שירה קודמת להתגלות / רבקה שאול בן צבי

ביצירתו של איתמר יעוז־קסט השירה מאפשרת התגלות ולא רק מבטאת אותה. חקר דרכו השירית חושף את חוויות גילוי הפנים והחיפוש האמוני של המשורר

שירה והתגלות: "בדרך האלוהים, בדרך השיר"

א. ברצף הדורות – פרקי מבוא

ב. בשירתו של איתמר יעוז־קסט

הלל ברזל

עקד, תשע“ב 2011, 224 עמ‘

הלל ברזל מציין בפתיחה לספרו מפנה מהותי בשירת יעוז־קסט, הבא לידי ביטוי ב"ספר האור הלבן". מפנה זה מתמצה בכותרת שנתן לאחד משיריו – "בדרך האלוהים בדרך השיר" (עמ' 22). השיר מתאר את שני הנתיבים שבהם מהלך המשורר, כאשר הנתיב הפואטי הוא זה המקדים את הנתיב ההתגלותי ומאפשר אותו. "שירה והתגלות", העוסק בשירתו של איתמר יעוז־קסט, הוא חוליה במחזור ספרים שעניינם משוררים ששירתם מיוסדת על הממד ההתגלותי, כפי שניתן לראות ברבים משירי ביאליק, אורי צבי גרינברג, זלדה ואחרים.

הספר יוצא דופן במבנה המיוחד שלו, בהשוואה לספרי מחקר אחרים. חלקו הראשון, הארוך יותר, מציג את נושא ההתגלות בפרספקטיבה רחבה הכוללת אלפי שנים, החל מאברהם אבינו וכלה בשירי התגלות של משוררים מודרניים. הנושא נפתח לרווחה דרך עיון בעשרות ההתגלויות הנבואיות המופיעות בתנ"ך. כל התגלות זוכה לעיון מדוקדק הכולל נתונים היסטוריים, פילולוגיים ואסתטיים. בדיונים הללו מציג ברזל את ידיעותיו המופלגות בתחומי פרשנות המקרא ומפגין יחס של כבוד ורגישות לטקסטים המוצגים.

ברזל משתמש בכלי ניתוח מודרניים, בלי לפגוע בקדושת המקור. כך אנו למדים למשל שההתגלות הראשונה של יעקב אבינו אוצרת בתוכה את "ציר העולם" – "אקסיס מונדי" – מושג שהוא מהותי לחוויות של התגלות, גם במקורות וגם בשירים הנותנים ביטוי לקשר עם עולמות עליונים. בדיון אחר בספר נאמר לנו ש"אוהל מועד" הוא מושג כרונוטופי המאחד זמן ומקום; ואלה אך רסיסים מניתוחים מורכבים ועשירים שקריאתם מהנה ביותר.

במדור המחקרי סוקר ברזל את דרכו השירית של איתמר יעוז־קסט, החל מספר שיריו השני "נוף בעשן – פרקי ברגן בלזן" (1961) ועד "ספר האור הלבן" (2009), המכנס את מבחר שיריו. במרכז הדיון עומד היסוד ההתגלותי כיסוד מכונן בשירת יעוז־קסט. כך למשל, ב"נוף בעשן" מעומתים מראות ההתגלות התנ"כיים עם נוראות השואה. את החלק הזה של הספר כדאי לקרוא עם טקסט צמוד, ובמנות קטנות כל פעם, על מנת להכיל את העומק והדקדקנות. ברזל עובר מספר לספר, ומשיר לשיר, ועורך דיון ממצה וגם מפורט ברוח של שיעור בסמינריון לתארים מתקדמים. אין ספק שעשרות הניתוחים עשויים לסייע רבות לסטודנט, למורה לספרות ולחוקר. יתרה מכך, אי אפשר לכתוב על איתמר יעוז־קסט בלי להזדקק לספר הזה, המשלב עמקנות עם בהירות ועושר סגנוניים.

מחובר גם לספק המודרני וגם לאמונה. איתמר יעוז־קסט
צילום: יוסי זליגר

נוכחות הא־ל בשואה

 המשורר איתמר יעוז קסט, בן למשפחה יהודית הונגרית מתבוללת, נלקח למחנה ריכוז עם הוריו ואחותו. כולם ניצלו. הילד שניצל ועלה ארצה הפך בהמשך דרכו למורה בתיכון, כתב ספרי שירה, פרוזה ועיון, והפך לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בתחום השירה וההגות האסתטית. בעקבות חוויה פלאית בביקור בבית קברות בהונגריה, החל בתהליך אטי של שיבה למקורות, כמשתקף בשיריו.

לאורך שישה פרקים דחוסים מתאר ברזל את דרכו השירית של יעוז־קסט. הדרך הזאת עוברת בין שירי שואה לשירים של חיפוש אמוני וחוויות של "גילוי פנים", המאפיינות את המשורר מצעירותו. בתהליכי ההתגלות נפרצים הגבולות בין חי למת, ומובעת שאיפה להתקדשות מוחלטת.

עם זאת מדגיש ברזל את היותו של יעוז־קסט בן תקופתו החשוף למבוכותיה. ברזל רואה באיתמר יעוז־קסט משורר מורכב שמחובר גם לספק המודרני וגם לאמונה. משורר של דו־שורש – יהודי ואוניברסלי. ההתגלות עומדת במרכז שירתו במקביל למהלך הנפשי־רוחני של חייו, אך אינה מגיעה לידי פנאטיות.

הפרק הראשון עוסק בקוטביות שבין נוכחות ה' במחנות הריכוז לבין מה שקרה והתרחש. השירים מחוברים למראות ההתגלות בתנ"ך, והאימה שבהם נוצרת כתוצאה מהכפילות של נוכחות הא־ל בתוך עולם שנראה כמו עולם של הסתר פנים. אבל מבחינתו של המשורר נוכחות הא־ל היא חוויה קיומית, כפי שמציינת פרופ' חנה יעוז בהקדמתה ל"ספר האור הלבן", שלתיאורו של ברזל הוא "ספר ההארה של נפש המשורר בהתרוממה לקראת הניצב מעל לכל הסולמות" (עמ' 165).

        אביא דוגמה לדרכו הפרשנית של ברזל ולגדולתו השירית של יעוז־קסט, כמתבטא בניתוח השיר "אחיזה" ("ספר האור הלבן", עמ' 16). וראוי לציין כי דרכו הפרשנית המגוונת של ברזל קשורה באופן מיוחד להבחנה בין "ציון" ל"רימוז", כלשונו; בין מילה כביטוי בהיר וחד משמעי לבין המילה בריבוי פניה, כאופייני ליצירות מעובות ועמוקות פשר. כאן המילה כפולת הפנים היא "אחיזה" הקשורה לשני חושים, כמתבטא במקורותינו, ומופיעה בשיר בממד מטפיזי כפול: אחיזת הבורא בדובר ואחיזת הדובר בבורא. האני הפיוטי מפחד מהסכנה שבעמידה על הסף של הבלתי נראה, כאשר הפתרון נמצא בסינסתזיה (ביטוי למיזוג תפיסתי של חושים שונים). בהמשך הניתוח מקשר ברזל בין האש בבית הכנסת במובנה הפנימי, שהוא צירוף והאדרה של נרות תמיד ונרות נשמה, לבין האש של בתי הכנסת השרופים לאורך ההיסטוריה היהודית, ולא רק ב"ליל הבדולח". מומלץ לקרוא את הניתוח בשלמותו.

כתיבתו של ברזל מתאפיינת בטמפרמנט מתון מאוד, כמו האיש עצמו. אין אצלו זיקוקי די־נור והכרזות דרמטיות, אלא פריסה איטית ועמוקה של הטקסט, שחותרת אל העיבוי ואל משמעויות העומק הנחבאות.

————

המאזין, המשורר והנביא / אביבית לוי־קאפח

האם קיומם של מאזינים הוא תנאי הכרחי לקיומן של שירה והתגלות נבואית? דיון על ההשוואה בין השתיים בעקבות ספרו של הלל ברזל

בספר "שירה והתגלות" יש שתי דמויות רקע בעלות עוצמה מיוחדת: דמות המאזין ודמות המשורר. מדובר בשני אנשי רוח בולטים: חוקר הספרות הדגול ורב־הפעלים פרופ' הלל ברזל, המאזין לשירתו של המשורר הידוע ועטור הפרסים איתמר יעוז־קסט ומנתח אותה.

גדלותו של המחקר הספרותי היא יכולתו להאזין לעומקה של היצירה הספרותית, לדלות את תשתית העומק שלה ולהעשיר את קוראי היצירה בזוויות ראייה ובתובנות חדשות. בספרו של פרופ' ברזל אכן משתקפת יכולת האזנה מופלאה, המאפשרת לו לפרוס בפני הקורא פרשנות חודרת וקשובה לכל הד בשירתו של איתמר יעוז־קסט.

עיקרו של הדיון המרתק שפרופ' ברזל מציע בספר הוא ביחס שבין שירה והתגלות א־לוהית. אבחנתו המרכזית היא כי נקודת ראותו של המשורר איתמר יעוז־קסט ביחס שבין שירה והתגלות יחודית ומפתיעה. ברצף הדורות, הן במקרא והן בשירה העברית לכל דורותיה, אף החדשה והמודרנית, ההתגלות והשירה כאשר הן נסמכות יחד, מגיעות לפי סדר זה: התגלות קודמת לשירה, אך בשירתו של איתמר יעוז־קסט, באופן מהפכני, השירה קודמת להתגלות ומשמשת הדרך להתוודעות אל האלוהים. טיעון מרכזי זה מכתיב את מבנה הספר: בחלקו הראשון של הספר סקירה מעמיקה, עשירה ורבת היקף שבה בודק ומדגים פרופ' ברזל את היחס המקובל בין שירה להתגלות לאורך ההיסטוריה של הפואטיקה העברית מראשיתה בתנ"ך ועד לספרות העברית בעת החדשה, ובחלקו השני ניתוח מופתי של היפוך היחס בשירתו של איתמר יעוז־קסט. על־אף עומקו והיקפו של הספר, מציין פרופ' ברזל במבואו כי הוא רואה את הדברים כפתיחתו של הדיון ביחס שבין שירה והתגלות, ולא כסיומו.

אני רוצה ברשימה זו להציע כיוון נוסף להמשכו של הדיון – הקשר שבין המאזין והמשורר לעומת הקשר שבין המאזין והנביא.

להטות אוזן לקולות

הנקודה הראשונה להשוואה שאני רוצה להעלות בהקשר זה היא ההאזנה כתנאי מקדים. לטענתי, יכולת האזנה הינה תנאי מקדים להתהוותה של שירה כמו גם להתהוותה של נבואה והופעתה של התגלות.

חלק חשוב מכשרון השירה נובע מיכולת מיוחדת להאזין. יתרה מזו, אני טוענת כי חידוד ההאזנה והקשב הפנימי הוא תנאי מקדים לקיומו של משורר. אי־אפשר כאן להביא ראיות לטענה זו לגבי השירה בכללותה, אולם אביא מספר ציטוטים משירתו של איתמר יעוז־קסט כדי לסבר את האוזן. בשירו "יש בית הקובר" הוא כותב: "ואני / מטה אזני אל הקולות: / האדמה סובבת / והעצמות מצטלצלות" (משירי איתמר יעוז־קסט, עמ' 16). בשיר זה הטיית האוזן לקולות באה במרכז השיר, בסופו של החלק השני מתוך ארבעת חלקי השיר, והאזנה זו נותנת הסבר לחלקו הראשון וממנה נמשכים גם שני החלקים הבאים של השיר.

באלגיית קרית־שאול מופיעה ייחודיות של האזנת המשורר לעומת סביבתו, והוא כותב: "אין איש שם לב לצליל הקפסאות המדיפות את ריח הכיליון" (שם, עמ' 41). גם בשיר "שלוש אבנים" (ספר האור הלבן, עמ' 23) מופיעה השמיעה בתפקיד מרכזי במקום שיכולת ההבנה נכשלת והראייה מתערפלת: "שלוש אבנים על שולחני וכאילו משיחות ביניהן / בלשון בלתי מתפענחת … ובין קיום לאי־קיום – כבר מתקשות העיניים להבדיל, / כי שומעים אוושת יד נעלמת: אליה נאספות אבנים הרועדות בפחד הכיליון".

האזנה קודמת גם לנבואה ולהתגלות. הרמב"ם בספר משנה תורה, בפרק תשיעי מהלכות יסודי התורה, מסביר כי נביא אינו רשאי לבטל מצוות מן התורה אלא לפי שעה. כלומר, שמיעה לדברי תורה קודמת לנבואה והיא תנאי הכרחי לקבלת הנביא כנביא אמת. יתרה מזו, הרמב"ם גם אומר כי טרם שנקבל את דברי נבואתו של הנביא עלינו לנסותו האם יעמדו דבריו. כמובן שמדובר בדברי נבואה טובה ולא בדברי פורענות, שהרי דברי פורענות יכולים להתבטל, אבל נבואה על טובה העתידה לבוא אינה מתבטלת, ולכן כאשר אינה מתקיימת מתברר שהנביא איננו נביא אמת. אם כן, אי־אפשר להחזיק את דברי הנבואה כנובעים מהתגלות אמת טרם שנשמע את דברי הנביא ונעמיד אותם במבחן, ואנו נוכחים לדעת כי השמיעה היא תנאי מקדים לנבואה, בהתאמה לכך שהשמיעה נמצאת במרכז ההוויה היהודית ובראשיתו של הפסוק שאנו אומרים מספר פעמים ביום בתפילותינו: "שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד".

ירמיהו וי"ס באך

בהתאם לאבחנתו של פרופ' ברזל, שירת משה רבנו בסיום ספר דברים נבעה מהתגלות א־לוהית שקדמה לה והיא פותחת כך: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". מילים אלה מביאות אותי לנקודה נוספת להשוואה בין התגלות נבואית לבין שירה והיא קיומם של מאזינים חיצוניים. האם קיומם של מאזינים הוא תנאי הכרחי לקיומה של שירה? האם קיומם הוא תנאי להתגלות?

אחדד את שאלתי באשר להתגלות נבואית. למעשה פירושה של השאלה הוא האם הנביא מקיים את שליחותו אף אם לא נשמעו לדבריו? כאשר השאלה מנוסחת בצורה כזו קל לנו לתת תשובה עליה. ידוע כי ישנם נביאי אמת שדבריהם נדחו מכול וכול, ולא האמינו בהם ובשליחותם אלא רק בדיעבד. דוגמה בולטת לכך היא נבואות החורבן של ירמיה הנביא, אשר הושם בבור בשל תוכחותיו ונבואותיו הקשות שלא מצאו אוזן קשבת. אבל דווקא משום כך נבואות הנחמה שלו הן בעלות ערך רב, משום שכבר הוכח שהוא נביא אמת כאשר התקיימו נבואות הפורענות שלו.

כך לימדנו רבי עקיבא (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד עמ' ב), שלאחר חורבן הבית השני היה מהלך עם חבריו בירושלים ומשראו שועלים מהלכים בחורבותיה היו חבריו בוכים והוא שוחק. לחבריו התמהים הסביר שכעת, משראה בעיניו את קיומה של נבואת החורבן "ציון שדה תחרש" (מיכה, פרק ג'), הוא סמוך ובטוח שנבואת הנחמה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה, פרק ח') גם תתקיים. לעומת זה, ישנם דווקא נביאי שקר שזכו לפופולריות רבה והיו אהודים הן על המלכות והן על העם. דוגמה בולטת לכך היא צדקיה בן־כנענה, אשר לשאלתו של המלך אחאב האם לצאת למלחמה נגד ארם ענה "באלה תנגח את ארם עד כלותם" (מלכים א', פרק כ"ב). הוא גם הכה את הנביא מיכיהו על לחיו בשל נבואתו על מפלת אחאב, ומיכיהו נענש והושם בכלא. בסופו של דבר המלך אחאב אכן מצא במלחמה זו את מותו.

תופעה דומה מתרחשת גם באמנות. לא תמיד גדולתם של אמנים זוכה להכרה אמיתית בימי חייהם. חלקם מסיימים את חייהם באנונימיות יחסית ורק לאחר מותם, ולפעמים זמן רב אחריו, נודעת גדולתם האמיתית. אביא דוגמה בולטת מעולם המוזיקה. המלחין האגדי יוהן סבסטיאן באך לא הוערך כראוי לו על־ידי בני דורו ואף לא על־ידי הדור שלאחריו. למראית עיניהם לא היה שונה באך מיתר המלחינים שבזמנו וללא ספק היה מפורסם פחות מהם. בעירו לייפציג לכל היותר העריצוהו כנגן אורגן גדול, אולם הצעירים התעניינו באופרה, ומאחר שבאך לא ראה טעם בענף האופרה ולא ניסה לכתוב אפילו אופרה אחת, הוא נחשב בעיניהם כמיושן. תרמו לכך, כמובן, גם ענוותנותו ואישיותו השקטה והמתבודדת בחיק משפחתו. רק כעבור שמונים שנים למותו, בתחילתה של התקופה הרומנטית, נפקחו עיני המוזיקאים לראות את הנשגב שביצירתו בזכות פעולותיו של המלחין היהודי פליקס מנדלסון.

לכאורה, מתוך ההשוואה בין שירה להתגלות באנו לכלל מסקנה כי קיומם של מאזינים איננו תנאי הכרחי לקיומה של שירה כמו שאיננו תנאי הכרחי לקיומה של נבואה. כמו שאמיתות נבואתו וקיום שליחותו של הנביא אינם תלויים בשאלה האם האזינו ונשמעו לדבריו, כך גם גדולתו של המשורר איננה קשורה לאופן התקבלותו בציבור הרחב. מסקנה זו, על־אף שביסודה היא אמיתית, נראית חריפה מדי. משהו בה נראה לא טבעי ודורש עוד הסבר, כי היא נוגדת את התחושה הטבעית שהתקבלות נרחבת צריכה להיות קשורה באיזשהו אופן לגדלות. משום כך אני רוצה לשוב אל ההשוואה כדי להגיע למסקנה מאוזנת יותר.

הפופולרי והנצחי

אשוב לדברי חז"ל שקבעו כלל שיכול לסייע לנו בהבנת ענין זה. מן התנ"ך מתברר שמלבד הנביאים שנבואותיהם נאספו לתוך ספר התנ"ך היו פעילים הרבה נביאים ובני נביאים, כלומר פרחי נבואה בלשוננו היום. מכל אלה לא נודעו בשמותם ובתוכן נבואותיהם אלא מעטים, והתרחש תהליך ברירה קפדני שבסופו נקבעה דמותה של ירושתנו התרבותית. לפי חז"ל תהליך הברירה הותיר רק נבואה "הצריכה לשעתה וצריכה לדורות". כלומר, נבואות בעלות ערך נצחי הן כאלה שמלבד היותן נבואות רלוונטיות לתקופה ולצורך שלשמם נאמרו, הן רלוונטיות גם עבור הדורות הבאים.

גם ספרות גדולה חיה וממשיכה להיות רלוונטית לאורך זמן רב, בניגוד לספרות פופוליסטית שיכולה, אמנם, להיות תופעה נרחבת בתקופה מסוימת אבל מש"עבר זמנה בטל קרבנה", ולאחר זמן היא מאבדת מחינה, מתוקפה ומכוח השפעתה. כעת מתברר יותר הקשר בין התקבלות נרחבת בציבור לגדולת היצירה. לפי ההשוואה, התקבלות נובעת מצורך לשעה ובכך כבר יש גדולה ליצירה. עם זאת, נצחיות היצירה דורשת רלוונטיות לדורות, והיצירה הגדולה באמת היא זו שמצליחה להיות רלוונטית לזמנה ובה בעת רלוונטית לדורות.

דברי חז"ל סייעו לנו לדייק יותר במסקנתנו בדבר נחיצותם של מאזינים לשירה ולהתגלות, אך עדיין נותרת בעיית ההבחנה בין הנצחי לבן־החלוף: כיצד נדע להבדיל בין הפופולרי, אך הזמני, למה שהוא בעל ערך לדורות. ההשוואה בין שירה והתגלות שהציע פרופ' ברזל מספקת לנו כיווני מחשבה גם בעניין זה. נביא אמת דובר את הנבואה הבוערת מתוכו ולא את מה שסביבתו רוצה לשמוע.

כך הדבר גם עבור משורר אמת. סימן גדולה הוא למשורר, ולאמן בכלל, אם הוא מקדים את זמנו, ובשל כך הוא נאלץ לעתים ללכת נגד הזרם. סימן גדולה זה נמצא גם אצל המשורר איתמר יעוז־קסט שהקדים את תופעת השיבה לקשר היהודי ולמקורות היהודיים בדור שלם, ובכך אף הלך נגד הזרם המוביל בשירה העברית החדשה.

זהו אמנם סימן גדולה ליוצר אבל הוא איננו תנאי הכרחי. מכאן נובעת חשיבותם של מאזינים איכותיים. קיומם של מאזינים כאלה, חוקרי ספרות בעלי שיעור קומה, הוא תנאי הכרחי לקיומה של שירה. הם אלה שיגלו את השירה והיצירה הספרותית האיכותית וילמדו אותנו את סודות יופייה גם לאחר זמן ולאחר שהקהל המקורי של היצירה כבר התחלף. להבדיל, מי שקבעו אילו נבואות ייכללו בספרי הנביאים שבתנ"ך היו אנשי כנסת הגדולה שגם ערכו חלק מספרי הנביאים ולפי המסורת ידעו ברוח הקודש אילו נבואות נצרכות לא רק לשעתן אלא אף לדורות.

אם נחזור שוב לדוגמה מעולם המוזיקה, נשים לב כי מי שגילה לעולם את גדלותו של באך היה לא אחר מאשר פליקס מנדלסון, שבעצמו היה מלחין ומוזיקאי בעל שיעור קומה. אם כן קיומם של מאזינים איכותיים שיֵדעו להעריך את היצירה ולשמרה הוא תנאי הכרחי להישרדותן ולנצחיותן של השירה והיצירה הספרותית, כמו גם של ההתגלות הנבואית.

עתה אנחנו יכולים לחזור לעבודתו של פרופ' הלל ברזל ולהעריך אותה מתוך פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר של חשיבותה. ברור לנו עד כמה נחוצות עיניים של חוקר דגול שיכולות לראות לעומקם של דברים, ולחשוף את גדולתו של המשורר שהוא מאזין לשירתו. המחקר הספרותי הוא המאזין המוביל את שאר המאזינים הספרותיים ומנחה אותם בשבילי הספרות היפה בכלל והשירה בפרט. חשיבות מיוחדת יש למחקר הספרות דווקא בתקופתנו, שבה ישנו דגש על ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של האנושות. אסור לנו לזנוח את נכסי התרבות שלנו המהווים מקור לעושר רוחני. זהו חלק לא פחות מהותי ממותר האדם, ולצערנו הוא מידלדל והולך בתשתיות תקציביות ובסיס קיומו הולך ונשמט.

לסיכום, דרך ההשוואה בין שירה והתגלות ראינו כי דמות המאזין ודמות המשורר הולכות בד בבד והקשר ביניהן הוא חשוב לאין ערוך. הספר שלפנינו הוא תוצאה של קשר כזה. אסיים את דבריי בביטוי שלו על־ידי ציטוט מן השיר "סולם דרגות" (ספר האור הלבן, עמ' 52), שהקדיש המשורר איתמר יעוז־קסט לפרופ' ברזל:

וְעוֹלֶה בְּדַעְתִי, כִּי אֶבֶן קְטַנָּה זוֹ

אוֹתָהּ לָקַחְתִי פַּעַם מֵאֵזוֹר־הַחֲפִירוֹת שֶׁל הַכֹּתֶל

רָאוּי לָהּ כִּי תָּטִיל אֶת מָרוּתָהּ עַל כָּל הַחֲפָצִים שֶׁבְּקִרְבָתָהּ;

וּבְעודִי הוגֶה בְּקול

הִנֵּה בָּאַנְדְּרָלָמוּסְיָה שֶׁעַל שֻׁלְחָנִי מִתְהַוֶּה סֵדֶר חָדָשׁ …

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוקטובר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון נח תשע"ג - 793, עיון, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: