפני פסח שאי אפשר להכשיר את אחד התנורים, וכעבור עשרים דקות ו־800 שקלים פתאום אפשר היה להכשיר את התנור; בית קפה אחר שקיבל תעודה למרות שמי שבישלה בו לא הייתה יהודיה; מקום אחר שקיבל אישור לקנות מוצרים רק מ'רמי לוי'. ומאחורי כל המקומות האלה מסתתרת תעודת כשרות של הרבנות הראשית לישראל. על זה אנחנו סומכים?!".

שאלה של אמון

זיידרמן וגלבוע, יחד עם חברת מועצת עיריית ירושלים רחל עזריה, יצאו למאבק. עד מהרה הצטלבה דרכם עם זו של הרב אהרן ליבוביץ. ליבוביץ, רב אורתודוקסי, יליד ברקלי שבקליפורניה, משמש רב בשכונת נחלאות. הוא מנהיג קהילה קטנה של משפחות תורניות, חלקן משפחות של בעלי תשובה, בעלות אוריינטציה של פתיחות תרבותית ואהבת הזולת. במשך שנים היה ליבוביץ רב קהילת 'קול רינה', כיום הוא ראש כולל 'סולם יעקב' המכשיר רבנים למנהיגות קהילתית, ולפני כשבועיים אף זכה בבחירות למנהל הקהילתי 'לב העיר' בשכונת נחלאות. את הבעייתיות של ההשגחה על הכשרות בירושלים הוא מכיר היטב.

"זו כנראה מערכת שקשה מאוד לעבוד איתה", הוא אומר. "יש תחושה בקרב בעלי מסעדות שהם משלמים כסף ולא מקבלים שירות ראוי; יש סימני שאלה סביב הנוכחות של המשגיחים ויש לעומתיות מאוד גדולה מולם. ויותר מכול: יש טענות רבות נגד הכשרות עצמה. בעלי מסעדות טוענים שהמשגיחים לא נוכחים במקום כל הזמן ובודקים רק לעתים רחוקות, וזה יוצר פרצה ענקית: בעל עסק שלא מייחס חשיבות לנושאים הללו יתחיל לחפף בתחומים כמו צליית כבד, בדיקת קטניות או בישול עכו"ם. אלה פרצות שמתאפשרות כשהמשגיח לא באמת נוכח, ובמיוחד כאשר הוא לא מגייס את העסק לטובת העניין. הרבנות צריכה לשאול את עצמה מדוע בעלי מסעדות שרוצים לשמור כשרות לא רוצים לעבוד איתה. הרבנים צריכים להתחיל להסתכל על עצמם במראה".

הרב ליבוביץ החליט לעשות מעשה. מול הבית שלו בנחלאות שוכן 'סלון שבזי', בית קפה שהחליט להסיר את תעודת הכשרות, אך מעוניין לשרת לקוחות דתיים ומסורתיים. הרב ליבוביץ התנדב לפקח על המקום ולהעניק לו השגחה מטעמו, ולצורך העניין אף גייס למשימה את תלמידיו ובני קהילתו.

"אנחנו מבקשים לבנות מערכת של נאמנות קהילתית", הוא אומר. "אנחנו לא נותנים תעודת כשרות והשגחה ולא מכריזים בפומבי שזה כשר, אלא מעמידים מתנדבים מהקהילה שבודקים לעומק האם המקום עומד בכללי ההלכה. המתנדבים עוברים הכשרה, המקבילה לקורס של משגיחי כשרות מקצועיים, ולאחר מכן עוברים תהליך של למידה ביחד עם בתי העסק. הם לומדים הלכות כשרות ביחד, מסתובבים במטבח, רואים את הנעשה באופן שוטף, ואחר כך יושבים לאכול. ככה זה מתרחב, ואנשים אוכלים שם. לא נקרא לזה ‘כשר‘, כי החוק אוסר על כך – ואני חושב שזהו חוק לא טוב – אבל נתעד את התהליך באינטרנט, נספר על הלמידה שהייתה, ונאמני כשרות ידווחו על מה שקורה במסעדה.

“אנחנו מאמינים שאפשר ליצור סיטואציה הרבה יותר בריאה, שבה המעורבות של המשגיח יותר אפקטיבית“, ממשיך הרב ליבוביץ. “בעל המסעדה ועובדיו מגויסים לטובת העניין, וזה עובר מהמישור של המדינה למישור הקהילתי. מה שקורה היום זה שבעל המסעדה אומר לעצמו: אם גם ככה אין פה מישהו אחר שאפשר לסמוך עליו, אם המשגיח לא נכנס לעומק ולא בודק, השאלה היחידה היא האם הלקוחות סומכים עליי. אם המערכת הייתה עובדת כמו שצריך ומונעת מצב שבו בן אדם יכול להגיד אני כשר ולא להיות כשר, אז מילא. אבל המערכת כיום נמצאת במצב שבו בעל מסעדה יכול להונות את הציבור, אז מה מועיל החוק? הוא שומר את המונופול בידיים של גוף שלא עובד באופן יעיל“.

שוק חופשי

שאלת האמון בין בעל העסק לבין הלקוחות עולה גם בדבריו של יונתן ודעי מ'קרוסלה'. "בוא נניח שמשגיח מגיע למסעדה לשעה ביום", אומר ודעי. "אחרי שהוא הולך, אני, בעל הבית, יכול לעשות כל מה שאני רוצה. המשגיח לא מסוגל להישאר במקום במשך 24 שעות. מדובר במערכת אכיפה שאין לה שיניים. השיניים זה אני, האמון שלי עם הלקוח. האכיפה הרלוונטית כאן היא חינוכית. ברגע שאתה מתקשר עם מקום מסוים, יושב לשיחה עם הטבח, מסביר לו למה אתה כאן, למה מנפים את הקמח, למה בודקים את החסה – זה יוצר אצלו אמון ואכפתיות. אבל ברגע שהוא רואה שהמשגיח בעצמו מזלזל בכשרות וההשגחה לקויה, הוא לא יירתם לעניין. מי שרוצה היום להקפיד על קלה כחמורה לא יכול לשבת במקומות שבהם יש תעודה של הרבנות בירושלים. את הדברים האלה לא אני אומר; אומרים אותם, בחדרי חדרים, רבנים חשובים בציונות הדתית".

הרב ליבוביץ זהיר יותר בדבריו, ומדבר על "חשש סביר" שתעודת הכשרות בירושלים לא מייצגת מאחוריה שום כשרות. המהלך שהוא מציע מבקש לעקוף את הרבנות משמאל, והוא מודע לכך. "יש שאומרים שהמהלך הזה הוא ניפוץ של הממלכתיות, אבל שנה אחרי שנה אנחנו רואים שהמערכת הנוכחית לא עובדת. רב הוא סמכות הלכתית, אבל הוא גם מנהיג ציבורי, והוא צריך לראות את המציאות שעומדת אל מול עיניו. אני מאמין באקטיביזם. לפעמים אתה כל כך חושש מפגיעה בערך מסוים כמו הערך של הממלכתיות, ואתה פוגע בערכים כמו אמינות וכשרות. איך יכול להיות שרבנים מודעים לעובדה שיש פער בין הרצוי למצוי בתחום הכשרות ומוכנים לתת לדברים להמשיך להתקיים כך? זה חוסר אחריות ציבורית".

אסף זיידרמן מן התנועה הירושלמית נחוש לקדם את המאבק למען המסעדות הכשרות ללא תעודה, ולמעשה לשבירת המונופול של הרבנות הראשית על מושג הכשרות. בזאת הוא משלב ידיים עם הרב ליבוביץ, אך הולך רחוק יותר ממנו. "אני רוצה שהציבור הדתי בירושלים יבין את מה שכל יהודי אורתודוקסי בארצות הברית יודע: שאפשר להיות יהודי שומר מצוות גם בלי מעורבות של המדינה", הוא אומר. "שולטת כאן אידיאולוגיה של המאה ה־19 שמאמינה שהמדינה היא מכשיר יעיל להריץ כל פרויקט חברתי. היום אנחנו יודעים שיש פרויקטים חברתיים שהמדינה היא מכשיר גס מדי וגדול מדי עבורם. כשאתה רוצה לנהל פרויקט כזה ברמה של המדינה, בהכרח תהיינה שחיתויות. כשיש גוף שמבוסס על היררכיה, בהכרח מי שיגיע לעמדה הבכירה הוא זה שיותר כוחני מחברו. דת ותרבות צריכות להיות מנוהלות בשוק חופשי של קהילות, ולא תחת המדינה".

לצורך השיחה מפליג זיידרמן במחשבות, ומדמיין מודל אחר: איחוד קהילות ציוניות דתיות שמנפיקות כשרות משל עצמן. "תאר לך שהמצב הוא כזה – יש איגוד של קהילות שאחראיות לכשרות. יושבים שם אנשים שאנחנו מכירים אותם וסומכים עליהם, חלקם יכולים להיות רבני הקהילות או ראשי הישיבות שלנו. הם ימנו משגיחים. כך העוצמה מגיעה מהנאמנות בין השטח לרב. מה קורה במדינה? יש מכרז, ואנשים מתמנים לאו דווקא על פי כישוריהם. למשגיח לא אכפת אם תהיה טבחית גויה במסעדה, כי גם ככה הילדים שלו לא אוכלים שם, ואנחנו, החילונים והציונים־דתיים, נחשבים בעיניו לתינוק שנשבה. זה לא עובד יותר. החלום הממלכתי של הציבור הדתי הוא בעייתי. הציונות הדתית צריכה לעכל את העובדה שכאשר מנגנוני המדינה הם המכשיר שאיתו אנחנו מגשימים את הדת, יש בכך סכנה לדת".

אם, נניח, הציונות הדתית תכבוש בחזרה את הרבנות הראשית, או שרבני צהר יפקחו על הכשרות – זה טוב בעיניך?

"אני אשמח אם רבני צהר יתערבו בזה, אבל זה יהיה טוב רק לטווח קצר. עם הזמן, ככל שהם יפסיקו להיות עמותה ויהיו חלק מהממסד, גם להם יהיו שיקולים של ממסד, של כוח ואינטרסים, וזה לאט לאט ילך ויסתאב. זה תהליך בלתי נמנע. המדינה היא מכשיר חשוב, אבל חלקי; המקום של הקהילה הרבה יותר יציב. מה שנדרש עכשיו הוא לא הפרדה של דת ממדינה אלא הפרדה של תרבות ממדינה".

בעד הממלכתיות

לאורך השיחות עם אנשי התנועה הירושלמית ועם בעלי המסעדות, שוב ושוב עולה שמם של רבני צהר. חלקם נושאים עיניים בתקווה לכך שארגון הרבנים הציוני־דתי, שמבקש במידה מסוימת לאתגר את הרבנות הראשית לישראל, יציע פתרון עוקף־רבנות משלו; חלק מן המרואיינים אומרים בשיחות סגורות שגם את התקווה הזו הם כבר לא תולים בצהר. הרב רפי פוירשטיין, רב קהילה בהר נוף ומראשי הארגון, מעורה בנבכי המאבק העירוני המקומי, אך לוקח צעד אחורה. את המודל של הרב ליבוביץ הוא מכיר היטב, אך לא זה הפתרון שאליו הוא מייחל.

"יש בכשרות שני אלמנטים: רמת הכשרות ורמת הפיקוח", אומר הרב פוירשטיין. "יש רמות שונות של הקפדה בכשרות: ישנם כאלו שאוכלים רק חלב ישראל; אחרים אוכלים רק גלאט, וכן הלאה. הנושא השני הוא רמת הפיקוח. גם אם אני לא אוכל גלאט, אני בכל זאת רוצה לדעת שהבשר שלי כשר. אני לא רוצה שהפיקוח יהיה ברמה נמוכה. הבעיה היום היא שיש קורלציה בין שני הדברים: אתה לא אוכל גלאט? אז נוריד גם את רמת הפיקוח. זו בעיה גדולה. הפיקוח צריך להיות ברמה גבוהה, בלי קשר לרמת הכשרות".

 הרב פוירשטיין מודע לבעיות עם המשגיחים הירושלמים, ומציין גם הוא את בעיית התלות הכספית של המשגיח בבעל המסעדה. הוא מדבר גם על "הנגשת הכשרות", הפיכתה למוצר סביר מבחינה כלכלית. גם הוא מודה בצער שתעודת הכשרות של הרבנות כבר מזמן אינה מספקת אותו. "אני מודה שאני כבר לא יכול להיכנס סתם ככה למסעדה בירושלים", הוא אומר. "אני מוצא את עצמי יותר ויותר פעמים מתקשר למשגיח ומברר איתו כמה פעמים בשבוע הוא מגיע וכן הלאה. כך אני גם מנחה אנשים לעשות, להגדיל ראש, להתקשר, להתרשם. אי אפשר כבר לאכול באופן אוטומטי בכל מקום שבו יש תעודה של הרבנות".

אתה מקבל את המודל הקהילתי של הרב ליבוביץ?

"אני מאוד מעריך ואוהב את הרב ליבוביץ, אבל אני סבור שאנחנו חייבים לתקן את הממלכה. המודל הזה יכול אולי לתקן שלוש או ארבע מסעדות, אבל אני מסתכל ברמה יותר רחבה. צריך לעשות שינוי משמעותי מאוד בכל ההתנהלות של מערך הכשרות – ניתוק המשגיח מבעל העסק, הפרדה בין רמת הכשרות לרמת הפיקוח, התקנת מחירים הוגנים. אבל כל זה ייעשה דרך המדינה. באופן תיאורטי אין לי בעיה לאכול במקומות שהרב ליבוביץ משגיח עליהם, כשם שאני אוכל בבית של חבר שאני סומך עליו. יש מצווה לאכול כשר, אין מצווה לאכול רק במקום שיש בו תעודה. אבל אני מדגיש: מדובר בפתרון מקומי, שמוותר על הרמה האידיאית. כל הזמן קוראים לצהר להתנתק מהממלכה, אבל אנחנו לא רוצים, כי רק הממלכה יכולה ורק היא צריכה. אנחנו לא רוצים להקים עוד גוף כשרות, אנחנו רוצים לחזק את הכשרות הממלכתית".

תיקון בהפרטה

בצהר עמלים כבר כמה שנים על פתרון לבעיית הכשרות במדינת ישראל, שאיננה רק בעיה ירושלמית אלא בעיה כלל־ארצית. הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר ומרבני צהר, עסוק כבר שנים רבות בנושא הזה ומכיר היטב את הליקויים. באמתחתו סיפורים מסמרי שיער לא רק על משגיחי הרבנות הראשית לישראל, אלא גם על הבד"צים החרדיים למיניהם. את ההצעה שבפיו, מטעם צהר, הוא מכנה "הפרטה ממלכתית של הכשרות", והיא אכן לא מוותרת על הממלכה.

"אנחנו רוצים להקים גוף של צהר שיכשיר משגיחים", אומר הרב ביגל. "נעביר להם קורסים, הם יעשו מבחן ברבנות הראשית ויהפכו להיות משגיחים מורשים. לאורך כל התהליך הזה אנחנו נלווה אותם, ולאחר מכן נשכיר את שירותיהם למסעדות. המשגיחים האלה יעבדו מטעמנו, ואם יש בעיות איתם, יפנו לצהר. כך אנחנו לא הולכים נגד הרבנות, אלא להיפך, מחזקים אותה ונותנים לה רוח גבית".

הרבנות הראשית, אומר הרב ביגל, אינה יכולה לפקח על כל המסעדות שקיימות בארץ, ולכן היא תשמש מעין מפקחת־על של סוכנויות כשרות פרטיות. הרב הראשי לישראל הוא שיחליט מה הם הקריטריונים השונים לכשרות, במקום חוסר האחידות ששורר כרגע. הרב ביגל אף מודע לתדמית השלילית של המשגיחים, וגם את זאת הוא מבקש לתקן על ידי המערך של צהר – אולי ברוח מה שהרב פוירשטיין מכנה 'הנגשת הכשרות'. "יכול להיות שהמשגיחים שיבואו להיות בצהר באים מסוג אוכלוסייה כזה שהציבור החילוני יותר סומך עליו", הוא אומר. "אני רואה את זה ביישוב שלי. אם אני בא ואומר: חברים, זה טרף – הם לא חושבים שאני ממציא איזו חומרה; הם סומכים עליי. יש תדמית מסוימת שהחבר'ה של צהר הם נחמדים, וזה יכול להוריד חלק מהחשדנות ההדדית. פתאום בעל העסק רואה שהמשגיח נחמד, והוא משתף איתו פעולה".

כשאני מספר לו על המודל הקהילתי של הרב ליבוביץ בירושלים, הרב ביגל מביע התנגדות חריפה. "מה זה צריך להיות?", הוא שואל. "כל רב אורתודוקסי שקיבל הסמכה בהכרח מבין בכשרות? מנין לנו? העובדה שהמטבח הפרטי שלו כשר הופכת אותו למומחה לכשרות? כשרות היא מקצוע מסובך, ואין לי ספק שלא כל אחד יכול לעסוק בו. אני מודיע לך שאני באופן אישי לא אוכל במקום שאין בו תעודה של הרבנות הראשית, גם אם אני מכיר את הרב שמשגיח במקום".

בירושלים טוענים שכרגע דווקא התעודה של הרבנות היא זו שאי אפשר לסמוך עליה.

"בירושלים יש בעיה מקומית. מזה כמה שנים שאין בעיר רבנים ראשיים, ונוצר ואקום שאליו נכנסו כל מיני בד"צים, זאת בנוסף לבעיות במערך של הרבנות. את כל זה צריך לפתור. מה אומר המודל הקהילתי? שהכשרות בירושלים כבר הרוסה, אז בואו נהרוס אותה עוד יותר?! בירושלים יש מצב מצער שבו איש הישר בעיניו יעשה, וצריך לטפל בזה, אבל הם מציעים שככה יהיה גם בכל הארץ? זה אסון. אם נדרדר את הרבנות לשוק חופשי, זה יהפוך להיות הדבר המושחת והמבולגן ביותר שאפשר לדמיין. כל מי שירצה להרוויח כסף יפתח בד"ץ ויעשה ככל העולה על רוחו".

בתנועה הירושלמית טוענים שאם הכשרות תעבור דרך גוף היררכי ממוסד, הדבר בהכרח יוביל להסתאבות.

"המודל של צהר לא יוביל להסתאבות, מכיוון שתפקידו של הרב הראשי לישראל יהיה לפקח. את ההוראות והקריטריונים ההלכתיים יקבע הרב הראשי לישראל בלבד. ברגע שיש גוף אחד, נבחר, שנותן את ההנחיות, ניתן למנוע שחיתות. יש כללים ברורים מה מותר ומה אסור, ויש סוכנויות פרטיות שמכשירות את המשגיחים ומשלמות להם משכורת, והכול באישור ובפיקוח של הרבנות הראשית".

לא לוקחים אחריות

עד כמה המודל של צהר ריאלי? הרב ביגל טוען שהגשמתו תלויה בבחירתו של רב ראשי ציוני לירושלים, וכן בבחירתם של רבנים ראשיים לישראל מקרב הציונות הדתית – שלושת המועמדים לתפקיד שוחחו זה מכבר עם הרב ביגל והביעו תמיכה במודל. אך הרב ליבוביץ והפעילים הירושלמים לא מתכוונים להמתין בסבלנות עד לכיבושה מחדש של הרבנות הראשית. המודל העתידי של הרב ליבוביץ אכן דומה מאוד לזה של צהר, אך כרגע, כשאין אפשרות להגשים אותו, הוא קובע עובדות בשטח.

"אני מאמין שפתרון של סוכנויות כשרות פרטיות הוא אכן פתרון טוב יותר", אומר הרב ליבוביץ, "ככה נהוג גם בארצות הברית. יש לכל סוכנות תמריץ להוריד מחירים ולהעלות את הרמה של השירות ואת הרמה של האמינות והכשרות כדי להתחרות. הרבנות צריכה להיות הגוף המבקר של הסוכנויות הפרטיות, היא תחקור את הסוכנויות ותבדוק אם יש הונאה. לא הייתי נכנס לכל הסיפור הזה אם התעודה הייתה אכן בטוחה, אבל בגלל שהתעודה כיום לא יכולה לפטור את הלקוח מכל דאגה, אני חושב ששבירת המונופול של הרבנות תביא תועלת".

את טענתו של הרב ביגל שלפיה לא כל רב יכול לפסוק בענייני כשרות דוחה הרב ליבוביץ בשתי ידיים. "אומרים שזה יביא להפקרות", הוא אומר, "טוענים כלפיי: 'האם תקבל כל אדם מהרחוב שיציג את עצמו כרופא?'. התשובה לכך היא שאי אפשר להשוות בין שני הדברים. כשרות במהותה היא דבר שאדם מעיד על עצמו, ואדם אחר בוחר אם להאמין לו או לא. בשביל להיות רב צריך סמיכה לרבנות, בשביל להיות רופא או עורך דין צריך ללמוד ברמת התמחות גבוהה, אבל בשביל להיות כשר צריך ידע בסיסי והנחיה ופיקוח של מומחה שאומר שאפשר להאמין לך. זו לא התמחות; אלה חיים יהודיים. כל אחד ואחד צריך לדעת האם המטבח שלו כשר, ולכן ההשוואה בין כשרות לרפואה היא מגוחכת".

הציבור הרחב שסומך על תעודות הכשרות של הרבנות לרוב לא מודע למה שמתרחש מאחורי הקלעים, למאבקים הפנימיים, לחריקות, לעיגולי הפינות. לפני כחודש, בפעם הראשונה מאז תחילת המאבק, נקנסו שתי מסעדות ירושלמיות, "קרוסלה" ו"טופולינו", שלטענת הרבנות הציגו את עצמן ככשרות ללא תעודה ובכך עברו על חוק הונאה בכשרות. יונתן ודעי עומד חסר אונים: בשום מקום ב"קרוסלה" שלו לא מופיעה המילה 'כשר', והקנס – אלף שקלים – אינו מוצדק בעיניו. בלית ברירה הוא שילם, תוהה מתי יושמע אקורד הסיום למאבק הזה, מתי יתעורר הציבור שומר הכשרות בירושלים, ייקח אחריות על האוכל שהוא צורך, יברר מי משגיח עליו והאם הוא מתרשל בתפקידו.

"הלקוחות לא מודעים לכל זה", אומר ודעי בעצב, "הציבור הדתי מחפש להסיר את האחריות, שמישהו אחר יעשה בשבילו את העבודה". אנחנו מסיימים את השיחה, וודעי חוזר אל המטבח של בית הקפה שבנה בעצמו, מקפיד על הכללים ויודע את ההלכות. הוא ימשיך לשרת לקוחות שומרי כשרות; ימשיך להסביר לעוברים ושבים מדוע החליט להסיר את התעודה, מדוע הם יכולים וצריכים לסמוך עליו, ולא על תעודה מנייר. ימשיך לחכות לשבירת המונופול, לכשרות ידידותית ומסבירת־פנים, למנהיגות רבנית אמיצה שתיקח את המושכות ותכריז שצריך לחולל שינוי. מתי זה יקרה? אולי בתוך שבועות, חודשים, שנים; את הנעשה, יודע ודעי, הוא כבר לא ישיב.

———————————–

הדלת פתוחה

מזכיר אגף הכשרות ברבנות ירושלים מגיב:

 הסערה סביב תעודות הכשרות צברה תאוצה במידה רבה בגלל קבוצת הפייסבוק שהוקמה בקריאה לתמוך במסעדות ללא תעודת כשרות. מי שעקב אחרי הדיונים בנושא הופתע לגלות שרבנות ירושלים מתווכחת עם הגולשים ועונה לטענות המשתמשים. אבל לדוד מלכא, מזכיר אגף הכשרות ברבנות ירושלים, זה נראה צעד טבעי. "בעידן הזה, כשלכל אחד יש סמארטפון, ככה זה צריך להיות". בחודשים האחרונים נוסף כיתוב לתעודות הכשרות של הרבנות – "חפשו אותנו בפייסבוק" שמפנה לדף הרבנות, שעונה לשאלות אונליין. "יש הרבה אנשים שבאים להתארח ולאכול בירושלים בשעות לא שגרתיות, ויש להם שאלות ספציפיות לגבי כשרות, אז אני עונה להם דרך הפייסבוק".

כשהחל השיח סביב המסעדות ללא תעודה, מלכא החל להגיב לגולשים: "אנשים ניזונים משמועות ורכילויות, לא יודעים להבחין בין טפל לעיקר. למשל, בסך הכול שתי מסעדות מתוך 1,200 מסעדות בירושלים בחרו לוותר על התעודה. שאר המסעדות לא היו תחת הכשרות שלנו מעולם".

איך היו התגובות?

"חלק גדול לא האמינו שזו הרבנות, חלק חשבו שזה מתחזה".

אתה מבין את הטענות שהרבנות מנותקת מהעם?

"אחת מבעלות המסעדות הודתה שהיא בכלל לא פנתה לרבנות. כשאת חושבת שיש בעיה עם פקח בעירייה, תפני לגורם בכיר עם הבעיה ורק אחרי זה תלכי לגיא ואורלי. לכל רשות יש היררכיה מסוימת שצריכה לטפל בבעיות. אי אפשר לומר שאנחנו אטומים כשהדלת פתוחה ואף אחד לא נכנס להביע את הבעיה שלו".

מלכא טוען כי לרבנות חשוב להיות בהידברות עם בעלי העסקים, אך זו מוגבלת בגדרות ההלכה. "כדי לפקח על מאסה של מקומות צריך לייצר נהלים אחידים בשביל לשמור על הכשרות, ובשביל לשמור על הכשרות צריך לאכוף אותה. אפילו שמישהו טוען שהוא אמין ושומר כשרות בבית, זה לא עובד ככה. זה לא קשור אם אני מאמין או לא. אלו הנהלים. גם אם אנחנו מאמינים שתקני ירק רגיל ותשטפי אותו, אי אפשר להאמין למישהו אחד כי הוא נראה נחמד ולמישהו אחר לא. צריך נוהל הגיוני, שוויוני ואחיד".

מלכא מביא לדוגמה את החיוב לקנות 'ירק גוש קטיף'. "הרבה אנשים לא מבינים שמדובר בהיקפי שימוש גדולים. מסעדה ממוצעת צורכת פי 50 מצריכה ביתית. הם צריכים לשטוף ביום 30־50 חבילות חסה, כרוב, וזה לא בכמויות שהבן אדם ראה את אמא שלו שוטפת. לכן חייבים להקפיד על ירק גוש קטיף". לדבריו הרבנות מצפה מהמשגיחים ליחס אדיב ומנומס, אך "הבעיה לא הייתה של חיכוכים, אלא של נהלים. יש מגבלות של ההלכה. כמה שאני אהיה נחמד ואוהב דיאלוג, אני לא אוכל לכופף את הנוהל. יש מגבלות פיקוח. בן אדם שרואה תעודת כשרות תלויה רוצה להאמין שהגוף שעומד מאחורי התעודה הוא בעל נהלים ברורים".

בנוגע לאיסור השימוש במילה 'כשר', אומר מלכא: "לא אנחנו קבענו את החוק, אלא הממשלה. אם יש למישהו בעיה שיפנה לממשלה".


יעל פרידסון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012