נוסח, מיקום וזמנים קבועים מצמצמים את הביטוי האישי בתפילה – אבל דווקא משום כך הם עשויים להביא את האדם לקרבה גדולה לא־לוהים

מקולות רבים שנשמעים לאחרונה בנושא התפילה עולה תחושה שהתפילה הקבועה – על נוסחה, מקומה וזמניה – "מפריעה" לחיות שלה; שהיא בהכרח מבטאת דבר מה שהוא לא אני, שהוא אחר, רחוק, ציבורי, ובשל כך בהכרח איננה מאפשרת אינטימיות ביני לבין ה'. נוצר הרושם שיש צורך ליצור תפילה אחרת, אישית, על מנת לאפשר קשר משמעותי, חי, עם ה'.

מתוך החוויה הדתית־רוחנית האישית שלי, ומתוך מה שאני רואה בסידור ובטקס התפילה –  אני רוצה לחלוק על ההנחה הזו, או לכל הפחות להציע מבט אחר.

קרבן לשם התקרבות

חז"ל נתנו לתפילה שני ממדים: כנגד אבות וכנגד קרבנות. כנגד האבות עומדת תפילת התחנונים, התפילה האישית, מתוך המצבים הייחודיים והאישיים של כל אדם ואדם בחייו. אין ספק שממד זה הינו חלק בלתי נפרד מן התפילה, ולא ייתכן קשר משמעותי עם הקב"ה ללא שיח אישי כזה, שבו אני מביאה אל ה' את מי שאני, ורק את זה.

אך יש ממד נוסף, שבשם הקריאה לתפילה אישית נדרס ונרמס, ומאבד את עוצמתו וייחודו בעבודת ה', ממד שלולא הוא התפילה אינה יכולה להיות מה שהיא אמורה להיות, וזהו הממד של "תפילות כנגד קרבנות". וליתר דיוק – קרבנות התמיד. תמיד.

מהו קרבן? מהו קרבן תמיד? ספר ויקרא נפתח בפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". זוהי הפתיחה לכל נושא הקרבנות. הגילוי המופלא של ספר ויקרא הוא שקרבן הינו תנועה שמתחילה באדם, ברצון של האדם להתקרב. תורת הקרבנות מלמדת אותנו כי תנאי להתקרבות לה' הינו ההקרבה.

אדם אינו יכול להיות שלם בעצמיותו, ולהיות קרוב לה'. עליו להקריב משהו מעצמו לשם כך. יש להקריב קרבן. יש להקריב משהו משמעותי על מנת שתוכל להתרחש התנועה של ההתקרבות אל ה'. נדרש כאן שינוי של התודעה למצב של ויתור.

אני מדברת על תפילת קבע לא במובן של ריטואל חיצוני וחסר קשר לפנימיותי וללב שלי, שבמקרה הטוב ערכו הוא ב"קהילה משותפת שנפגשת כל יום וכל שבת סביב תוכן רוחני משותף", כפי שיש טוענים. זוהי תפילה שדורשת מהאדם עבודה פנימית. היא לא מניחה לאדם להיות במקום שבו הוא נמצא. היא דורשת ממך להקריב. ה' אומר לך: אתה רוצה להתקרב? תקריב, תתאמץ, תדרוש מעצמך.

מה מקריב המתפלל? בתפילה, כמו בקרבן, האדם מקריב את עצמו. האדם שם את עצמו בצד, ומוותר על היותו הוא עצמו, לעל חוויית רגשותיו שלו, תשוקותיו שלו, כאביו שלו. עליי להפסיק את שטף חיי, את מה שאני. את לימוד התורה שלי, את עבודת ה' שלי, את היצירה שלי, את העבודה שלי, את ההנאות שלי – ולהתייצב. קרבן תמיד. כאותו אדון שקורא לעבדו והוא מיד מפסיק את עיסוקו ונפנה לאדונו.

לתת מקום

בתפילת התחנונים, בהתעסקות של האדם עם עצמו בקשר עם א־לוהיו, יש עוצמה רבה. אבל גם החמצה. כי האדם לא מפנה מקום. הוא נשאר הוא עצמו. אבל התפילה היא גם תנועה הפוכה, היא תנועה של ריקון עצמי, הקרבה עצמית, פינוי מקום לה'.

בעצם העובדה שאדם יהודי מתחיל את יומו לא במה ש"בא לו", במה שמתאים למקום שהוא עצמו נמצא בו, אלא בעמידה קבועה, מסודרת, מחויבת, הריהו אומר: קודם כול, אני מקבל על עצמי את א־לוהותך. בהתייצבות החייל שבי למסדר אני משתייך לצבא עבדי ה'. זה עצמו, מלמדים חז"ל, יוצר קרבה גדולה לה'.

גם נוסח התפילה, שרבים רואים בו את אויבה של תפילת הלב, הינו מרכיב חשוב בהתקרבות זו. האדם מפנה את לבו מהמילים שלו, ואז הוא יכול להיפתח למילים שעשויות לרומם אותו, ולקחת אותו למחוזות אחרים שהוא אינו מכיר, ובהם הוא יכול לפגוש את ה'. כמו שקריאת שירה יכולה לרומם, כשהמילים החדשות מפגישות אותי עם חוויה חדשה, או עם הבנה חדשה של עצמי, כך גם מילות התפילה. לפעמים האדם כמה לה' ולקרבתו, אבל מרגיש שאין לו מילים (או ריקוד או ניגון), כאותו אוהב שרוצה להביע את אהבתו ו"אין לו מילים". ואם האדם מצליח, בענווה ובביטול עצמי, לפנות את עצמו ממילותיו למילים שהן לא שלו – אזי הוא יכול להגיע למקומות רוחניים חדשים, שיכולים להיות גבוהים, עמוקים ומלאי "לב". רבים מקוראי התהילים ודאי חוו זאת, בעת שקראו מזמור תהילים והמילים שבו ופתחו מקום חדש בתוכם.

לכן טקסט וזמנים קבועים. אחרת אין הקרבה, ואין קִרבה. ההקרבה נוצרת מעצם העובדה שאני לא "זורם" לפי מה שאני, אלא כופף את מי שאני בפני א־לוהיי. וכן, זוהי עבודה שבלב. זו לא תפילה מנותקת מהלב או מחוויה כפי שרבים רואים אותה.

אנו אומרים "לקבל עול מלכות שמים". קבלה היא מבחוץ, והיא עול. כי זה לא מי שאני בדיוק.

אין תחליף לתפילה האישית, לתפילה האינטימית בין האדם לה'. אולם אין תחליף גם לתפילת הקרבן, לתנועה הפנימית של הקרבה שדורשת ממני תפילת הקבע, בהיותה יוצרת באדם קרבה לה', קרבה כזו שתפילה אחרת לא תוכל ליצור.

 מירב סויסה היא דוקטורנטית לתלמוד באוניברסיטת 
בר אילן, ומלמדת גמרא לנשים בבתי מדרש שונים‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12