סכיזופרניה רוחנית / נתנאל אריה

עיון בסיפור אגדה חושף דמות שחיה בשניות קיצונית ולפתע מתוודעת אל עצמה. סכנת הפיצול

 אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה.

נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות.

בשעת הרגל דבר – הפיחה.

אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה!

הלך וישב בין שני הרים וגבעות.

אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'.

אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים!

אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תכלה'.

אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.

הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצתה נשמתו.

יצאה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת.

ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן: רבי!

[ע"ז יז ע"א]

צילום: פלאש 90

שתי דמויות ניבטות אלינו משורות הסיפור, ושתיהן כאחת בלתי נתפסות. מי הוא זה הרדוף בולמוס מיני באופן כה קיצוני וכפייתי? שמא ציירו לנו חז"ל קלסתרון מוקצן של ריקן רדוף תאווה אובססיבי, היאך אם כן בסוף הסיפור מכונה הוא "רבי אלעזר"? גם אם שב בתשובה שלמה, והתנקו לו כל כתמי חייו, מכל מקום לתואר "רבי" מהיכן זכה?! תואר זה שימש בימי התלמוד רק למי שנסמך להוראה, ולא חולק כלאחר יד לכל יהודי. בעיקרו הוא אינו פועל יוצא ממידות הנפש וטהרתה, אלא נרכש על ידי עיסוק אינטנסיבי בתורה וידיעתה.

יתרה מכך, עוד בהיותו שטוף בתאוותיו, פותח הסיפור ומספר: "אמרו עליו על רבי אלעזר", כאילו עוסקים אנו בדמות ידועה ובעלת שם. קשה מאוד להעלות על הדעת שעל שם סופו קראוהו כך. כיצד ייתכן לקרות בשם "רבי" אדם מופקר ומסואב, שאף לאחר תשובתו לא התאפשר לו לחיות תחת שמי ה'?

גם הדמות השנייה אשר שרטטו חז"ל, אותה פרוצה אשר קלקלה צלם א־לוהים שבה ומכרה את גופה לכל המרבה במחיר, לפתע פתאום, ותוך כדי מעשה, רוממות א־ל בגרונה, וכל רגשותיה העדינים נתונים אך לסבך מצבו הרוחני של זר אשר בא מרחוק לשכור את שירותיה. היאך הפכה ברגע אותה פרוצה ל"נביאת התשובה", וכל שיש לה לומר לאדם זה הוא: אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה?

עולם של סתירות

אלעזר כנראה לא היה סתם ריקן ונטול ריח תורה. אפשר בהחלט שהיה שייך לעולם הבית־מדרשי של דורו, אלא שהייתה זו אישיות נפתלת ומסובכת. דמות של אדם המכיר את האמת בעולם הרוח, מאמין ואף מקושר אליה בהרבה מנימי נפשו. אולי אף בשלבי הידרדרותו היה מקושר לבית מדרש מסוים, וניתן היה להגדירו כשומר מצוות באופן כללי. אך היה זה מעין טיפוס המוכר במידה כזו או אחרת לכולנו כמין "חטפן", המבקש ליהנות מכל העולמות, לחטוף מלוא חופניים מתאוות עולם החומר בשיא שפלותן מחד גיסא, בלא לוותר על הקישור לקדושת עולם הרוח מאידך גיסא. אדם אשר חי כך את חייו הכפולים, כאילו בלא להרגיש שבולמוס הגסות החומרית פוגם בטהרת נפשו.

אותה אישה רחוקה הייתה מלהיות כשרה וחסודה, אך בטיב מסחרה בעולם הגברי בוודאי הבינה. היא היטיבה להבחין שלפניה נמצאת אישיות לא שגרתית. אולי אפילו סקרנית הייתה לתהות על קנקנו של אדם שעבר בשבילה ארצות וימים. היא הבחינה בנפשו השסועה, תפסה את השניוּת המורכבת של אותו יהודי; היא קלטה אדם להוט ואובססיבי, אך באותה מידה גם שנוי ומסובך, שאינו מסוגל לזרוק את עצמו עד הסוף אל עומק תהום תאוות החומר. אוחז בזה אך גם מזה אינו מסוגל להניח ידיו.

בהזדמנות אחרת אולי הייתה אותה פרוצה מושכת בכתפיה וממשיכה בשלה, סוף סוף הרבה תימהונים אחרים גם כן פקדוה, אך בחלצה עצמה מרגעי מבוכה ניצלה את ההזדמנות, וספק בגערה ספק בחמלה רמזה לו שאל ימשיך בשיגיונותיו, וכאמירה פרוידיאנית נפלטה אמירה מפיה: אדם כמותך שנדחף כל כך אל מנעמי החיים, ונסחף בגלי ים החומר, כבר אין לו שייכות לעולם הרוח האציל.

אלעזר, כך אמרה לו, אין זו אלא הזיה. בעולם החוקיות הטבעית, אם דבר מה עזב את מקורו כבר אין לו דרך חזרה. כיוון שאתה ממילא אבוד מעולמך הראשון – קח לך מלוא חופניים מעולמך הנוכחי. חבוק את העולם בשתי ידיך, ולא בשמאל דוחה וימין מקרבת…

להכיר במציאות

דברים פשוטים של עין חיצונית ובוחנת זו פילחו כמו חץ את נפשו המסובכת, וחלחלו בה עד התהום. אלעזר, כל כמה שהעמיק בדרדורו, עוד שגה במחשבתו כי יש לו תקווה, יש לו דרך חזרה. אין אלו אלא הרפתקאות רגעיות, חוויות בנות חלוף, חשב, כי עמוק עמוק בין בתרי לבבו עדיין חבוי לו "רבי אלעזר" הבראשיתי.

אך אותה פרוצה פקחה את עיניו. הוא לפתע הבחין במציאות הסבוכה, המרה וחסרת התקווה במערומיה. לראשונה השתחרר ממבטו המורגל, הסבוך, המשחד והמתפתל. בחן את עצמו כמשקיף מבחוץ, ותפס להיכן הדברים מגיעים. הוא ראה את דמותו השחורה מוקפת חבילות חבילות של קליפות עכורות, ובראשו שב והדהד קולה של אותה פרוצה, שב והכה בו ללא רחם: אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה… אין מקבלין אותו בתשובה.

הוא הבין כי קישורו לשני העולמות אינו אלא פרי דמיונו, שיגיונות לִבו המתעתע. לשביב שנייה משכוהו שוב כוחות האופל ברצון קהה וגס, מהרהר בדעתו לתת למִקסם השווא להמשיך ולקושרו, ובנעימות לאה להמשיך ולהידרדר במדרון החלקלק והקורץ בסתמיות מפתה כל כך. אך שמא ריח העבירה אשר שוב לא היה קוסם כל כך כמקודם, שמא צחנת החומר באפסותו, הלכו והתערבבו במוחו עם צחנת עבירותיו, והוא שב ונזכר בטוהר הקודש, בנועם מקור מחצבתו העליון, אסף את עצמו, אימץ את כל כוחות נפשו והחליט להתרומם, לשוב אל מקורו, לשוב ויהי מה.

הוא ידע בוודאות כי עולם הרוח אינו כעולם הטבע, ויש תשובה גם למי שהתרחק מאוד ממקורו. שלא כמו אותה גויה, הוא הכיר כי התשובה אינה כפופה לחוקיות הרציונלית. בתוך תוכו הוא ביקש להאמין כי יש לו תיקון, אך גם היה מודע לעומק התהום שבה הוא שרוי. הוא הרגיש עתה במלוא העוז את הניגוד החריף שבין שפלות תאוותיו ובין טהרת התורה וקדושתה. התנגשות הניגודים שהזדקרו לפתע כמדקרות חרב בלבו הפצוע מילאה אותו מרירות, חרטה וצער עמוק, כאב חודר המהול בחרדה שמא אולי צודקת אותה גויה. אולי באמת מתהום שכזו כבר אין לו תשובה ותקומה. איך יישא פניו אל הקודש, אשר חיללו בטומאתו?!

עדיין יש תקווה

אלעזר פונה לבקש כביכול עזרה מכוחות חיצוניים. לא, זה אינו ממש תהליך של תשובה, אלא יותר סנגוריה ובקשת רחמים: "שמים וארץ בקשו עליי רחמים", רחמים על מי שאינו יכול לשאת פניו אל על, על מי שאינו יכול לפנות למקור הקודש. נוח לו לאדם להרגיש חלק מהוויה גדולה ומקיפה. הוויה אשר שולטים בה אור וחושך, טוב ורע. גרגיר קטן בתוך עולם דטרמיניסטי, המצטדק על כי נסחף במערבולת החיים, וראוי הוא להבנה ורחמים…

הוא פונה במחשבתו לכוחות הקיום. 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. משוטט במחשבתו מאַין יבוא עזרו, מי יעזור לו לבקש רחמים על עצמו, מי יעזור לו להתרומם. לפנות אל הקב"ה? תהום גדולה מדי מפרידה בין שְׁחור נפשו לצְחור הקודש…

מתוך סבכי נפשו המשוטטת במחשבתה ומבקשת ישועה צצות ועולות המון אותיות ומילים, אשר כמו מצטרפות לכל אותם פסוקים, גרסת ינקותו ובחרותו, פסוקים שבעברו היה ממשש ומגפף בחיבה, כמעט כמו את בת אל נכר בעת שיגיונו. אך הפסוקים שוב אינם מחייכים אליו כאז, אלא דומים יותר כמבכים את כאבו, ונדים לו ראשם בזעף ובחוסר אונים. נדמים בעיניו כעוברים לפניו בסך בזה אחר זה, מפליטים ואומרים: ראה, לא גדול כוחנו מכוחך. גם אנו ברואי א־ל ויצירי כפיו, וכחומר ביד היוצר כן אנחנו בידיו. "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה", "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תִבלה", "וחפרה הלבנה ובושה החמה", "ונָמקו כל צבא השמים". צצים ועולים לנגד עיניו כל אותם דברי נבואה המאפסים את כוחם של אלי הטבע אל מול כוחו של האחד והיחיד, הרי יודע הוא כי כל המון כוחות הטבע אינם אלא השתקפות חילו של בורא עולם, ולא יעזרוהו כל המונם.

אך לרגע הוא מתעשת, וכמו שוב הוצת אור עיניו. הלא 'נר ה' נשמת אדם', וגם בשיא שפלותו עדיין יש תקווה וחיבור לקודש, והוא שב ומרים ראשו ועיניו בכמיהה, ביודעו כי בו תלוי הדבר, כי יסוד נשמתו עדיין טהור הוא. אך זיכרון נשמתו אשר ניתנה בו טהורה שוב מטילו בסער אל המים הזידונים, אל ביב השופכין שבו כוסתה, וכאילו עומד לדעוך הזיק אשר הוצת. הוא שב ומתמלא חרדה כמו גם סלידה ובושה עמוקה, הוא משפיל את עיניו, מרכין ראשו בין ברכיו, כמתבונן באותו מקור אשר השחית, אולי כמבקש לחזור אל ירחי קדם בטהרת עובריותו.

בשארית כוחותיו, כוחות נשמתו הגדולה אשר כמעט הידרדרה אל תהום הנשייה, הוא אוסף את כל שביבי אש תורתו העמומים, מלקט אחת לאחת את כל גחלי נשמתו הרדומים, וכמו פורצת מאליה מעמקי נשמתו התפרצות עצומה בוקעת כליות ולב. לא בכי של התבוננות ומחשבה, אלא קול געייה בהמי היוצא מעמקי עמקים של נפש מיוסרת, הֶמיָה פנימית מתפרצת. ובהיקרעות נשמתו בין הרגשת שפלותה לגודלה בטהרתה, הוא מחזיר את נשמתו השסועה לגנזי מרומים. וכאילו אך לרגע זה ציפו כל צבא מרום, וכאשר גם המלאך המשטין סתם פיו ויידום כמו נשלחה פיסת יד לקבל את בנה האובד באהבה, וכרוז משמים הכריז: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!"

חיים של איזון

ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, אך אנו חיים כאן עלי אדמות. את דמותו הטראגית והסבוכה קשה לנו וקל לנו להכיל בעת ובעונה אחת. אנו כה רחוקים אך פעמים רבות גם כה קרובים. יש בכולנו מישורי חיים שבהם אנו מרגישים כפל זהויות; שאיפות גבוהות, כמיהה נשמתית, בצד רצונות רדודים, התפרצויות בהמיות, מעידות.

ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא, כמו עוד רבים וטובים, מצעיד אותנו צעד צעד בנתיבי החיים השלמים. כיצד ניתן לחיות באיזון ובהרמוניה, לחיות את הפן הרוחני הא־להי שבנו בד בבד עם הפן הבהמי החייתי העוטף אותנו. יותר מכך, בעל התניא מלמד אותנו לא רק כיצד חיים בהרמוניה, אלא כיצד לא נופלים מעצם הגילוי והחשיפה של אישיות שבה חיים בכפיפה שתי ישויות כה קוטביות.

אמרו חז"ל במדרש רבה (בראשית ח, יא) שאדם נברא בתכונות המשלבות מלאך ובהמה: "אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, ומטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה. מלמעלה – עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת ורואה כמלאכי השרת".

לגיטימי שיש בנו רצונות אחרים, זה חלק ממהותנו האנושית. זוהי היצירה המיוחדת הנקראת אדם, שעליה מוטלת המשימה שאין לאף יצור: לחבר שמים וארץ. אפילו טבעי שיש לנו לעתים מעידות. איננו מוותרים לעצמנו, אך ראשית חכמה עלינו להכיר ולקבל את עצמנו. לדעת כיצד לא נופלים מעצם הנפילה, ובוודאי לא לחיות בפיצול אישיות רוחני, אלא לבנות מארג חיים שלם של חיי גוף, נפש, רוח ונשמה שלמים, מאוזנים והרמוניים.

 הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת ההסדר 'הגולן' בחיספין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-גיליון כי תבוא תשע"ב - 787 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ומדוע שלא ניקח את הסיפור לכיוון הסטירה?
    נפיחה ולהבדיל, בת קול, ורבי

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: