רנה ליטוין ואמנות התרגום האישית / יונתן ברג

קורא על הדרך

בדרך לערב לזכרה של רנה ליטוין בבית ביאליק הרהרתי לעצמי מדוע אין עוד בנמצא מסאי, מתרגם או שניהם יחד בסדר גודל דומה לשל דן צלקה, יורם בורונובסקי או ליטוין עצמה. שאלתי את עצמי האם יש צורך בהגירה בסיפור החיים על מנת לעצב מניפה תרבותית רחבה, כזו העוברת ממקום למקום ומשפה לשפה ומעניקה לזה מכוחו של זה ולהפך. תנועה הפותחת אפיקים ומעניקה את הידיעה בדבר המגוון התרבותי בעולם, בדבר אוצרות התרבות שלו.

עיכול תרבותי

בערב , שנפל על היום הראשון של גשם ממשי בתל אביב, גשם שניקה ולו במעט את העיר העייפה והמבולבלת הזו – הורגש החסר; חסר אישי ותרבותי גם יחד. הקהל היה מבוגר ברובו והסתמנה בו איזו קינה על עולם אבוד שהולך ונעלם.

הדוברים ביקשו לפענח את יצירתה העצומה אך אולי יותר מכך את המפגש האישי עמה ואיתו – את דמותה. עיון בספר המסות "החייל, הרקדנית והמסע" ('הקיבוץ המאוחד') שיצא לאחרונה ומאגד בתוכו את המסות המובחרות של ליטוין חושף את קווי העומק של דמותה. המגוון הרחב בספר, השוזר יחד ציור וספרות, היסטוריה ותיאטרון, מגלה את היותה בת־בית, במלוא מובן המילה, בפסגות היצירה התרבותית.

פעלה כמתווכת. רנה ליטוין
צילום: קן תדר

יותר מכך, ליטוין חשה עצמה ופעלה כמתווכת, כלומר מצוידת בהבנה כי יש צורך להקיף את היצירות בהסבר, מבוא ושפה עדכנית כדי להכניס אותה למחזור הדם של התרבות המקומית. בדיוק במובן זה חשובה כל כך החוויה האישית: מערכת העיכול התרבותית של הכותב לכתיבת המסה. המסה בנויה על תמהיל של ידע והתבוננות, פענוח וניתוח, לצד הסגרה של החוויה האישית־סובייקטיבית הבאה במגע עם כל אלו. מזיגה זו גורמת לתכנים ההגותיים להפוך חיים, רלוונטיים ורעננים. תכונות אלו מאפשרות לקורא המרוחק מאוצרות התרבות לקבל אותם באופן עדכני וחי, הגורם לו לחדוות גילוי והתעמקות, חדווה שהנה הכרחית כדי לגרום ליצירות לדור בתוכו.

כך, בחיבור של האישי והרעיוני, מעניקה לנו ליטוין את שירתו של נרודה דרך האזנה לקולו הממשי, המוסר משהו מן הכוח העמוק של כתיבתו ב"שיר אהבה מס' 20", את פיקאסו והתפתחות סגנון הציור שלו אגב שיטוט במוזיאון בברצלונה, במסה בשם "מדע וחסד"; ואת ההבדל בין אינטלקטואל לבין משכיל אגב סקירת חייו של המשורר אוסיפ מנדלשטם וקריאה בספר הזיכרונות של נדייז'ה, אשתו, במסה "להיות אבן" (ומכריעה כי ההבדל טמון באהבת השירה של הראשון, כמה נעים!).

יש סגנון

גם עיון ברשימה המגוונת והחשובה של תרגומיה משלוש שפות שונות מגלה את אותה אישיות מגוונת. גיוון שיש בו רעב לעולם: עולם שמגיח מבין הספרים אמנם, אך מכיל יקומים שלמים, מקומות וטעמים; רעב שבמרכזו הרצון להבין את האנושי, את אין ספור הכוחות הפועלים עליו ומניעים אותו דרך המסדרון הקרוי חיים.

במסדרון הפרטי של ליטוין מצויים ילדות לחוף הים הצהוב בסין, עלייה לארץ, צורך להתגייס לדאגה למשפחה, לימודים באוניברסיטה ולאחר מכן שנים ארוכות של הוראה ומעורבות בקריית ספר. ליטוין ערכה, תרגמה וכתבה ללא הרף במשך עשרות שנים ובנוסף הרצתה על גדולי הרוח והתרבות ועבדה עם מספר רב של תיאטרונים. המחשבה על היוצרים השונים שתרגמה מעוררת השתאות, השתאות מכיוון שמדובר ביוצרים שונים כל כך: מלורקה בעל הטמפרמנט הלטיני עם העולם המיסטי ודימוייו העזים לבורחס החידתי, האינטלקטואל האוחז בספרייה העצומה, והכול דרך פושקין, גוגול וצבטייבה הרוסים.

א"ב יהושע עמד בערב על החשיבות הגדולה של התרגומים להתפתחות התרבותית ולעיצוב הכותבים בעברית, ובתוכם הוא, הזקוקים לקשר ער עם הספרות העולמית. קשר שנואש למתווכים בעלי שיעור קומה. שאם לא כן, פעמים רבות לוז היצירות אינו מתפענח ואינו מכלכל את התפתחותם.

במובן זה, נכונה בעיניי ההגדרה שהציע דני קרמן בערב ביחס לרוחב היריעה של יצירתה של ליטוין – "מוח גמיש". גמישות שעוד מתגברת עם מחשבה על הוויכוח בין ליטוין למתרגמים אחרים דוגמת נילי מירסקי. בוויכוח זה סברה ליטוין כי יש מקום לביצוע ייחודי של הטקסט על ידי המתרגם כפי שהיא מדגימה במסה "על סגנונו האישי של המתרגם", זאת מול נאמנות חסר פשרות שביטאה מירסקי.

אם כן, דרך אותו "סגנון אישי" עברה ליטוין עצמה בכל אותן תחנות תרבות, הפכה עצמה לאזרחית של האקלים שלהן, חקרה באופן עמוק את התרבות והאווירה שבהן, וביטאה את אותו חלק באישיותה.  חלקים שהצטרפו לקיום מלא ידע ועניין. כל אלו, הגיוון והרעב, הידע ויכולת הניתוח, הכתיבה והתרגום דרך העין האישית – מצטרפים יחד לתכונה הכרחית לאותו איש ספרות – התשוקה למסעות, לתנועה ולמפגש תמידי עם עולמות חדשים. רות אלמוג תיארה בערב את ליטוין כאדם טוטאלי. היא, כך נדמה, התכוונה להתמסרות העצומה, לסקרנות ולתחושת השליחות שיש לאיש ספר כדמותה.

באשר לשאלה שבה פתחתי, נדמה כי התכונה החשובה ביותר, אף מעבר לחדוות המסע והגילוי, לאותו כותב שאנו חסרים – תכונה אשר קיבלה ביטוי הן בערב והן בסקירת כתיבתה של ליטוין – היא אהבת האדם. תכונה פשוטה אך יקרת מציאות. הסקרנות והחום עולים מכל דף בספריה של ליטוין, הידידות והקרבה עברו מכל דובר בערב אל הקהל. על כן, אם ישנו מישהו דומה, עם האהבה והמסעות, שיקום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. סוף-סוף מישהו מבין שרנה ליטוין היא יוצרת בעלת עצמה ולא רק "מתרגמת"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: