החרב המתהפכת / שמואל פאוסט

בסיפור הראשון הוטבעה תבנית העל לכל הבא אחריו: האדם הנברא בצלם עלול להתגלות כצלם בהיכל הבורא. פתיחה מבראשית

'בראשית ברא א־להים את השמים ואת הארץ'. זוהי ההבדלה הראשונה, זהו ההבדל היסודי, כאן נתחם תחום, פה הושם גבול בל יעברון, 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'.

הדרמה הגדולה מכולן, הנלווית לה לאנושות המאמינה באחד מבראשית ועד עולם, נעוצה במתח המתמיד שבין הבורא לבין הנברא בצלמו.

הבורא מבקש להעמיד במרכז בריאתו יצור בוחר ותבוני שירדה ויפעל ויממש רצונו בעולמו. לצורך כך הוא יוצר לו תעתיק מוקטן, 'אדם בצלמנו כדמותנו', שאינו כול־יכול אך רב־יכולות. דמיון המבטיח כי אדם רב־כוח זה מסוגל למלא את תפקידו הייחודי בעולם, אך טומן בחובו את החשש שיכולותיו ישבשו עליו את ההיררכיה שלתוכה נוצר והוא יראה בעצמו א־לוה. חמור מזה, בני אנוש אחרים יכולים לראות בו, באחד מהם – בתהליך האלהה – יצור עליון הראוי לסגידה מטילת־צל על הבורא.

אמר רבי הושעיה: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש.

למה הדבר דומה? למלך ואפרכוס [= שר] שהיו נתונין בקרוכין [= מרכבה] והיו בני המדינה מבקשים לומר למלך דומיני [= אדון], ולא היו יודעין אי זהו. מה עשה המלך, דחפו והשליכו מן הקרוכין וידעו את המלך… (בראשית רבא ח, י).

המדרש מסיים בפסוק מדברי הנביא ישעיהו, ולא בכדי: "הדא הוא דכתיב: 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי־במה נחשב הוא' (ישעיהו ב, כב)". פסוק החותם יחידה מחזונו של ישעיהו – המתאר את גבהות לבו של האדם, המעמיד עצמו במרכז ושוכח את בוראו – וחוזה את הנמכתו בפני ה': "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יחלף" (שם, יז־זח).

סיפור הבריאה מתפלמס סמויות עם מיתוסים אליליים קדמונים ויכול להם. א־להים בורא את התנינים הגדולים ואת כל יתר היצורים הנחזים ואף הניתנים להשערה ולדמיון, ואין הוא חלילה כאחד מהם, הנאבק על מקומו אל מולם. א־להים בורא את האדם ומכאן ואילך עומד על המשמר לבל יהפוך זה למיתוס, לאליל, למתחרה. לבל תעמיד האנושות את עצמה במרכז עולמו של הא־ל ותמליך את עצמה על עצמה.

מעשה הבריאה מיידע כי דרכו היחידה של הקב"ה לממש את כוונותיו בעולמו היא באמצעות האדם. הוא, 'בצלמו בצלם א־להים', שגרירו וידו הארוכה של בוראו עלי אדמות. אך ככל שכוונה זו מתממשת וככל שבריאה אחרונה זו משוכללת, כך מתברר כי הנברא נעשה כביכול יריב לבוראו. רק דמות בצלם יכולה לתקן בעולם, ורק דמות בצלם יכולה להרוס. להיות צלם בהיכל.

סכנת ההרס הזאת, 'פן יהרסו', מתממשת במהירות מבהילה עם אכילת האדם מן העץ האסור, 'הן האדם היה כאחד ממנו'. על האדם להיענש. להיות מושלך מן הקרוכין, 'ויגרש את האדם', כדי שידעו הכול איזהו המלך.

תבנית־העל הנקבעת בסיפור תשתיתי זה תהיה מעתה ועד עולם הפרדיגמה לכל מערך היחסים הסבוך בין הא־ל לברואו־יריבו. 
סיפור בריאת האדם והנחתו בגן־עדן קובע כי הא־להים בוחר באדם ומייעד לו תפקיד; מעניק לו הדרכה באשר לדרך שבה עליו לילך. האדם רשאי לבחור את דרכו, אך מהגדרתו כבן־תמותה הוא מועד לבחור רע, לחטוא; חטאו יובלט וסִבלו מנחת זרועו של הא־להים – לרוב השלכה וגלות ממרכבתו – יוצג לעין־כול. 'למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא הא־להים אין עוד'. תורת הגמול תלמד את האדם את תורת הגבול.

גורל זה יושת על בנו של אדם, הסובר שברצותו יכה נפש את אחִיו הרצוי לא־ל, והוא יגורש מעל פני האדמה; על צאצאיו בני אנוש, שרבה רעתם בארץ ועונשם מחייה במבול; ועל צאצאיהם הניצולים שבנו להם עיר ומגדל בשמים, להסיג גבול, ונבללו ונפוצו. הטרגדיה האנושית של בני האדם היא שכמוהם נולדו לחקות את מעשי הבורא, אך הצלחתם היתרה, 'כאחד ממנו', היא כישלונם. חטא היומרה שבעטיו יועמדו במקומם בטלטלה עזה.

הפריבילגיה המלווה את סיפורה של ראשית האנושות, של "ידיעת" מחשבותיו ותכנוניו של הבורא, תלך ותוסר ותתמוסס כמעט עד תום בהמשך סיפור העלילה התנ"כית. רוב רובה של התוכנית הא־להית יהיה מעתה נסתר מעין וצריך להיות מחולץ מתוך מעשיהן, קורותיהן וגורלן של הדמויות המקראיות. אך עקרונה הבסיסי כבר נצרב בצופן הגנטי של סיפור גן העדן.

בכל עת ייתן הא־ל הזדמנות לנבחריו להתקרב אליו, לדעתו ולתקן את עולמו, אך אותה קרבה היא מקום סכנתם. 'בקרבתם לפני ה". קרבתם מקריבתם. סופם שיחטיאו את כוונותיו במלואן, יחטאו ויוקעו. באופן פרדוקסלי, קרבתם ומעשיהם המתוקנים־מתקנים הם עדות בעולם על בוראם, ובה בעת כישלונם, נפילתם ומחדליהם הם עדות על עליונותו של הבורא על ברואיו, בני אדם, בני אנוש, בני חטא.

כל נבחריו של הקב"ה מכאן ולהבא – אבות האומה ואִמותיה וגדולי נביאיה וחכמיה – כולם יעלו על במת עולמו של הבורא כדי לתקנו ואף יועילו לקדמו, וכולם יוצבו שם על־תנאי עד נפילתם הבלתי נמנעת; זה כזה במטרה אחת – הלל לבורא ומניעת סכנת האלילות. 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. כי זהו אדם. כי אין בארץ. רק בשמים ממעל יש העושה טוב ולא יחטא. התיאולוגיה נאבקת במיתולוגיה ומתממשת בפסיכולוגיה.

נבחריו של הבורא אינם דמויות מושלמות. ראייתם ככאלה כומסת זרעי כפירה ופורענות, מתסיסה את סכנת ההאלהה, שכנגדה – כנגד ראייה זו – חורזת תבנית־העל הא־להית את סיפורי המקרא. האדם לעולם אינו יכול להיות שלם, כי השלם והמושלם הוא אחד ואין בלתו; האדם בעולם יכול רק להשתלם. 'כי נחמתי כי עשיתים. ונח מצא חן בעיני ה".

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו תשרי תשע"ג, 12.10.12

פורסמה ב-12 באוקטובר 2012, ב-גיליון בראשית תשע"ג - 792 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: