מהפכה מהגיהנום / גל אורן

על מצע ספרותי משובח מגולל גדול סופרי איראן בדורנו את סיפור האסון הפרסי ומציג כתב אשמה נגד שלטון השאה והאייתולות גם יחד. יצירת חובה לקורא המערבי

שקיעת הקולונל

מחמוד דולת־אבאדי

מפרסית: אורלי נוי

עם עובד, 2012, 243 עמ‘

'שקיעת הקולונל' (زوالِ کلنل, שתורגם במערב כ'הקולונל') הוא אולי אחד הספרים המאתגרים ביותר עבור הקורא בדור האחרון, שכן הוא מאלץ אותו לתקן את תפיסת עולמו המוטעית על האיראנים; תפיסה המוצבת באופן לא מפתיע בלב לבו של הקונסנזוס.

איראן – מעצמה אזורית השקועה מזה שלושה עשורים בבידוד מדיני רחב עקב משטרה הרודני, הרצחני ותומך הטרור – צמצמה עבור העולם כולו את ההיסטוריה הפרסית למשעול צר של חשיבה דוגמטית, שאינה רואה בעם היושב באיראן דבר מלבד מוסלמיות קיצונית מעוררת אימה נוסח משמרות המהפכה, מלחמת איראן־עיראק ופיתוח נשק להשמדה המונית. אותה רפובליקה אסלאמית, המוכרת למערב בעיקר בדמותם של חומייני, ח'אמנאי ואחמדינג'אד, מתפרקת בספרו של מחמוד דוֹלת־אָבָּאדִי – גדול סופרי איראן בדורנו – למרכיביה הראשוניים, הטראגיים, תוך חזרה לקו התפר שבין קריסת משטר השאה האולטרה־מערבי ובין עליית המשטר הפונדמנטליסטי הנוכחי.

מהפכת 1979, שהייתה לדעת רבים 'אחת המהפכות החברתיות המרכזיות במאה העשרים' (כדברי ההיסטוריון אריק הובְּסבּאום) ו'ככל הנראה המהפכה העממית ביותר בתולדות האנושות' (לדעת מדען המדינה ריצ'ארד קוֹטֵם), הפכה ברבות השנים לאחת הדוגמאות המחרידות להחלפת שלטון דיקטטורי בשלטון גיהינומי (וכל זאת במהפכה על־מפלגתית ועל־קבוצתית שחרתה על דגלה דמוקרטיה ושוויון). המהפכה מוצגת ב'שקיעת הקולונל'לא רק בפרספקטיבה של ימי מלחמת שמונה השנים העקובה מדם, אלא בעיקר על הרקע האישי־היסטורי של הקולונל הזקן וחמשת ילדיו, אשר פורסים בעלילותיהם השונות והנוראיות את הסיפור הקטסטרופלי שבו שרוי העם הפרסי במאתיים השנים האחרונות, וכל זאת על מצע ספרותי לעילא ולעילא, שמאפשר לקורא להבין את ההתרחשויות המפותלות של ההיסטוריה הפרסית הבלתי ידועה לקורא המערבי.

החלפת שלטון דיקטטורי בשלטון גיהנומי. הפגנות נגד השאה, טהרן, 1978
צילום: דייויד דבורנט, ויקיפדיה האנגלית

חופת כלולות ואבל

סיפור העלילה מתנהל במשך לילה ארוך, שבו מתבשר הקולונל לשעבר בצבא השאה כי בתו הצעירה פרבאנה, המפגינה נגד המשטר, הוצאה להורג, וכי כעת עליו למצוא את הדרך לבדו, בחשכת ליל סערה, להגיע אל בית הקברות, לטהרה ולקברה. סיפור מסע האודיסאה רצוף שאלות קיומיות על הבית היחיד שנותר, על המפלט היחיד מהמציאות שאליו עורגות הדמויות, הלוא הוא המוות, והוא נחתך שוב ושוב בתיאורי קורות משפחת הקולונל בזמנים שונים במרחב – הן לפני המהפכה, הן במהלכה והן בימי המלחמה עם עיראק – המסתיימים לרוב במוות נוסף, צפוי מראש, בתוך כרונולוגיית המרטירים הפרסית, עד להתאבדותו של הקולונל עצמו בסוף הרומן. נוסף לכך, דולת־אבאדי עושה שימוש בשני אפקטים נוספים בספרו, המכפילים את ההד החי והישיר של הסיפור. הראשון הוא השימוש התכוף, תוך כדי זרימת הטקסט, בהבאת מחשבותיהם הישירות של הקולונל ובנו אמיר (גיבור הרומן לא פחות מאשר הקולונל), והשני הוא השהיה מכוונת של המציאות בדמיונות השווא של אמיר והקולונל, המעצימים את הסיפור הריאלי ומחדדים אותו. אמצעים אלו מתגלים כהכרחיים כדי להשאיר את העלילה בטווח מתקבל על הדעת, על אף שהיא חוצה באכזריותה כל גבול מפלצתי שרק ניתן לדמיין.

הקולונל מתגלה בסיפור כמי שמאז ימי ההפיכה הפסיק למעשה לחיות, והחל לנהל את חייו במדרון הבלתי נמנע של ימי 'חופות הכלולות' המוארות והמקושטות שצצו מכל עבר לזכר החיילים שנפלו טרם נישאו, כבנו מסעוד־קוצ'ק, שתמך במהפכה גם לאחר שנחשפה במהותה האמיתית, והוקרב במלחמה הבזויה. אשתו הסוררת, היוצאת כל ערב למסיבה ובוגדת בו השכם והערב, מייצגת בדמותה את הפן החילוני הבעייתי של ימי השאה, העומד בניגוד למסורת ארוכת השנים של העם הפרסי; ולפיכך, בתמיכתם השתוקה של ילדיו, רוצח אותה הקולונל, בעודו מתגולל בכוונה תחילה ביינו, באקט נטול כבוד המצביע על חולשת משמעות האסלאם במדינה שבה, לפי התאורטיקן האיראני־אמריקני הנודע חמיד דָבּאשי, "האבות שלנו נהנו משתיית וודקה רוסית, ומעולם לא ידעו את כיוון התפילה".

בצער רב ובכל עת מביט הקולונל על תמונת הקולונל הנערץ עליו, מוחמד תקי ח'אן פסיאן, 'האטאטורק של פרס' שנרצח לבסוף, ושעד היום נחשב לתקווה היחידה שהייתה לפרס, כיוון שלא רק ביקש (כמו הרפובליקה האסלאמית) לפרק את השפעת המערב על המדינה אלא אף להוביל אותה לדרך ביניים בין המסורת ותרבות המערב.

הפחד מרוקן מבפנים

מוחמד־תקי, בנו של הקולונל, המתרוצץ בכל מאורות המהפכה, מוטל יום אחד דקור בחצר הבית. פרזאנה, בתו של הקולונל הסובלת את חייה בשקט, נעה בין דאגה לאלו שנותרו בחיים לציפייה ברורה לבשורת מותם. "שום דבר לא ברור חוץ מהמוות, המוות. המוות שאין לו כבר בושה או כבוד". מלבד זאת היא נאלצת להתמודד עם בעלה, האדון קורבאני, "מאלה שבודקים בכל בוקר לאן נושבת הרוח", אשר בעבר תמך בשאה וכעת אוסר עליה להתראות עם משפחתה 'הבוגדת'.

אך מעל לכולם ניצבת מצבתו האילמת של הבן אמיר לחייו שלו, הנדמים כבבואה לאסון שנפל על הצעירים. "פחד מדוכא ומודחק – התגלמות דמותו של אמיר. פחד שאוכל באדם כעש ומרוקנו מבפנים, עד שהוא מתחיל להרגיש נאשם ואפילו מורשע מעצם היותו חי ונושם. הוא קיים, משמע הוא פושע, ולא נותר לו אלא להמתין לגזר דינו". אמיר, שבימי השאה היה מורה להיסטוריה בתיכון ולמד באוניברסיטה, ואשר תמך בהתלהבות במהפכה, מסתגר במרתף ביתו ומטיל על עצמו התנזרות מוחלטת מכל הסובב אותו, כולל משפחתו.

עם ההפיכה, עקב השתייכותו לאגף השמאלי, הוא פוטר מעבודתו ואף נעצר וישב במאסר; האוניברסיטה נסגרת מאליה; הרחוב מתמלא בהוצאות להורג של אנשי המשטר הישן, של התומכים במהפכה שלא היו מכת השטן של חומייני, ושל סתם אזרחים הנופלים קרבן; 'הטרור הקל' של הסאוואכ (המשטרה החשאית של השאה) מוחלף בטירוף משמרות המהפכה, ואמיר למעשה משליך את כל הקורה באיראן על מצפונו, המשקף באופן מאוד אותנטי את מה שחושבים היום המבוגרים והזקנים האיראנים על החורבן שהביאו על עצמם מבלי דעת, בעוד הצעירים מצטרפים אחר־מעשה לאבחנתם, כפי שהדבר בוטא במהומות הסטודנטים ב־1999 ובמחאות נגד הממשל על רקע ה'אביב הערבי' ב־2011.

אומץ ספרותי

'שקיעת הקולונל' הוא ספר ייחודי מאין כמוהו השונה מאוד מרומנים פוליטיים אחרים. הרומן ראה אור ב־2009, אך דולת־אבאדי כתב אותו בשנות השמונים של המאה הקודמת, באופן שונה לחלוטין משאר יצירתו, בשפה ובנושא כאחד.

כיאה לסופר שיצירותיו נטועות עמוק בחברה האיראנית ובתרבותה (ועל כך יעיד האפוס הענק שלו ‘קַלִידַר‘ המונה לא פחות מעשרה כרכים ושלושת אלפים עמודים על חיי משפחה בכפר קלידר שבצפון־מזרח איראן, האזור שבו נולד), וכיוצר שנאלץ להיות נתון תחת מכבש הלחצים של צנזורה מחמירה, הקפיד דולת־אבאדי לכתוב על נושאים טעונים פוליטית בשפה אלגורית, עקיפה ודו־משמעית. ב‘שקיעת הקולונל‘ חרג האמן האיראני ממנהגו באופן קיצוני: לא רק שהוא משתמש בשפה ישירה, חדה ומעוררת בלהה, אלא שהספר מביא בפני קוראיו כתב אישום חמור, החלטי וקטלני נגד המהפכה האסלאמית, נגד שלטון השאה, ונגד אחרית שניהם.

בראיון ל‘ניו־יורק טיימס‘ הסביר כי “הפילוסופיה שלי, דרך העבודה שלי, אינה באמצעות עימות. אני רוצה להמשיך לכתוב, ולהמשיך ולהיות סופר איראני באיראן, לכן איני נכנס לעימותים. כתבתי דברים שבהיקראם ייצרו שאלות בראשך“, והוסיף “איני עושה זאת באופן עימותי נגד המדינה“. זאת גם הסיבה לכך שדולת־אבאדי יכול להמשיך וליצור באיראן, בעוד סופרים אחרים בני זמננו שכתבו ביקורת על איראן נאלצו לגלות עוד לפני פרסום ספרם, כדוגמה הידועה של אזאר נאפיסי, מחברת ‘לקרוא את לוליטה בטהרן‘ שהכתה גלים במערב.

‘שקיעת הקולונל‘ טרם ראה אור בפרסית (על אף שסגן יו“ר מועצת הספרים באיראן העז וכתב במכתב הדחייה לסופר כי “זהו ספר טוב“). הוא פורסם לראשונה בתרגום גרמני וקצר מיד שבחים (‘המקבילה הספרותית ל‘גרניקה‘ של פיקאסו‘, כינוהו ב‘רדיו גרמניה‘ בהשוואה מדויקת). בשנה האחרונה ראה הספר אור גם באנגליה, בארצות־הברית ובישראל. נפיס־שהאלי, מבקר הספרות האיראני־איטלקי החי בלונדון, כתב ב‘אינדיפנדנט‘ כי “הגיע הזמן שכל מי שמתעניין באיראן, ולו התעניינות קלושה, יקרא רומן זה“. כאזרח ישראלי, כבן למשפחה פרסית וכאוהב ספרות, אין לי אלא להחרות־להחזיק אחר הדברים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג, 26.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון לך לך תשע"ג - 794, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כמי שנולד וגדל באיראן וחי בה ערב המהפיכה, הספר החזיר אותי לאותם ימים מלאי תקווה ולהתרסקותה הנוראה של אותה תקווה. קראתי את הספר במקור בפרסית (למרות שהוא לא יצא לאור כספר, עותקים שלו קיימים באינטרנט) וגם את הגירסה העברית, ומן הראוי לציין לטובה את עבודת התרגום לעברית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: