יבורך הטשטוש המאחד / חיים מאיר נריה

המחלוקת בין ישעיהו ליבוביץ לסבי, הרב משה צבי נריה, ביחס לשמירת שבת ממלכתית במדינה מודרנית, חושפת את דמות 'אבי דור הכיפות הסרוגות' כפרגמטיסט. הפרגמטיסט ההלכתי מנצח

לפני כשנה וחצי, כאשר עלתה לראשונה מועמדותו של האלוף במיל' יעקב עמידרור לראשות המועצה לביטחון לאומי, תקף יוסי ורטר בעיתון 'הארץ' את הרעיון כבלתי סביר. תוך ספירת הכיפות על ראשי הבכירים בלשכת נתניהו שאל ורטר:

האם 'יעלה על הדעת' כפי שנהוג לומר, שבמדינת ישראל, במזרח התיכון שאין בו רגע דל, ראש הממשלה יהיה מנוע משיחה עם יועצו המדיני, עם ראש הסגל שלו ועם יועצו לביטחון לאומי החל מכניסת השבת ועד צאתה? מה קורה למשל כשבמצרים מתחלף השלטון בוויקנד? האם נתניהו מחכה להופעת הכוכבים הראשונים בשמי השבת לפני שהוא פותח בסבב התייעצויות טלפוניות עם יועציו המדיניים… האם הגיוני שראש הממשלה מעדכן מדי מוצאי שבת את יועציו המדיניים על האירועים שהתרחשו בזירה הבינלאומית בשעות שבהן הם היו מנותקים מהעולם?

דברים אלו ביטאו לדעת קוראים דתיים לא מעטים בורות עמוקה של הכותב ביחס לתפקודם של שומרי מצוות בצמרת ההנהגה האזרחית והצבאית. עמידרור עצמו טען בתגובה כי זוהי "טענה אנטישמית. שאלה בלתי לגיטימית בצבא שבו שליש מהקצינים בחטיבות החי"ר הם דתיים. כאשר אתה עושה משהו למען ביטחון ישראל בשבת, זו שמירת שבת".


להלכה פתרונות שיאפשרו שמירת שבת במדינה המודרנית, גם בלי מהפכה חוקתית־תורנית. רחוב רבי עקיבא בבני־ברק
צילום: ori, ויקיפדיה

היתרים מקומיים

טענה אנטישמית או לא, לכאורה חששו של ורטר לא היה בלתי מבוסס. בתחילת שנות החמישים, פִּרסם ישעיהו ליבוביץ ז"ל מאמר נוקב תחת הכותרת "השבת במדינה כבעיה דתית". במאמרו ערער ואִתגר ליבוביץ את תפיסות היסוד של הציונות הדתית. אל מול ההצהרות הרשמיות בדבר האפשרות של קיום מדינה בהתאם להלכה והבעת דאגה מתמדת לצביונה של השבת במדינת ישראל, טען ליבוביץ כי המנהיגות ההלכתית והדתית בישראל נעדרת תפיסת עולם ממלכתית כוללת, שתאפשר לה להתמודד עם אתגרי המדינה המודרנית. זוהי מנהיגות שאיננה נענית לאתגרי השעה ולחידושה של עצמאות יהודית על כל המשתמע מכך, ומתמקדת במתן 'היתרים' מקומיים ובעסקנות דתית קטנונית הדואגת ליהודי הדתי הפרטי.

מקרה המבחן של ליבוביץ היה כמובן השבת. לדעתו, לא ניתן לגבש מתוך ההלכה היהודית הקיימת מענה אמיתי לאתגרי השבת במדינה המודרנית. הציונות הדתית, המצהירה על חזון מדינה לאור התורה, חסרה את הכלים ליצירת מערכת הלכתית שתאפשר למדינה יהודית מודרנית להתמודד לכתחילה עם אתגרי הביטחון השוטף, עם צורכי מדיניות החוץ של ישראל בזירה הבינלאומית ועם המורכבות של משק האנרגיה המודרני וההכרח באספקת חשמל רציפה גם בשבת.

ההלכה כפי שהתגבשה במהלך הדורות לא הכירה את דרישות הייצור במשק המודרני, ולפיכך היא איננה מסוגלת ‘לדמיין‘ קיומו של יום שביתה שבועי במשק לאומי המבוסס על אופני ייצור מודרניים, במיוחד בתחומים שתהליך הייצור שלהם נעשה באופן מתמיד כגון מפעלי ים המלח. המשבר הזה, טען ליבוביץ, איננו משבר פרקטי הניתן לפתרון בדרכים הלכתיות ‘טכניות‘, אלא משבר דתי החושף את מצבה העגום של דת ישראל:

אין ליהדות הדתית שום מושג ברור על תכנן ומשמעותן המוחשית והריאלית של הלכות שבת לגבי מדינה וחברה עצמאית של עם ישראל בהווה.

בהמשך דבריו הבהיר ליבוביץ את הסיבות הגורמות למצב זה:

עם הכללת בעיות המדינה והחברה ותפקידיהן במסגרת החיים אשר הציבור והיחיד אחראים להם, נמצאו הלכות שבת הפסוקות לקויות גם ביתר וגם בחסר: מצד אחד אין ציווייהן ואיסוריהן מניחים מקום לאדם לעשות חובותיו כחייל, כשוטר, כמלח, כפקיד – כאזרח הנושא באחריות המדינה בהתאם לצרכים ולתפקידים של שעה זו; מצד שני אין הם מתווים קו ואינם נותנים הוראה לעבודה בשירותי המדינה והחברה בזמן הזה.

כאלטרנטיבה הלכתית, הציע ליבוביץ מהפכה חוקתית תורנית המתבססת על הבחנה גורפת בין יחיד לבין ציבור. לדעתו יש לאמץ "יזמה של חקיקה דתית חדשה" שבהחלט לא תהיה תואמת לאורח החיים הדתי שנתקדש במסורת הדורות:

בכל הרצינות יש לדון בשאלה אם אין לייחד לעבודת ישראל שבתפקידים ובשירותים ההכרחיים של המדינה בימינו אותו מקום בהלכה שניתן לעבודת הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים.

היינו, כשם שלצורך עבודת המקדש שהיא עבודת ציבור קובעת ההלכה כי "איסור שבות במקדש, היתר הוא" (רמב"ם קרבן פסח א, טז), כך גם ביחס למדינה ייקבע שאיסורי שבות ואולי איסורי שבת נוספים אינם בגדר איסורים אלא בגדר היתרים, ושמא אף מצווה וחובה לעשותם שהרי אינם נעשים למען היחיד אלא למען הציבור, ובנידון דנן למען המדינה.

שימוש מושכל בארגז

אל מול דבריו אלו של ליבוביץ המתארים משבר דתי ותובעים שידוד מערכות הלכתי, יצא סבי הרב משה צבי נריה במענה משלו, תחת השם "קונטרס הוויכוח" (נדפס במקור ב"בטרם" והופיע מחדש בספר "צניף מלוכה"). בתגובתו הציג הרב נריה תפיסת עולם הלכתית שונה לחלוטין מזו שהציג ליבוביץ, הן בנוגע לשורשיה של ההלכה היהודית והן באשר לאופן הגשמתה בימינו.

כתלמידו של הראי"ה, ראה הרב נריה את יסודה של התורה כתורת ציבור ולא כתורת יחיד. אכן במהלך שנות הגלות ובעקבות חורבן הממלכתיות היהודית הותאמה התורה על ידי חז"ל למציאות החיים בגולה. עבודתם של אנשי כנסת הגדולה הייתה "לבצר את התורה בפנימיותה, להחדירה לתוך העם, שלא תיפגע שוב מהעדר עצמאות מדינית". אלא שהצלחה זו הייתה מעבר למשוער. היא קיימה את היהודים בגלות, אך יצרה מצב שבו חלקים בעם חשבו שאין עוד צורך במדינה ושאפשר להסתפק בתורה כמסגרת חברתית ולאומית, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". חלקים אחרים החליטו שעם התעוררות העם לבניין המדינה שומה עליו לוותר על שמירת התורה.

מהיותה של התורה בראש ובראשונה תורת ציבור, נגזר לדעת הרב נריה כי הכוח והיכולת להנהיג את הציבור ולחדש "הלכות מדינה" קיימים בה גם היום. אלא שהלכות מדינה אלו לא יתחדשו ב"חקיקה דתית חדשה" אלא בשימוש מושכל ב"ארגז כלים" הלכתי מסורתי, תוך נקיטת גישה יצירתית ורעננה. בהלכה כפי שהיא ישנם פתרונות שיאפשרו שמירת שבת במדינה מודרנית, גם בלא להזדקק למהפכה חוקתית־תורנית מהסוג שהציע ליבוביץ, מהפכה שמשמעותה חילול שבת המוני.

בשלב ראשון עלינו להסתמך על הכלל המכריע של פיקוח נפש דוחה שבת. כאשר כלל זה אינו אפשרי למימוש ניאלץ להפעיל בדיוק את אותם היתרים 'דחוקים' ו'קונצים' טכנולוגיים שאותם תקף ליבוביץ בחריפות, כולל שימוש ב'גוי של שבת' שאליו התנגד ליבוביץ בנימוק של כבוד התורה.

יש להודות: מבחינה אינטלקטואלית עמדתו של סבא, הרב נריה, נראית בלתי אטרקטיבית בעליל. דומה שמעבר לכמה ניצחונות רטוריים ואחרים בעלי משמעות על ליבוביץ, בנושא המרכזי הוא “נופל“ למלכודות שטמן ליבוביץ בהצגת שיטתו. מה יכול להיות מושך בתפיסת עולם שנשענת על סבך של היתרים דחוקים וטכניים ואיננה תופסת, כפי שהציע ליבוביץ, את השור בקרניו.

חול בכפר הרואה

סבורני, מבלי להיגרר להעמסת יתר של עמדות מטא־הלכתיות, כי ניתן לראות את העמדה שהציע הרב נריה כעמדה שמרנית־פרגמטיסטית מובהקת. מנקודת מבט משפטית, זוהי גישה שאינה ששה אלי מהפכות חוקתיות, ואיננה מקדשת את החוק הטהור או שמא את טהרנותו של החוק כחזות הכול. היא רואה לנגד עיניה את החיים הקונקרטיים ואילוציהם, ואינה תרה בהכרח אחר קוהרנטיות רציונלית מושלמת. במרבית המקרים התפיסות הרציונליות מהוות אטרקציה בעבור אינטלקטואלים אך חסרות משמעות בעבור שאר הציבור.

גישה מעשית פרגמטית הייתה נר לרגליו של סבא, הרב נריה, לא רק בהקשר ההלכתי. כפי שעלה מאורח חייו, במקרים רבים הוא לא היסס למצוא את דרך הפשרה כאשר ניתן היה להתפשר. רבים זוכרים את דבריו על חילוקי הדעות במפד"ל, "יבורך הטשטוש המאחד". הוא, שהיה אומר בצעירותו "יעלו עשבים בכף ידי אם יהיו לימודי חול בישיבת כפר הרואה", מתואר היום כ"אבי הישיבות התיכוניות".

הוא לא ראה גנאי בהזדקקות ל"דיעבד" כאשר היה הדבר מחויב המציאות, והלא ריבונו של עולם בעצמו בורא עולם של בדיעבד, שהרי כך לימדונו חכמינו שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וכיוון שראה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין שיתף עמה את מידת הרחמים.

את ה'דיעבד' הזה בהחלט יש לתקן, אך לא במהפכות ובצעדים דרסטיים אלא בהתקדמות איטית אל עבר היעד, פסיעה אחר פסיעה, עקב בצד אגודל. הפרגמטיזם ההלכתי צועד כאשר עינו האחת של הפוסק מביטה אל המציאות, והשנייה פקוחה אל ה'שולחן ערוך', ספרות השו"ת, סוגיות הגמרא והראשונים.

בסופו של דבר הפרגמטיזם ההלכתי ניצח. למעט אולי הרב גורן שנטה במקרים מסוימים להבדלה קטגורית מוחלטת בין יחיד לציבור, מרבית הפוסקים התעקשו על שימוש מושכל בכלים קיימים. נדמה כי בסופו של דבר התוצאות שאליהן הגיעו הפוסקים תוך שימוש בכלים הקיימים לא היו רעות בכלל, ואפשרו שילוב של יהודים דתיים בכל רמות החיים; בסגל הגבוה של הצבא, בפקידות האזרחית ואף במגזר הפרטי ובמערכת העסקית.

התורה והמדינה

אפשר שדווקא הסקפטיות של ליבוביץ התסיסה את המחשבה הציונית דתית, ודחפה למענה כן ומקיף יותר. אלא שבעוד הוא הוסיף לטעון, גם שנים אחר כך, כי "דבר לא השתנה", הצד שכנגד הוכיח כי דברים אכן השתנו, ומדינה יהודית מודרנית היא דבר אפשרי ובר קיום מבחינה דתית. בפועל נוצר גוף ידע הלכתי חדש ומלא חיים העוסק בשאלות התפר שבין התורה והמדינה, גוף ידע שהניב פרסומים וחיבורים רבים, כמו כרכי "התורה והמדינה", "תחומין" ועוד, שקשה היום לדמיין את העדרם, ושסבא כאיש חזון ומעש לקח חלק פעיל בכתיבתם וביסוסם.

למרות טענותיו של ליבוביץ, הוכח כי ניתן לשמור שבת במשק מודרני באופן המקיים הן את שמירת השבת והן את צורכי המשק המודרני. יתרה מכך: ניתן להוסיף ולטעון כי בעקבות חיבורים אלו התגבשה תפיסת עולם הלכתית שהיא כמעט כולה מבית מדרשה של הציונות הדתית. אמנם אין להמעיט ממקומם של פוסקים כרש"ז אוירבך וה"ציץ אליעזר" שתרמו רבות לביסוסה, אבל עדיין הדחף לפיתוחה בא בעיקר מתוך בית המדרש הציוני דתי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מעניין אם בערוב ימיו, ליבוביץ היה חותם על משנתו המוקדמת ההיא על מהפך הילכתי. יש לי ספר בו הוא לא רואה שום סיבה לכך שיש לערוך שינויים בתפילה כדי שתהיה יותר רלוונטית – מבחינתו אין שום משמעות למלים. דוקטרינת ה"לשמה" לא רואה שום חשיבות בתוכן של המצווה או באופן ביצועה, אלא רק בעצם עשייתה.

  2. לכותב הנכבד – מאיזה בחינה דרכו של סבך "ניצחה"? ואולי הנצחון הזה הוא הפסדה של היהדות? בצו שמונה האחרון שהייתי הרגשתי עד כמה זה מגוחך כל ההיתרים בדיעבדים האלה, שמגחחים את ההלכה עד כדי רצון לבעוט בכולה. אי אפשר לעקוף את כל היהדות ב"צומת" ולחשוב עוד שניצחנו משהו בזה. בגרות ואחריות כמו של ליבוביץ (וגם הרב גורן במקרים רבים) היו נותנים יותר כבוד ליהדות. לדעתי.

  1. פינגבק: בתגובה ל'יבורך הטשטוש המאחד' « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: