איום קיומי בהווה / תום שטיבר

מושג האבסורד הטריד את הסופר והפילוסוף אלבר קאמי ('הזר') ואת המחזאי סמואל בקט ('מחכים לגודו'). הראשון ראה בו פתח להתבוננות מחודשת, השני טיפח את רעיון ההתאבדות

השנה ימלאו שבעה עשורים לצאתו של הרומן הפילוסופי 'הזר' מאת אלבר קאמי. בד בבד יציין המחזה הנודע 'מחכים לגודו' מאת סמואל בקט שישים שנים לפרסומו הראשוני. שני כתבים מהפכניים אלה מהווים פריצת דרך בחשיבה האקזיסטנציאליסטית בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה.

ערך האבסורד נשזר כחוט השני בשתי היצירות, אם כי לכל אחד מן הפילוסופים השקפת עולם שונה. קאמי ובקט מייצגים, כל אחד על פי דרכו, את הגישות הקוטביות של הפילוסופיה הקיומית. השוואה בין יצירותיהם הספרותיות מלמדת על הדרך שבה ראוי למקם את האבסורד בחיי האדם.

רק בגלל השמש

אלבר קאמי (1913־1960), מהפילוסופים הידועים ביותר של ההגות הקיומית, נולד באלג'יריה למשפחת מתיישבים צרפתים. ילדותו עברה עליו כשהוא יתום מאב ובתנאי עוני. בשנותיו כסטודנט, בשנות השלושים של המאה העשרים, לקח חלק פעיל במפלגות השמאל של הקומוניזם והסוציאליזם.

כהוגה קיומי החל את דרכו בתחילת שנות הארבעים, ואף זכה בפרס נובל בשנת 1957. עד למותו הטראגי בתאונת דרכים פרסם לא מעט מאמרים, ספרים ומסות פילוסופיות, שתופסים מאז ועד היום מקום חשוב בהיסטוריה של הפילוסופיה המערבית ככלל ושל האקזיסטנציאליזם בפרט.

שניים מספריו החשובים ביותר של קאמי יצאו לאור בפאריס לפני כשבעים שנה. לראשונה הודפס הרומן 'הזר' ולאחר מספר חודשים, עדיין ב־1942, התפרסמה המסה הפילוסופית 'המיתוס של סיזיפוס'. תפקידה של המסה, שנשענת על עלילת 'הזר', הוא להסביר, להרחיב, לפשט ולהעצים את השפעתו של הרומן על הקורא.

אין כל ספק שכוונת המחבר הייתה להוציא לאור את שני הכתבים בסמיכות. בתוכניתו המקורית אף שאף לפרסם את המסה והרומן בצירוף המחזה 'קליגולה' בכרך אחד, דבר שלא עלה בידו בשל תקציב ההוצאה לאור. האקזיסטנציאליסט הצרפתי סארטר טוען במאמרו על הרומן כי 'המיתוס של סיזיפוס' מייצג את המתודה של קאמי ואילו 'הזר' מעורר את הרגש ואת המימד החוויתי של הקורא. משום כך, על מנת לחוות מבחינה אמוציונלית את מושג האבסורד שקאמי בנה בהגותו נחוצים קריאה וניתוח של 'הזר'.

'הזר', כשמו כן הוא: זר לקורא הסיפור. מרסו הוא אנטי־גיבור מוחלט. הוא משמש פקיד זוטר ואלמוני שחי את חייו האפרוריים. אין בו כל יסוד שגורם לקורא לחוש הזדהות עמו או סוג של אהדה כלפיו. הוא אדיש, קהה רגשות ופועל בצורה סתומה. בחלק הראשון של הרומן מעורר בנו קאמי את הניכור המתבקש כלפי הגיבור. "היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע", מהדהדת פתיחת הרומן המרוחקת והמתסכלת שהפכה לאחד המשפטים הידועים ביותר בעולם הספרות המודרנית. מרסו, שמתואר בשלב זה בתוך השתלשלות דינמית ועלילתית, אדיש לחלוטין למותה של אמו, אפאתי לגמרי לרגשות האהבה שמובעים כלפיו מצדה של בת זוגו, ובהמשך מבצע רצח תמוה וחסר כל פשר במהלך טיול על החוף, כאשר סיבת הרצח לדידו היא "בגלל השמש".

חלקו השני של הרומן מוצג בצורה סטטית, אף על פי שהוא מלא התרחשויות. מרסו נעצר על ידי הרשויות, נחקר, מובא למשפט, נמצא אשם וגזר דינו מוות. זאת ועוד: בפרק האחרון של הרומן מתרחשת פואנטה ספרותית, כאשר הגיבור מגיע לתובנות שקשורות לחייו ומשנה כליל את תפיסת עולמו. מרסו, כאמור, מיוצג על ידי קאמי בצורה אדישה וללא כל רגש. הגיבור זר מכל בחינה, שכן אין לנו יכולת להזדהות עם מעשיו או עם מחשבותיו. דרך חייו אף נראית לנו תמוהה – חיים פיזיים לחלוטין ללא כל צוהר למשמעות. על כן, מונולוג הסיום הדרמטי והשונה כל כך ממה שהכרנו עד כה מכה במלוא העוצמה:

וגם אני חשתי עצמי מוכן להתחיל את החיים מבראשית (….) וכשנשאתי עיניי אל הרקיע האפל שאותותיו וכוכביו זרועים על פניו, פתחתי את לבי, בפעם הראשונה, הראשונה, אל שוויון הנפש הנדיב שבבריאה. כיוון שחשתי שהיקום דומה לי כל כך, קרוב אלי קרבת אח כל כך, בעצם תפסתי כי מאושר הייתי לשעבר, וכי עדיין אני מאושר.

כאן מגיע קאמי אל הרעיון שלו. מרסו, הגיבור הקיצוני שחיי חיים פיזיים בלבד, גם הוא מגיע להשלמה עם חייו. הוא מזדהה עם היקום ומוקיר את הבריאה, מבין כי היה מאושר, ויותר מכול: הוא עדיין מאושר! כלומר, הוא שמח בהיותו חי, בהיותו חלק מן העולם, גם אם לזמן מוגבל.

מבנה הזמן של הרומן גורם לנו לחוש כי למרסו אין עבר וגם אין עתיד משום שהוא נידון למוות. הוא חי רק את ההווה. זהו האבסורד של קאמי: אדם חי את ההווה וממנו הוא יונק את האושר. ממנו הוא מקבל את שוויון הנפש, שמשדר כי העולם אדיש לקיומו הפיזי. קאמי טוען, למעשה, כי ההכרה באבסורד וההשלמה עמו – עם הסתירה בין מה שהאדם מסוגל לקלוט לבין האמת שעליה מבוסס העולם – מובילות לסיפוק ולאושר פנימי. האבסורד שבקיום הוא ערך שניתן לחיות לפיו ולחיות למענו. זו המסקנה העיקרית של 'הזר'.

קיצוניות חסרת תקווה. 'מחכים לגודו', הפקת סטודנטים
צילום: ויקיפדיה

וואו, איזה אבסורד

לעומת קאמי, את ערך האבסורד מביע סמואל בקט בצורה שונה לגמרי. בקט (1906־1989), שזכה גם הוא בפרס נובל לספרות (בשנת 1969), הוא מחזאי, משורר וסופר אירי. בתחילת דרכו הושפע מאוד מהסופר ג'יימס ג'ויס ואף עבד איתו במשך תקופה. במהלך שנות השלושים שלו עבד בכתיבה, ונדד בין מדינות אירופה. מאוחר יותר, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהה בצרפת והצטרף למחתרת הצרפתית. לאחר המלחמה המשיך לכתוב ושיא פרסומו בא לו בעקבות המחזה 'מחכים לגודו' (1952), שפתח בפניו קריירת תיאטרון ארוכה ומשגשגת. בקט נפטר חודשים ספורים אחרי מות אשתו בשנת 1989.

'מחכים לגודו' של בקט הוא ככל הנראה אחד המחזות החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים. בהתעסקותו בערך האבסורד מושפע בקט מן הזרם האקזיסטנציאליסטי ולכן המחזה נחשב ככזה, אף על פי שברוב כתביו היה ידוע בקט כריאליסט. במרכז המחזה עומדים גוגו ודידי, שתי דמויות שאיננו יודעים עליהן כמעט דבר, ותפקידן מתמצה בציפייה פאסיבית לגודו. מי הוא גודו ומה הוא גודו? זאת לא נדע באף שלב במחזה.

"דבר אינו קורה, איש אינו בא, איש אינו הולך, זוועה", השניים ניצבים וממתינים ליד עץ במצב סטטי לאורך כל המחזה, וגם בסופו הם ממשיכים להמתין. מחשבות על פרידה ועל התאבדות עולות במוחם שוב ושוב, אך אין הם פועלים בנידון. הם עבדים של המצב שבו הם נתונים.

בדרך משמימה לכאורה מתאר לנו בקט את מעשיהם ושיחותיהם חסרי התכלית של הזוג המחכה, מציג לצופה את הגיבורים בעליבות מוחלטת ובחוסר אונים משווע. השינויים שמתרחשים במהלך המחזה כה מינוריים וסתמיים, הווייתם של הגיבורים כה תלושה, עד כדי כך שהרגש המרכזי ששולט ב'מחכים לגודו' הוא אבסורד תבוסתני ומועקה גדולה.

האבסורד הוא אחד המושגים המזוהים ביותר עם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. פריחתה ושגשוגה של הדוקטרינה הקיומית במחצית הראשונה של המאה העשרים השפיעו השפעה ניכרת, הן על הפילוסופיה והן על התרבות והתפיסה המודרנית.

בפרק זמן רגיש זה, של פורענות ואיבוד תקווה, חיבק הציבור האינטלקטואלי את הרעיונות החדשניים של הוגים חשובים כדוגמת ז'אן־פול סארטר (1905־1980), מרטין היידגר (1889־1976) ומרטין בובר (1878־1965). זאת ועוד, בתקופה זו גובשו הרעיונות לזרם הפילוסופי הקיומי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. למרות הרלוונטיות של הרעיון במאה העשרים, את התיעוד לשורשיה הקדומים של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ניתן למצוא כבר בתנ"ך (למשל באיוב או בקהלת) ובפילוסופיה היוונית הקדומה בכתבי אפלטון ואריסטו (המאה הרביעית והחמישית לפנה"ס).

חוקרים שמתעסקים בהגות הקיומית נוטים לראות את תחילתו הרשמית של הלך הרוח כבר במאה ה־17, בעת שבה מתרחשת המהפכה הפילוסופית של רנה דיקארט, 'אבי הפילוסופיה המודרנית'. בתורתו הגדיר דיקארט מחדש את התפיסה של המודעות האנושית כנשלטת על ידי המחשבה האינדיבידואלית של האדם הפרטי. האינדיבידואל הוא גולת הכותרת של האקזיסטנציאליזם. ערכיו עוסקים בממד אישי ופרסונלי: בדידות, בחירה, אחריות, וכמובן האבסורד.

לפי הפילוסופיה הקיומית, מהותו של האדם מעוגנת בעצם קיומו בעולם כמעין תנאי מחייב. אולם עולם זה נגוע באבסורד. האדם לא יכול לספק לעצמו הסבר רציונלי לקיום ולכן הוא כלוא בפרדוקס.

"מדוע קיים משהו בכלל ולא מאומה?", תהה הפילוסוף המטפיזי בן המאה ה־17 וילהלם לייבניץ. לשאלות הבסיסיות שאנו שואלים את עצמנו אין תשובה גלויה, ומאחר שמהותנו תלויה בתשובתן נוצר האבסורד.

מחכים למשהו לא קיים

בתיאטרון, ז'אנר האבסורד נותן מקום לביטוי של מבוכה, מרמור וייאוש מצד האדם המודרני, שעומד מול מציאות נטולת פשר ועקרונות שמאבדת את משמעותה. 'מחכים לגודו' מותיר את הקורא המום, נבוך ואולי אפילו עצוב. רבים ממחזות האבסורד שהתפתחו בעקבותיו של סמואל בקט זרמו לכיוון הגרוטסקי והציגו את העדר משמעות הקיום בפן הומוריסטי (לדוגמה, חנוך לוין). אולם קיצוניות חסרת תקווה שכזאת נדירה עד מאוד. לא בכדי נחשב המחזה לפורץ דרך בתחום התיאטרון, הספרות והתרבות.

חוסר ודאות, תקוות שווא שלא פוסקת וזילות האדם מציגים לנו תפיסה קודרת מאוד של ערך האבסורד אצל בקט. לפיו, האדם לעולם לא יהיה מודע למציאות שלו, אך תמיד ימשיך לצפות לדבר מה. לעד תהיה לו תקווה מגוחכת ל'משהו' – שלא יגיע. את זמנו יעביר בהמתנה ממושכת וינסה למלא את החסר בדיבורים אינסופיים, שימנעו ממנו לחשוב על מציאותו. גיבורי המחזה ממלאים את החלל בשיחות רק על מנת שלא ייאלצו להגות בתוכן חייהם. בצורה המעגלית הזאת החיים נמאסים עוד ועוד, מאחר שלעולם יהיו חסרי משמעות. הציפייה לא תוביל את האדם לשום מקום.

על אף שרעיונם המרכזי של 'הזר' ושל 'מחכים לגודו' משותף, בכל אחד מהם ניתן לפרש את מושג האבסורד בצורה שונה לחלוטין. השוואה בין מספר מוטיבים דומיננטיים ביצירות מחדדת את הבדלי התפיסות הפילוסופיות של המחברים.

ב'מחכים לגודו' מציב אותנו בקט מול חוסר הביטחון המוחלט של המציאות. בפילוסופיית האבסורד הוודאות היחידה שמלווה את האדם היא חוסר הוודאות. גם קאמי מציג תפיסה דומה ב'הזר', שהרי מרסו חי אך ורק את ההווה. אין לו עבר ואין לו עתיד, אין לדעת מה יעלה בגורלו. אולם ברור כי סופן של היצירות שונה בתכלית. סופו של בקט מינורי ועגום: הזוג המצפה ממשיך לצפות. דבר לא השתנה עד היום, ודבר לא ישתנה גם מחר. הזר, לעומתם, עובר תהליך של הארה, שבו הוא משלים עם היותו של ההווה הגורם המעצב היחיד של חייו. מרסו רואה בחוסר הוודאות המוחלט את 'שוויון הנפש של הבריאה'.

כך גם ברובד העלילתי, 'מחכים לגודו' מאופיין בסטטיות. בקט מדמה את חיי הגיבורים לחיים שלנו, ובכך שואל האם בכלל יש טעם בחיים ריקניים אלה. מאידך, קאמי מציג את מרסו כאדיש לחיים מלאים. הגיבור חווה התמודדות עם מוות, אהבה ואפילו פשיעה חמורה – ועומד מנגד למאורעות אלה באפאתיות מוחלטת, אך ההארה שלו בפרק האחרון מבהירה שבחיים יש עניין גדול, עלינו רק להתעניין.

הווה זה הכי, אחי

מוטיב נוסף שמהווה הבדל מרכזי בתפיסת האבסורד הוא ההתאבדות. במחזהו של בקט, שליחת יד בנפש היא, למעשה, פסגת השאיפות, היא הפתרון – אם כי האדם עלוב מכדי לעשות מעשה אמיץ זה. במהלך הציפייה לגודו חושבים דידי וגוגו על התאבדות פעמים רבות, אך תמיד מוצאים תירוצים על מנת למנוע אותה. "מחר אנחנו נתלה את עצמנו. אלא אם כן גודו יבוא". לנו, הקוראים, מובן מאליו כי גודו לא יגיע לעולם. אנחנו אף חושדים באי קיומה של אישיות כזאת עלי אדמות, אך השניים ימשיכו להמתין לנצח נצחים. בקט מבקש אם כך לפסוק כי ההתאבדות היא הדרך הנכונה להתמודד עם האבסורד, אך האדם חלש מכדי לבצעה.

קאמי, מנגד, מתייחס להתאבדות בצורה הפוכה לחלוטין. בהגותו עסק בשאלת החיים שוב ושוב. בפתיחה למסה 'המיתוס של סיזיפוס' נכתב: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות". קאמי בוחן את היחס שנוצר בין האבסורד להתאבדות. אבסורד נוצר, כאמור, כאשר חל קרע בין האדם לעולמו או לתפיסת המציאות שלו. על כן, אם האדם והעולם הם שני מושגים שהיחס בינהם יוצר את הקיום האנושי, ביטול של אחד מן המושגים מבטל את היחס, ובכך את כל הקיום. לכן, מחובתנו לשמור על חיינו מכל משמר. זאת מסקנתו. בקריאה בפרק האחרון של 'הזר' אנו מבחינים בגישה זו על ידי הערכת החיים המחודשת של מרסו ברגעי חייו האחרונים. הפתרון שמציע קאמי לרגש האבסורד הוא החיים עצמם.

האבסורד שמוצג אצל בקט הוא שלילי. הציפייה למשהו מונעת מן האדם להגשים את מהותו האותנטית ולהתחבר למציאות האקזיסטנציאליסטית. האמונה של בקט בחוסר הגשמה היא מרירה ומשאירה ריקנות בלב. זאת ועוד: גישה זו מנתקת עצמה מחיבור לכל סוג אחר של פילוסופיה או דרך חיים, שכן היא דוגלת בחוסר חיים.

קאמי מציג את האבסורד החיובי והדרמטי. בתורתו הוא זועק לחיות ויוצר מטאפורה מן המיתוס הקדום של סיזיפוס במיתולוגיה היוונית:

האלים גזרו על סיזיפוס לגלגל בלי־הרף גוש סלע אל פסגת הר, ומשם שבה האבן ונתגלגלה מטה, מכובד עצמה. הם סברו, ובמידת מה של צדק, שאין עונש איום יותר מעבודה שאין בה תועלת ואין לה תקווה.

מיתוס זה הוא דימוי לחיינו המייאשים ולמחזוריותם הנשנית. אולם, לטענתו של קאמי, עלינו לקבל השראה חיובית מן המיתוס ולא לראות בו עונש. יש להתייחס לאבסורד – לגלגול האבן במעלה ההר ולנפילתה – כאל החיים, שכן ההווה הוא אנחנו וכל מהותנו.

תום שטיבר היא סטודנטית למחשבת ישראל וחינוך באוניברסיטה העברית‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בנובמבר 2012, ב-גיליון חיי שרה תשע"ג - 796 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    חסידים מספרים על צדיק שרקד ושר: 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר'. שאלוהו: 'לשמחה מה זו עושה?'.

    השיב הצדיק: אם היה יסודו מזהב וסופו לעפר – היה מקום לתיסכול. עכשיו שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל בינתים יש כמה עשרות שנים שאותן יכול האדם למלא במעשים טובים – על זה אני שמח!

  2. תשובתך יפה בעולם בו 'מעשים טובים' עומדים למבחן. מה גם שאלמנט 'הטוב' באותם מעשים אינו מוחלט אלא יחסי וסובייקטיבי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: