תורת האדמו"ר ותפילתה של אמא / מאיר אביטן

רבות מתורותיו של ר' נחמן מברסלב, שקהל מזרחי רב מוצא בהן מענה רוחני, מופיעות באופן טבעי במסורות יהודי מרוקו. על תפילה פשוטה ולימוד הלכה, ועל המנהג הזר שבנסיעה לאומן

בזמן כתיבת שורות אלו רבים כבר חזרו מנסיעתם לאומן בראש השנה, מקום קבורתו של רבי נחמן מברסלב. ואני משתאה ומחריש. רבי נחמן סוחף אחריו את שלל גוני הציבור היהודי, ביניהם לא מעט מבני הספרדים אשר מצאו אוזן קשבת אצל האדמו"ר הברסלבי וחוויה רוחנית בחיקם.

והנה היום עולה מן המדבר תורתו, על כן אמרתי בלבי מזה אל תנח ידך, והעמקתי בתורתו, בליקוטי מוהר"ן ובשאר עצותיו ובסיפוריו. וחזרתי אל בית אבא ובית אמא ממנהגם עוד במרוקו ובארץ ישראל ואל הדרך בה חונכתי בארץ ישראל עד העת אשר "קלקלוני" (בישיבות) וזנחתי דרך אבותיי. וברוך ה' החזרתי עטרה ליושנה את אשר רכשתי בנעוריי מבית הוריי והשיב לב אבות על בנים ותורת אמי לא נטשתי, ומצאתי ששתי התורות עולות בקנה אחד. ואמרתי טוב לאחוז בזה וגם מזה שיגיעת שניהם תציץ ותפרח.

וא־ל שד־י יברכני להעלות התורה המשותפת אשר מצאתי ורבה היא. על כן בחרתי מן המפורסמות והנה לפניכם היא מונחת: בראשונה עולה התפילה האישית בה יפרש אדם שיחתו לפני בוראו, ובשנייה – על לימוד בספר ההלכה. באחרונה אעיר מנת חלקי על הנסיעה לאומן בראש השנה.

הנסיעה זרה למחזיקי הרוח הספרדית. תשליך באומן, 2003
מתוך התערוכה 'חסידים – לא רק שחור לבן', מוזיאון ישראל, ירושלים, צילום: אנדריי גורב. באדיבות ישראל נחום קרלינסקי

שיחה לפני ההיכל

רחש לבי דבר טוב בעת בה קראתי כי יצא רבי נחמן בשתי הנהגות יומיות ואמר שהן חיוב ותיקון סגולי לכל נשמה מישראל לדורות: לימוד הלכה ב"שולחן ערוך" ושעה של תפילה אישית שבה יפרש האדם את שיחתו לפני בוראו (שיחות הר"ן קפה).

רבים היום מנסים את הדרך להתחברות אל התפילה, מנסים למצוא את התנועה למכמני הנפש. כמה יגעים אנו לשמוע אל הרינה ואל התפילה אך לשווא, תפילתנו נאמרת ולבנו אינו מתחבר. מנסים להלך ברגש אך מחשבותינו דוחקות במילים ואנו נשארים יתומים ומתייגעים במציאת המשעול אל התפילה.

ואספר מעשה, עוד נער קטון אנוכי, עת השחר האיר "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל־ה". בקול חריש שומע את קולה של אמי העומדת מול המזוזה בפתח הבית ובקולה המתנגן בשפה המרוקאית פותחת בשיחה מול ריבונו של עולם, מבקשת על לבה בריאות ופרנסה, בתפילה לכל בניה ובנותיה, לשלומם של כל חיילי ישראל והכול בשטף ובתחינה, תפילה היוצאת מן הלב. כך במשך עשר דקות – תפילה אמיתית ואישית. תפילה חרישית כזאת זכיתי לשמוע אצל כל האמהות וקרובותיי אשר באו ממרוקו. משיחות הן תפילתן לפני בוראן כאילו עומד הוא לפניהם.

 והנה הנהגתו של רבי נחמן כתובה על ספרו בליקוטי מוהר"ן תנינא (כה):

הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז (בִּמְדִינָתֵנוּ) כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁך אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל כָּך בְּהַלָּשׁוֹן כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר לִבּוֹ כִּי הַלֵּב נִמְשָׁך וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ… ויִזָּהֵר מְאד לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַתְמִיד בָּזֶה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם שָׁעָה מְיֻחֶדֶת כַּנַּ"ל וּשְׁאָר הַיּוֹם יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה כַּנַּ"ל וְהַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאד מְאד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך…

אילו יכולתי לתאר בפניכם את המעמד של אמי ואת השיחה הנשמעת ממכמני השפה המרוקאית, בטוחני שהייתה שוברת כל מחיצות. בכל מפגש עם חבריי בו אני מתאר מעשה זה הם עונים לי ברגש וברתת על דרך חיים זו שזכו לשמוע מאמם בבוקר השכם. אכן, רבים מבני הספרדים התחנכו לשמוע תפילה חרישית זו, ואיה הדור אשר אינו שומע שיח תפילה זו! כי קלקלונו בחינוך לתפילה.

ואין לי אלא להביא בפניכם את הקלקול אשר אחזני בעת הגעתי אל הישיבה התיכונית. עודי נער קטון, הנהיגני אבי בסוף התפילה לגשת אל ההיכל ולשפוך שיחי לפני ה' בכל לשון. זכורני כילד קטן שואל אני את אבי על מה אתפלל והיה משיבני על החיילים, על החכמה, הבריאות ועל זה הדרך. כך אחרי התפילה ניגש אני אל ההיכל ופותח שיחה חרישית מול הקב"ה. והנה היום, כבר לא ילד, נער בכיתה ח' לערך, אחר התפילה עולה אל ההיכל בישיבה ופורש את שיחתי. אחד מן הר"מים שראה שאני עולה בקביעות שאל אותי למעשיי והסברתי על דרך הרגש, והוא על דרך השכל ענני "וכי לא התפללת שחרית? ומה עשית בעמידה?". אט אט הבנתי שמעשה זה פגום עד אשר נמחק ממני אורח חיים זה. ובחסדו הגדול לפני כעשרים שנה כאשר ראיתי את דבריו של רבי נחמן החזרתי מנהגי כקדם וברוך ה' היום בקהילתי רבים מצטרפים אליי, אל ההיכל בסוף התפילה, אל השיחה החרישית. בטוחני שכיום, כמעט בכל בית כנסת ספרדי תוכלו לראות לא מעט אנשים הניגשים אל ההיכל בסוף התפילה ושופכים שיחתם לפני בורא עולם.

הוספה אישית

מעלת השיחה בין האדם לקונו מורכבת מאוד וחינכוני בישיבתי שתפילת שמונה עשרה היא סגורה כחומה ואין בה מקום לפרצות, עד אשר אבי זצ"ל הנהיגני לפרוץ את טקסט ח"י תפילות, הן ב"שמע קולנו" והן בכל קטע מהעמידה. פתח זה אפשר לי לחוש את התפילה ולפרוח מעלה בתפילותיי ולא תהא כנאמרת מהפה ולחוץ.

רבי נחמן נדרש אף הוא לעניין וכך מובא בליקוטי מהר"ן (צז):

עוֹד שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁעַל תְּפִלּוֹת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַסְּדוּרוֹת מִכְּבָר כְּבָר יוֹדְעִין מֵהֶם כָּל הַמְחַבְּלִים וְהַמְקַטְרְגִים וְהֵם אוֹרְבִים עַל הַדְּרָכִים שֶׁל אֵלּוּ הַתְּפִלּוֹת מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִים מֵהֶם מִכְּבָר כְּמוֹ, לְמָשָׁל, עַל הַדֶּרֶך הַכְּבוּשָׁה, הַיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם לַכּל שָׁם אוֹרְבִים רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים תָּמִיד מֵחֲמַת שֶׁיּוֹדְעִים מִדֶּרֶך זֶה כְּבָר אֲבָל כְּשֶׁהוֹלְכִין בְּנָתִיב וְדֶרֶך חָדָשׁ, שֶׁאֵינוֹ נוֹדָע עֲדַיִן שָׁם אֵינָם יוֹדְעִים לֶאֱרב שָׁם כְּלָל כְּמוֹ כֵן לָעִנְיָן הַנַּ"ל כִּי הַשִּׂיחָה שֶׁמְּדַבֵּר הָאָדָם עַצְמוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ הוּא דֶּרֶך חָדָשׁ וּתְפִלָּה חֲדָשָׁה שֶׁהָאָדָם אוֹמְרָהּ מִלִּבּוֹ מֵחָדָשׁ עַל כֵּן אֵין הַמְקַטְרְגִים מְצוּיִים כָּל כָּך לֶאֱרב וְאַף עַל פִּי כֵן הִזְהִיר מְאד גַּם עַל אֲמִירַת שְׁאָר תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת כַּמְבאָר בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים.

מקומן של הבקשות האישיות בעמידה נתון במחלוקת עקרונית. לדעת ר' אליעזר ור' יהושע אין מקום לבקשת צרכים בתפילה ולדעת חכמים ונחום המדי יש התחשבות בצורכי האדם וניתן להוסיף בקשות אישיות בשומע תפילה. הרמב"ם פסק: "המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפילתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו… וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף". לשיטתו התפילה היא חיבור עולמו הפרטי של האדם עם תפילת הכלל. הבקשה לסליחה לכלל ישראל הבאה מתוך צורך אישי למחילה על חטא מסוים מהלכת ברגש ובשקיקת חיים בין האדם לכלל ישראל. השו"ע (סימן קיט, א) פסק את דברי הרמב"ם בסתם, וכך גם הובא בילקוט יוסף (חלק א עמ' רסט): "המתפלל ורצה להוסיף בברכות האמצעיות ולשאול צרכיו רשאי להוסיף מעין אותה ברכה… ולכתחילה לא ישאל אדם יחיד את צרכיו אלא בלשון הקודש ורק אם אינו יודע לבקש בלשון הקודש יכול לבקש בכל לשון שירצה".

הזעזועים האישיים שאנו עוברים צריכים לגרום לנו להתפלל, להגדיל את רצונותינו הפרטיים אל הכלל ולהתקשר אל מקור החיים של המציאות כולה. נדרשתי לעניין זה עוד בצעירותי, בשנות התשעים, כרב בית ספר יסודי בתל אביב, כאשר ניגש אליי ילד רך בשנים, עולה מרוסיה בכיתה ג', ושאל אותי אם אפשר להתפלל להצלחה במבחן בשפה הרוסית בעמידה. עומד ומשתאה על ההזדמנות אשר עמדה בפניי, הנהגתי מחדש את סדר התפילות בבית הספר, את הדרך להשתמש בלשון אחרת (לנצרכים), את האפשרות לבקש בקשות בתוך העמידה לא רק ב'שמע קולנו', והחשוב מכול: פתחתי דרך לפנות אל ריבונו של עולם בלי טקסט כתוב אלא מתוך העולה מן הלב, מפרקי זמרה קרביך ירוו.

כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ לֵב אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר הוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה) "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" שֶׁהַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ הוּא הִתְגַּלּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַלֵּב וְלִפְעָמִים עַל יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה בְּלא לֵב כְּלָל אַף עַל פִּי כֵן יָבוֹא אַחַר כָּך עַל יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ וְהַכְּלָל כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל (ליקוטי מוהר"ן צח).

אפשר להבין את הצימאון של הנוער הישראלי הדורש התחדשות. מאוס מאסו בתפילה שקראו לה "עבודה שבלב" אבל כל כולה עבודה, והם מחפשים את הרגש. אין לנו אלא לתת לבנינו ובנותינו את פתיחת השער אל התפילה ואל הרינה, להחזיר התפילה הישירה מול ריבונו של עולם ולאפשר לצאת מן הגבולות ולפתוח מחוזות חדשים.

הלכה בספר

"וְעַל לִמּוּד הַפּוֹסְקִים הִזְהִיר מְאֹד מְאֹד בְּיוֹתֵר מִכָּל הַלִּמּוּדִים וְרָאוּי לִלְמד כָּל הָאַרְבָּעָה (חלקי) שֻׁלְחָן עָרוּךְ כֻּלָּם מֵראשָׁם עַד סוֹפָם כַּסֵּדֶר… וְהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" (שיחות הר"ן כ"ט). רבי נחמן נותן טעם לקיום הנהגה זו:

כִּי עַל יְדֵי חֲטָאִים נִתְעָרֵב טוֹב וָרַע וְעַל יְדֵי לִמּוּד פּוֹסֵק שֶׁמְּבָרֵר הַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל הַמֻּתָּר וְהָאָסוּר הַטָּהוֹר וְהַטָּמֵא עַל יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר וְנִפְרַשׁ הַטּוֹב מִן הָרָע…

ובמקום אחר הוא מוסיף:

וְתִקּוּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הֵן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת כִּי פְּסַק הֲלָכָה הוּא הַשָּׁלוֹם וְהַכְרָעָה שֶׁל מַחֲלוֹקֶת הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְעַל יְדֵי לִמּוּד הַפּוֹסְקִים הוּא נִתְקַשֵּׁר לְהַשָּׁלוֹם שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וּמְתַקֵּן הַמַּחֲלקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְאָז נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבְּלִבּוֹ וְאָז יוּכַל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם בְּכָל לְבָבוֹ, בִּשְׁנֵי יְצָרִים וְנִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַשֵּׂכֶל… (ליקוטי מוהר“ן סב).

רבי נחמן מצווה את חסידיו לרכוש בקיאות בהלכה על ידי לימוד יומיומי של השולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי של היהדות. על ידי לימוד זה מתרגל האדם לבסס את עבודתו הרוחנית הפנימית על קשר יסודי ובריא עם מסורת הדורות שעברו וחכמתם, ולומד בצורה מעשית כיצד לקיים את רצון הבורא כפי שהועבר לנו בתורה שבכתב ושבעל פה.

והנה, לימוד בשולחן ערוך ובפסקי הלכות היה הנהגה בה נהגו בני הקהילה בה גדלתי. השולחן ערוך היה שגור בלשונו של אבי. חברו לתורה של אבי זצ"ל, הרב חיים שושנה זצ"ל, אב"ד העיר דמנאת במרוקו, היה יושב יחד עם אבי והיו עוסקים יחד בלימוד שולחן ערוך. בכלל, ידיעת ההלכה היא תפיסה משמעותית בדרך החינוך הספרדי, כשגם שיטת העיון מדגישה את הלימוד אליבא דהלכתא. בכל בית כנסת ספרדי תמצא בכל יום שיעור קבוע העוסק בהלכות מתוך השולחן ערוך או הילקוט יוסף. בכל בוקר לפני סוף התפילה, מיד לאחר הקטע "וכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", יעצור החזן ורב בית הכנסת יאמר דבר הלכה.

לשמוח בארץ

באחרונה, אביע דבריי בעניין הנסיעה לאומן בראש השנה. עד עתה רבו החיבורים בין תורת רבי נחמן לתפיסה הספרדית השורשית אולם בעניין הנסיעה לאומן בראש השנה דומני שרב הפירוד מן החיבור. אין צורך לספר על הרוח הספרדית העוסקת בהתקשרות האדם אל הצדיק או בנסיעה אל קברי צדיקים והיא מן המפורסמות, שכן נהגו לעלות אל קברות צדיקים, לפתוח את לבם ולהתפלל חרישית שבזכות הצדיק יסייעוֹ בכל אשר יפרוש בלשונו. אולם הנסיעה לאומן זרה היא למחזיקי הרוח הספרדית. חיפשתי איזו זכות או נקודה טובה ונשארתי עומד בדבר. בראשונה: מה תוכנו של ראש השנה – האם הוא יום שמחה או יום פחד וזעקה? שתי שיטות קיצוניות הנוגדות זו את זו מתחילות עוד בתשובות הגאונים ואף קודם. בני סורא נהגו לצום בשני ימי ראש השנה, ואילו שיטת גאונים מישיבת פומבדיתא היא – "ששאלתם להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה כך אנו רואים יפה שלא להתענות… אכלו משמנים ושתו ממתקים" (תשובת רב האי גאון).

הדו־פרצופין של ראש השנה מגיע עד ימינו ואולי בחלוקה גסה בין התפילה הספרדית לתפילה האשכנזית. וכבר נכחתי במנין אשכנזי בו התפילה הייתה עם תחושת יראה ופחד ואת סעודת החג פגשתי בשעות המאוחרות של הצהריים. במניין חסידי בו נכחתי בזמן אחר סיימתי את תפילתי בכלל בשעה שלוש אחר הצהריים. לעומת זאת, בני ספרד אימצו יותר מן הצד של המלכת מלך ויום שמחה. המנגינות קצביות וממליכות מלך, וארוחת החג היא חלק מן שעות היום הסבירות ובנוכחות כל בני המשפחה. אך אלה אשר יוצאים אל ארץ ניכר – מה יעשו בני הבית ללא ראש המשפחה?! ללא חווית החג?! ומה יהא על דמעתה של נוות הבית הרצויה לפני בוראה? וכבר דרשו דרושי רשומות אני לאומן ואשתי לחמותי. יתרה מזאת, כיצד הוא יום המלכת המלך כשהנתינים עזבו את ארץ ישראל?!

בשנייה: נהג אבי זצ"ל לומר 'כל חיי חיכיתי ליום בו אוכל להתפלל ביום המלכת המלך בארץ ישראל', ועתה באו מנהגים פסולים ומנסים להתקשר לבורא עולם דרך ארץ העמים כשבידוע שמעלת התפילה מארץ ישראל בטוחה, וכבר הרחיב בזה רבי נחמן עצמו. ועל הטענה האחרונה, שאותה אני שומע מפי החוזרים משם המספרים על החוויה הרוחנית האופפת אותם ומטלטלת אותם, אשיב בקצרה. כבר פתחתי בתחילה על קלקול התפילה שאחז בנו היום ויש לעמול על תיקונו, ועוד תקלה אחזתנו שכדי להחזיר את הרגש אנו נדרשים לעשות כינוסים של אלפים. אם הנוסעים מחפשים רגשות של המונים הרי הם מוזמנים לחוג את ראש השנה במערת המכפלה, בכותל המערבי או בחוויה ייחודית אצל רבי שמעון בר יוחאי כי כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק. ובעזרת ה' דעו אחיי לבל נתייאש כי בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

הרב מאיר אביטן הוא מנהל מכון עזריאלי להעצמה חינוכית

 פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', י"ט תשרי תשע"ג, 05.10.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוקטובר 2012, ב-גיליון שמיני עצרת תשע"ג - 791 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מאמר עלוב ונלעג, ועצם פירסומו מטיל צל משמעותו על תבונתה של מערכת "שבת".
    מעבר לבורות התהומית בתורת ברסלב , שהיא אולי עניין מצוי במערכת שלכם, מדובר כאן בהשבה לחיים של ההתבכיינות העדתית הנלעגת , שכולנו קיווינו שעברה מן העולם יחד עם ההסטריות המתוקשרות של דוד לוי.

    חסידות ברסלב, היא כנראה המבנה המתוחכם ביותר מבחינה תיאולוגית ביהדות, והיא מסעירה כיום את דימיונם של הוגים רבים ביהדות ואולי גם מחוצה לה. עם כל זה, גם כיום בשיא פריחתה, היא מקבלת בשמחה את פניהם של אנשים מוגבלים מבחינה תפיסתית, מעדות שונים ומרקעים שונים ומזמינה לחוג עמה את שיא תהילתה באומן בראש השנה.

    אם הללו כפויי טובה בכדי להעדיף את ביבי מכורתם, לא נותר לנו אלא לאחל להם "תרבחו".

  2. איש התקשורת ידידיה מאיר ביקר באומן פעמיים בראש השנה, אף שהוא בכלל תוצר של ישיבות ליטאיות: "הקשר שלי לברסלב הוא באמת תמוה", הוא מודה. "זה נחשב חידוש מוזר לצאת פתאום לאומן בראש השנה. אך מצד שני, יש כאן גם המשכיות. סבתא שלי, הרבנית יהודית קוק ז"ל, כתבה את אחד הספרים הראשונים על ברסלב בעברית ישראלית ונגישה, בשנות השבעים. היא נמשכה לתורת רבי נחמן בגיל צעיר, וכתבה ספר שכולל ביאורים של המעשיות שלו, הרבה לפני שהוא היה פופולארי בכל צומת ועל גג של כל ניידת".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: