תגובות לגליונות קודמים

תגובות ל'סכיזופרניה רוחנית' 
מאת נתנאל אריה, 
גיליון פרשת כי תבוא, ול'מאוגוסט לאלול' 
מאת הרב ישעיה שטיינברגר, 
גיליון פרשת כי תצא

אין משגיחין בבת קול / יהודה ליבס

במאמרו עוסק הרב נתנאל אריה במעשה המובא בתלמוד הבבלי (עבודה זרה יז, א), שם מסופר על רודף זונות מושבע כל ימיו, ר‘ אלעזר בן דורדיא, שכשבא על זונה משובחת “הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה“. והדבר קשה: מה ראתה זונה נוכרייה להתעניין בשאלת חזרתו בתשובה של ר‘ אלעזר, ואף מנין לה הבקיאות בעולמות העליונים והקביעה את מי מקבלים ומי לא. אריה (כמו כמה מפרשים אחרים) מתעמק בשאלה זו ומגלה בזונה זו גם יופי פנימי, והוא מכנה אותה “נביאת התשובה“ אשר “רוממות אל בגרונה, וכל רגשותיה העדינים נתונים אך לסבך מצבו הרוחני של זר“.

עם יופיים של פירושים כאלה, מציע אני פתרון אחר לקושי האמור: בכתבי יד אחדים נוספו אחרי המלה “אמרה“ דלעיל המילים “בת קול“. לפי נוסח זה, לא הזונה היא שאמרה “כפי שהפיחה…“, אלא בת קול ממרומים. אין קושי להניח שיבוש בנוסח הרגיל, שכן הצירוף “בת קול“ נכתב לעתים בראשי תיבות – ב“ק – והמעתיק, שכבר נתקל קודם לכן בכמה משפטים שבראשם המלה “אמרה“, עשוי לדלג עליו. באופן זה מקיים בעצמו אותו מעתיק, וגם המפרשים שהולכים בעקבותיו, פירוש מקורי לאמרת חז“ל “אין משגיחין בבת קול“ (בבא מציעא נט, ב).

אמיתותה של הגרסה “אמרה בת קול“ מתאשרת לפי הקבלה והקבלה ניגודית בין סיפור ר‘ אלעזר בן דורדיא לבין סיפור תלמודי אחר, ידוע מאוד, סיפורו של אלישע בן אבויה המכונה “אחר“. גם על אלישע הכריזה בת קול שאין מקבלים אותו בתשובה: “יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאחר“ (חגיגה טו, א). וגם הוא, כר‘ אלעזר, עסק עם זונה. אמנם המשך הסיפור אחר הוא: ר‘ אלעזר בן דורדיא לא השלים עם גזרת בת הקול. הוא חזר בתשובה לפני מיתתו וזכה לכינוי ‘רבי‘ (למרבה קנאתו של רבי יהודה הנשיא), ואף בת הקול חזרה בה, והודיעה ש“ר‘ אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא“. אלישע, לעומת זאת, מי שירד מדרגת “רבי“ למדרגת “אחר“, נשרף בגיהנום, ואפשר שהיה מצוי שם עד היום, אילולי קם חברו, ר‘ יוחנן, והעלהו משם.

במבט ראשון קשה אמנם לייחס לסגנונה של בת קול קדושה ושמימית דברים על הפיחה שאינה חוזרת. אך בעיון במהותה של בת קול יתיישב כמדומני גם קושי זה. אין מדובר ב“קול“ פשוט שבא ממרומים, דוגמת זה שהתגלה לנביאים, אלא רק בבתו, שהיו משתמשים בה אחרי שפסקה נבואה מישראל (כמסופר בסוטה מח, ב). בת קול היא סוג של הד שפוגע וחוזר, ושומעים בו לא רק את הקול המקורי אלא גם משהו ממהות העצם שפגע בו בדרכו. כאן עצם זה הוא נפשו ותודעתו של האדם השומע, אשר שומע בבת הקול גם משהו מהרהורי לבו. אין זה אפוא רחוק מן השכל שבתודעתו של זנאי ותיק כר‘ אלעזר בן דורדיא תמשיל בת הקול את אפשרות חזרתו בתשובה לחזרתה של הפיחה למקומה.

גם במקרהו של אלישע בן אבויה חל עירוב בין בת הקול לבין תודעתו שלו. כך הראיתי באריכות בפרק השלישי של ספרי ‘חטאו של אלישע, ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית‘ וכאן אסתפק בסיכום הדברים: כנראה לא אמרה בת הקול ממרומים אלא כלשון הנביא (יר‘ ג, יד כב) “שובו בנים שובבים“, אך אלישע שהמילה “שובבים“ נתפרשה לו כמסייגת ומודיעה שלא ישוב בתשובה אלא מי שמסוגל לכך על פי טבעו, הוציא עצמו מן הכלל, והוסיף כפירוש את המילים “חוץ מאחר“. פירוש זה השתלשל לו מדברי הזונה, שממנה למד אלישע ש“אחר הוא“ ושונה מיתר בני האדם, גם אם לא לכך התכוונה הזונה בעצמה, אשר לא ביקשה אלא לציין שקודם לכן טעתה בזיהויו. טעויות אלה הן חוליות בשרשרת שלמה של עיוותים שהתרחשו במוחו של אלישע והובילו לאובדנו, ומקורם הראשון נעוץ באופיו ובנסיבות לידתו, ובעונש שקיבל מן המלאך מטטרון שאלישע העז פניו כנגדו.

על עירוב כזה בעצמותה של בת קול נוכל ללמוד גם מספר הזוהר, שבנות הקול והכרוזות הרבים הנשמעים בו חופפים במידה רבה לתודעתו של גיבורו, ר‘ שמעון בר יוחאי, ומרוחו הם יוצאים. כך ביקשתי להראות במאמרי ‘זוהר וארוס‘, אלפיים 9 (תשנ“ד), עמ‘ 76 והערות 62, 63 (המאמר ניתן לקריאה גם בכתובת: http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/zoharveros.pdf).

קצת צניעות / הלל לרמן

הרב שטיינברגר חוזר ומעלה מן האוב את הטענה הילדותית כאילו העולם הלא יהודי שמסביבנו הוא נחות לעומת הבשורה הגדולה של העם היהודי ודתו לאנושות. הטענה שאנחנו יותר טובים יכולה כיום לדבר לילדים בגיל בית הספר. אין לה מקום בשיח העכשווי.

"לא חדלתי לתהות על חוסר האונים והבינוניות של תושבי ארץ זו (יוון)"' ממשיך ומבזה הרב שטיינברגר בהינף קולמוס עם שלם. איזה כיף, תראו אותם ותראו אותנו!

אז באמת, באו נראה אותם ואותנו. הרב שטיינברג תולה את "בינוניותם" של היוונים  ברקע המיתולוגי שלהם הבנוי מאלים דמויי אנוש לא מוסריים ללא מימד האינסופיות. "לא פלא שהיא שקעה לימים ביוון המצולה ולא השכילה להפיח חיי המשך….", קובע נחרצות המחבר את הדיאגנוזה.

ומה יגיד הרב שטיינברג על העם האיטלקי שבא בדיוק מאותו רקע מיתולוגי, שהאמין בדיוק נמרץ באותם אלים ממש (רק בשמות שונים), דמויי אנוש המתקוטטים ומקנאים ללא מימד אינסופי? עם זה המציא את המילה "רנסנס". אין עם בעולם שהמילה התחדשות מתאימה לו יותר. תרומתו התרבותית לעולם היא לאין ערוך גדולה יותר מתרומתו התרבותית של העם היהודי, באמנות, בציור, בפיסול, במוסיקה, באסתטיקה, בפוליטיקה ועוד. קצת צניעות, הרב שטיינברגר.

אגב, מושג הבחירה שלפי דעת המחבר עומד ביסוד ההתחדשות של העם היהודי אינו מוסכם על כולם. לדעת רבי חסדאי קרשקש יש לאדם מידה מועטה ביותר, אם בכלל, של בחירה, ודעה דומה הביע גם האדמו"ר מאיזיביצ'ה בספרו מי השילוח.

בכלל, הטלת רפש במישהו אחר לא עושה אותך יותר טוב. אולם אם נאמץ את דרכך, אז טול קורה מבין עיניך, כי דוגמה טובה יותר מהיוונים לאנשים שזורמים עם החיים, חסרי אחריות, אדישים, ללא שמץ של יזמות והתחדשות, הם אותם עשרות אלפי בוגרי החינוך החרדי שמעדיפים לחיות על קצבאות, לא ליזום דבר, ולא לקחת חלק בעשייה הכלכלית, המדעית והביטחונית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' תשרי תשע"ג, 21.09.12

פורסם ב-24 בספטמבר 2012,ב-גיליון יום הכיפורים התשע"ג - 789. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. ישר כוח להלל לרמן על דבריו הקולעים. טוב שיש עוד מישהו שקורא את המאמרים הטרחניים וחסרי הפואנטה של הרב שטיינברגר וטורח להגיב. גמר חתימה טוב.

    • בס"ד י"א בתשרי ע"ג

      להלל – שלום רב,

      עמדת על חשיבותה של התרבות האיטלקית שהביאה לעולם את מושג 'הריניסאנס'. כדאי להעיר ש'הריניסאנס' – 'תחיה' משמעו היה בעיניהם: תחיית העבר הקלאסי. האדם המשכיל בן הריניסאנס נדרש ללמוד יוונית, עברית ולטינית כדי שיוכל לגשת אל יסודות התרבות. עברית- כדי שיוכל לקרוא את כתבי הקודש ואת ספרות ההגות העברית, פילוסופית ומיסטית; יוונית ולטינית – כדי שיוכל לקרוא את הספרות והפילוסופיה היוונית והרומית הקלאסית, מתוך הנחת היסוד שמהחתירה אל השרשים שבעבר הרחוק, צומחים חידושים המעצבים את דמותו של העתיד.

      הטיעון המרכזי של הרב י"ש הוא: שלא די בהתרפקות על עבר מפואר, אלא להתחדש, ומתוך העבר לפתח את העתיד. לשם כך יש 'אלול', שבו עורכים חשבון נפש, מחדשים ומשפרים את המעשים. הרב י"ש מתעמת, איפוא, עם תפיסה השוללת בחירה חופשית של האדם, וקובעת שהחלטותיו של האדם מוכתבות מראש במערכת דטרמיניסטית.

      כמדומני, שהפילוסופיה היוונית עצמה לא גרסה את שלילת הרצון החופשי של האדם. בדטרמיניזם מחזיקים האיסלאם הסוני והנצרות הקלוויניסטית. ובאופן פרדוכסלי התפיסה הדטרמיניסטית התפתחה בתרבויות אלה דוקא בתקופות זוהר של פעלתנות תרבותית, כלכלית ומדינית. כנראה שהרגש הבריא של האדם האומר לו שיש לו רצון חופשי, גובר על התיאוריה הפילוסופית.

      גם בהגות המערבית, בעקבות הישגי המדע שמצא קשר בין תהליכים שכליים ורגשיים לתהליכים חשמליים וכימיים במוח, התחזקה התפיסה הדטרמיניסטית. אחד ההוגים שהתקומם נגד ראיה זו היה פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שהיה מרגלא בפומיה: 'אי אפשר לומר שהאדם אינו אלא מחשב, שהרי מחשב איננו חושב'. בשלילת הדטרמיניזם מסכימים פרופ' ישעיה ויבלחט"א הרב ישעיה.

      מה שיחסת דטרמיניזם לרבי חסדאי קרשקש ולאדמו"ר מאיז'ביצה. דעה זו היא אכן דעתם של חוקרים רבים. ברם ראה לגבי רבי חסדאי. את דבריו של פרופ' אליעזר שביד, במאמרו 'התיאולוגיה של רח"ק', מבוא ל'אור ה", צילום דפוש פירארה שט"ו, עמ' 55-59, הדוחה גישה זו וקובע 'הרח"ק קבע כי "טבע האפשר" קיים לא רק באדם הבוחר אלא גם בדברים שהוא בוחר בהם… אמנם הכל לפי רצון האלקים, אבל האלקים רוצה שהאדם יבחר. לכן האדם בוחר, ובחירתו ממשית. היא באה לידי ביטוי במעשים ובתוצאותיהם' (עמ' 58).

      לגבי שאלת הגזרה והבחירה במשנת אדמו"רי אז'ביצא דן הרה"ג יהושע הוטנר זצ"ל, המעלה שני כיוונים: (א) גזירה לכלל ובחירה לפרט. (ב) גזירה במעשים ובחירה בפרט. ומסיים בדבריו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן: 'כיום אין לנסח את הבעיה – של האינדטרמיניזם ושל הדטרמיניזם – בצורה של או-או, כלומר: "או חופש או סיבתיות", אלא בצורה זו: "מהו החופש ומהי מידת ההכרח המתגלות בחייו של האדם?" (בתוך: ש"ז שרגאי, בנתיבי חסידות איז'ביצא-ראדזין, ב, ירושלים תשל"ד, עמ' 88-99).

      בברכה, ש.צ. לוינגר ספרן 'יד הרב נסים'

      נ.ב.

      א. תפיסה פטליסטית אכן רווחה ביוון הקדומה, לא מצד הפילוסופיה, אלא מצד המיתולוגיה, שראתה בגורל כוח עליון שאפילו האלים אינם יכולים לעמוד בפניו. ייתכן, שאלישע בן אבויה ש'זמר יווני' לא חדל מפיו – ראה משום כך את גורלו כבלתי ניתן לשינוי.

      ב. היוונים של ימינו, דוקא יודעים מדי פעם להתנער. כדאי להזכיר שהעם היווני היה הראשון שהתמרד נגד שלטון האימפריה העות'מאנית, כבר בשנות העשרים של המאה ה-19. בעקבותיהם קמו עמים אחרים באירופה ונאבקו לעצמאות. רבי יהודה אלקלעי מזכיר בכתביו שהתעוררותם של עמי הבלקן, הסרבים והרומנים, היא שהביאה אותו למחשבה על הצורך בשיבה של עם ישראל לארצו. אמנם הוא לא דגל במרד נגד התורכים, אלא בשיבה לציון ברשות האומות.

      אף בשנות השבעים של המאה ה-20 התקוממו היוונים נגד משטר ה'קולונלים' והחזירו את הדמוקרטיה. מצבם הכלכלי הקשה נובע כנראה מהכלכלה הסוציאליסטית הריכוזית מדי. הם יצטרכו בע"ה למצוא את 'שביל הזהב' (מושג אריסטוטלי!) בין הרצון לקיים מדינת-רווחה לבין הרצון לשגשוג כלכלי.

      • בפיסקה 'לגבי שאלת הגזירה והבחירה במשנת אדמו"רי איז'ביצא' צריך להיות: '(ב) גזירה במעשים ובחירה במחשבות'.

      • נ.ב. לגבי 'הגזירה הקדומה' בנצרות בכלל ואצל קלווין ולותר בכלל, ראו במאמר של מירי אליאב פדלון, 'הרפורמציה הפרוטסטנטית', באתר http://www.acw.co.il, פרק 6. לדבריה כבר אוגסטינוס דגל בגזירה קדומה, אך בנצרות הקתולית העניין הודחק. מעניין מה עמדת הכנסיה היוונית האורתודוכסיתבנושא זה?

        היא מביאה שם שהפילוסוף ההומניסט אראסמוס התנגד לשיטת 'הגזירה הקדומה' מחשש שתפיסה זו תביא לייאוש וניהיליזם (כסברת רי"ש שראה תופעות מעין אלה כנובעות מתפיסה דטרמיניסטית).

        בפועל, כפי שהזכרתי, היתה לתפיסה הדטרמיניסטית השפעה הפוכה. האדם ששאל את עצמו: 'איך נדע שיש תקוה, שכשנבוא נמצא תשובה?' פנה לחפש את מימושו העצמי בהצלחה כלכלית ובתענוגות העולם הזה.

      • וכנגד שיטה זו, המתייאשת מהישגיות רוחנית אומרים חז"ל: 'הנה ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות – רבי תנחומא אומר: כל אכילה ושתיה שנאמרה במגילה הזאת בתורה ובמעשים טובים נאמרה. אמר רבי יונה: ואה שבכולן "והוא ילוונו בעמלו" – וכי יש אכילה ושתיה מלווין את האדם לקבר? – ומה מלווהו? – תורה ומעשים טובים' (קהלת רבה, ה,יז).

        נזכה לעבוד את ה' בשמחה, חג שמח, ש.צ. לוינגר

  2. צבי ח' דיז'ונסקי

    כדאי לעיין גם במאמרה של פרופ' מירי אליאב-פלדון, 'מי צריך אשורית', באתר 'הארץ' , מיום 6.8.2010 – על חשיבות הזכרון ההיסטורי.

    בברכה, צביקה דיז'ונסקי

  3. על הריניסאנס כתחיית התפיסה המקראית על גדלות האדם, לעומת התפיסה הנוצרית הרואה את שפלותו של האדם הנתון למורשתו של 'החטא הקדמון', ולעומת תפיסות מטריאליסטיות מודרניות – ראו במאמרו של הרב יונתן סאקס, 'עולם חופשי', באתר זה.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: