עורב ויונה / תמר ביאלה

מדרשי רבקה ותמר

נשאלה להם בבית מדרש של עופות השמים: אותם עורב ויונה ששילח נחׁ מן החלון – מה עלה בגורלם? שעל העורב נאמר: 'וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ' ולא נאמר מה היה בסופו, ועל היונה נאמר: 'וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ' ובתר כתיב 'וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד' ולא נאמר לאן פנתה ומה היה לה.

שילחוּ הנשר שהוא מגביה עוף והוא יכול לישא עוף אחר בכנפיו שילך ויביאם לפניהם. יצא הנשר יום ויומיים ושב עם יונה ועם פמליא שלה, שמשעה שמצאה לה בית ועד אותו היום לא פסקה מפרייה ורבייה והייתה עומדת ומולידה, מתייגעת וטורחת ומתישה עצמה לדעת. אבל עם עורב לא שב.

שאלוהו: אותו עורב, לא מצאתו? אמר להם: מצאתיו מעופף בקצווי ארץ לכאן ולכאן ולא הסכים לבוא עמי. אמר לי: מאותו היום ששילחני נחׁ מהתיבה, לא עמדתי ולא נחתי, שהארץ טמאה היא וכיצד אבוא ואשב ביניכם? לא אבוא בקרבכם ולא אעמוד ממעופי עד שתאמר לי כך שכינה, שעליה נאמר שהיא יושבת עם טמאים בתוך טומאותם.

גמרו ואמרו, נמצא את השכינה ונביא לה אותו העורב שתדבר עמו עד שיחדל ממעופו.

שאלו עופות השמים את המאורות, איה מקום השכינה, ולא השיבו.

שאלו את חיות השדה ודגי הים, ולא השיבו.

שאלו אילנות ועשבים ואף הם לא היו יודעים.

אותה שעה שהיו מתבוננים זה בזה ומבקשים תשובה זה מזה שמעו קול שכינה בינותם: הנני פה, ביניכם, שאתם יושבים ועוסקים בתלמוד תורה ואני מקשיבה וגדלה עמכם.

נתגלתה להם בדמות חסידה גדולה מאוד.

יצא הנשר והביא עמו אותו עורב שהיה בא בימים, כנפיו יבשות ואפורות, ומעופו מקרטע.

שאלוהו יושבי בית המדרש: מה לך שאתה מתעופף יצוא ושוב ולא מוצא מנוח?

אמר להם: איה אעמוד, והיכן אניח כנפי, שבכל מקום שאני מבקש לעמוד, מביטות אלי עיניים מתות של אחיי ואחיותיי, ובכל מקום שאני מבקש לישב, הומה אדמה ומנהמת, וקול דמי אחיי הבוכים נמשך ממנה ועולה.

השיבו לו: אבל יונה מצאה אדמה שהעלתה עשב, ונתנה עלה זית טרף בפיה, ובתר הלכה ופרחה לה לבקש חיים חדשים, ועוד היא עומדת ומולידה. וכבר נאמר 'חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ' וממתנת הארץ לך ולשכמותך כבר אלפיים שנים שתשובו אליה.

השיב להם: גם אם חרבו המים מעל הארץ, לא אוכל לישב בה, שנאמר 'חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה' ומקום שאין לו פנים אין יכולים למחות דמעה ממנו ולהסיר ממנו חרפה.

באותה שעה החלה חמה שוקעת ושמים נראו להם אדומים כדם.

נתנו יושבי בית המדרש עיניהם ביונה וראו שהיא מותשת ובוכה, נתנו מבטם באותו עורב וראו שהולכת דעתו ומתבלעת.

נתנו עיניהם בשכינה, ראו שהיא פורשת כנפיה והן גדולות ורוח חמימה עולה מהן.

עמדה שכינה ממושבה ובאה לאותם יונה ועורב וסוככה כנפיה עליהם.

עמד עורב ממעופו. נחה נפשה של יונה.

ויש אומרים, באותה שעה נשמע מלמול שכינה שהייתה קוראת לאותם עופות יושבי בית המדרש: מה לכם אצל יונה ועורב, שלא עורב אתם ולא יונה אתם ולא שולחתם אתם מאותו החלון, לראות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' חשוון תשע"ג, 19.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באוקטובר 2012, ב-גיליון נח תשע"ג - 793, מדרשי רבקה ותמר ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. סליחה על ההערה המעט-קטנונית –
    גם אם יש איזשהו רעיון מאחורי ה"מדרש" הנ"ל (ולא זכיתי להבינו), הרי שמדרשים צריך לדעת לכתוב.
    הניסוח פה עילג ונראה כמו "מסכת פורים" של תיכוניסטים – ערבוב של לשון מקראית, חז"לית, עגנונית…

  2. מדרש נהדר, תודה תמר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: