תלוי בזיכרון / יוסי ברנע

מאבקה של תנועת שחרור לאומית אינו שלם ללא צעירים שהוצאו להורג. המערכה על עיצוב מיתוס 'הרוגי המלכות' מימי המנדט הבריטי

 גבורה והדרה, עולי הגרדום

והזיכרון הישראלי

אמיר גולדשטיין

יד בן צבי ומכון ז'בוטינסקי, 2011, 355 עמ‘

סוגיה היסטורית רגישה, שהייתה שרויה במחלוקת ציבורית שנים רבות, זכתה בספרו של גולדשטיין לדיון רציני ומעמיק שנכתב בכובד ראש וללא משוא פנים פוליטי. גולדשטיין מנתח את הניסיונות להפיכת זכר עולי הגרדום ממיתוס תנועתי למיתוס ממלכתי, כחלק מהמערכה על ההגמוניה התרבותית והפוליטית בחברה הישראלית. לדעתו, שינוי מעמד עולי הגרדום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי היה תהליך משולב של השפעה ממסדית ושלטונית "מלמעלה" ושל השפעת התרבות העממית "מלמטה".

במרכז התיאורטי של הספר ניצבים מושגים כגון "זיכרון קולקטיבי" ו"מחוזות זיכרון". לדברי המחבר, חשיבותם נעוצה בתפקיד המפתח שיש לזיכרון ביצירת התודעה והשפה של הקהילה, בתרומה לתחושת רציפות ושייכות ובהיותו גורם מרכזי בכינון זהות וביצירת הסולידריות החברתית. אמצעי השימור של הזיכרון והמיתוס הוא הריטואל, הנוטע את המיתוס "בעומק התודעה החברתית של הקבוצה", תוך הצפנתו בתוך התרבות "כאילו היה שם מראשיתה".

צורפה כדי להגביר את הקונצנזוס. חנה סנש, קיבוץ שדות ים, 1939. למטה: שמות עולי הגרדום באנדרטה לזכר דב גרונר, רמת גן צילום: דוד שי

קדושים מעונים

ראשון "עולי הגרדום", שלימים כונו "הרוגי מלכות" (ליצירת ההמשכיות ההיסטורית, כפי שמצוין נכונה), היה שלמה בן יוסף, שהצטרף ליוזמת אברהם שיין (שרתם לה את שלום ז'ורבין) להתקפה על אוטובוס ובו אנשי כנופיות. פעולה שנכשלה ולא גרמה לנפגעים.

גולדשטיין מציין נכונה את העובדה שמפקדת האצ"ל יצאה הן נגד הפעולה והן נגד הפרת המשמעת שהיא גילמה. מטרת הסנגורים במשפט הייתה חילוץ הנאשמים מהרשעה פלילית. מעניינת תגובת זאב ז'בוטינסקי בנאומו לאחר ההרשעה: "אני אומר לאנגלים: היזהרו… אנו יודעים שקדושים מעונים נעשים נביאים וקברים הופכים להיות מזבחות". מאוחר יותר הכריז ש"אם יש צורך, אזי לאחר מעשה אני, ראש בית"ר, נותן לך, בן יוסף, ולשני חבריך פקודה לצאת לדרך המלך ולעשות את המעשה אשר עשיתם", ומיד הוסיף: "יישר כוחך, בן יוסף, נכון עשית. את פקודתי מילאת. אני שולח לך אות הצטיינות".

לעולי הגרדום הייתה חשיבות בעיני מפקד האצ"ל, מנחם בגין, שהכריז בשנת 1944 על המרד בבריטים. לדעת גולדשטיין, עצם המרד שהכריז על בריטניה "היה ביטוי לאימוץ הקו הבריוני מבית היוצר של אחימאיר, אצ"ג ובמידה מסוימת גם אברהם שטרן". כחלק מהיומרה להפיכת התנועה הציונית לתנועת שחרור לאומית, על רקע הנסיבות של שנות הארבעים, מסביר גולדשטיין, נזקקו גם האצ"ל ומפקדו לעולי גרדום, לצעירים שיוצאו להורג בידי השלטון הבריטי הזר.

 מבחינה זו, אגדת דמותו של שלמה בן יוסף, שפרנסה מטרה זו של האצ"ל עד אמצע שנות הארבעים, "הייתה מעומעמת ומילאה צורך זה באופן חלקי". יש לזכור ששלמה בן יוסף עלה לגרדום לא בשל מאבקו בבריטים אלא דווקא בערבים, ובעוד משפטו התנהל כמשפט פלילי (הגם שנערך בבית הדין הצבאי בחיפה), סירבו אנשי האצ"ל – שנידונו בשנות הארבעים למוות או אף למאסר – להכיר בסמכות בתי המשפט הצבאיים שדנו אותם.

גולדשטיין עומד על התנגדות מנהיגי תנועת העבודה להצגת בן יוסף כגיבור, בשל תמיכתה במדיניות ההבלגה וחששה "מפוטנציאל היווצרות אגדת גבורה שתסחוף אחריה צעירים רבים מעבר לחברי בית"ר". כתוצאה מכך נעשה מאמץ לטרפד כל ניסיון לבטא הזדהות פומבית עם בן יוסף. כך גם היה סביב תליית חבר ה'הגנה' מרדכי שוורץ, שטיפולו של גולדשטיין בסיפורו ההיסטורי ובוויכוח על הנצחתו הינו חסר.

צירוף חנה סנש

פרשת מרדכי שוורץ טרם זכתה למחקר היסטורי מקיף, הגם שכותב ביקורת זו חקרה משך שנים ופרסם על אודותיה מספר כתבות עיתונאיות (אחת מהן מוזכרת בהערה בספרו של גולדשטיין). טיפולו של גולדשטיין בפרשה מקוטע ולא ניתן לעמוד ממנו על מהות הסיפור ההיסטורי ועל המאבק על הנצחתו.

שוורץ, חלוץ שהגיע לארץ בשנת 1933, נשלח כחבר ה'הגנה' לשרת במשטרה. במסגרת שירותו שימש שוטר במחנה הנופש של הנציב העליון בעתלית. במחנה נשמעו יריות ושותפו לאוהל מוסטפה חורי נמצא מת לאחר חצות ב־1.9.37. שוורץ טען שאוהלם הותקף מבחוץ וזה היה קו ההגנה שנקט. הוא הורשע בערכאה הראשונה וגם בבית המשפט העליון. טרם הוצאתו להורג מסר מספר גרסאות על הנסיבות שהביאו אותו לירות למוות בשותפו לאוהל. הוא הועלה לגרדום ב־16.8.38 בכלא עכו ולאחר כחמישים שנה הוכר כהרוג מלכות, והונצח במוזיאון אסירי המחתרות בעכו ובירושלים וכן באנדרטה שמול משטרת רמת גן.

גולדשטיין אינו מרחיב בסוגיית המניע האישי שהעלה שוורץ, או זה שיוחס לו, ומסתמך כמקור מידע על העיתון הצהוב של אותם הימים, “עיתון מיוחד“, כשהנקודה נותרת בלתי ברורה. מהספר לא ברור מדוע למעשה הוכר שוורץ כעולה גרדום וזהו הליקוי העיקרי בכתיבתו עליו. כך למשל הוא כותב, ללא הסבר, ש“במשך השנים הוסף שמו של מרדכי שוורץ לאנדרטת עולי הגרדום ברמת גן“, ולא מפרט מעבר לכך.

 את חיים חפר מציג גולדשטיין כמי שמחה בשמה של תנועת העבודה על “דחיקת מרדכי שוורץ, איש ההגנה, אל מחוץ למסדר הקדושים“. אך לא בדחיית שוורץ אל מחוץ למסדר הקדושים מדובר, שהרי מעשהו נגד את אתוס תנועה העבודה, אלא בתגובה פוליטית של אחד ממעצבי הזיכרון הקולקטיבי של הפלמ“ח (זרוע צבאית של תנועת העבודה), הזועם על השינוי בזיכרון הקולקטיבי בשל המהפך הפוליטי שהעלה לשלטון את המחנה האידיאולוגי הנגדי לשלו.

בהמשך הוא כותב על הוצאת בולי עולי הגרדום בשנת 1982 ועל כך שצירוף חנה סנש ל“פנתיאון עולי הגרדום“ מעיד אולי על רצונם של מנחם בגין וחבריו לצרף למיתוס נציגות של הנרטיב של תנועת העבודה, או אולי על הרצון להסתייע במעמדה של סנש כסמל לאומי על מנת להגביר את הקונצנזוס סביב תהליכי הזכירה וההשכחה.

סולם הגרדום

עולה גרדום אחר שהדיון בו אינו שלם הוא אליהו בית צורי, שהוצא להורג במצרים. המחבר מביא מדברי בית צורי ש"טעות היא לחשוב שאנו מייצגים את הציונות. אנו בני הארץ העברית" כביטוי ל"עמדת המחתרת בנופך כנעני"(עמ' 94).

מוזכר גם שבית צורי האתאיסט סירב להתוודות לפני הרב כפי שעשה חברו לפעולה. למרות זאת, מצוין שבית צורי “הוכרז שלושים שנה מאוחר יותר כצדיק וקדוש“. יש גם לזכור שבית צורי היה מיודד עם עוזי אורנן הכנעני ובעצמו השתתף בפעולות “הוועד לגיבוש הנוער העברי“, וכפי שמציין גולדשטיין: “שבוע קודם צאתו לקהיר השתתף בפגישת הוועד ואף ביקש מאוריאל שלח רשות לצאת לשליחות מטעם הלח“י“ .

אולם בהנצחת לח“י הכנעניות של בית צורי אינה מקבלת מקום ייחודי לעומת חברו לפעולה אליהו חכים, שלא היה כנעני, ואין גולדשטיין מטפל בכך בספרו. אין הוא עומד על הפיכת בית צורי הכנעני (מבחינת הזיכרון התנועתי של לח“י) לעולה גרדום ציוני, אח תאום לאליהו חכים, שהרי מדובר ב“שני אליהו“, כשם השיר עליהם.

גולדשטיין משרטט היטב את התקבלות עולי הגרדום על ידי האצ“ל והלח“י, כששלמה בן יוסף הבית“רי (שהיה חבר אצ“ל בפולין טרם עלייתו לארץ) היה ל“גיבור משותף של שתי המחתרות כשכל אחת מהן תופסת עצמה כממשיכת דרכו“.

 מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, החבוקים בהתאבדותם, ליכדו את הנרטיב של האצ“ל עם זה של הלח“י. לדב גרונר היה מקום מיוחד “שנבע מהדומיננטיות של מנחם בגין בעיצוב המיתוס. גרונר היה עולה הגרדום שהמתין את משך הזמן הממושך ביותר בתא הנידונים… מבחינת בגין, תחושת האחריות ואולי גם האשם בנוגע לגורלו של גרונר הביאו להצבתו במעלה סולם הגרדום“.

אבחנה חשובה נוספת ביחס למיתוס עולי הגרדום, כמפתח להבנת ההיסטוריוגרפיה הרביזיוניסטית, היא ההגמוניאליות של תפיסת מנחם בגין את הנושא, שגברה על זו של ישראל אלדד ושל נתן ילין והלל קוק: “הצגת זרם זה כמורכב ממקשה אחת או כהתפתחות היסטורית דטרמיניסטית מזאב ז‘בוטינסקי למנחם בגין מחמיצה את מורכבותו ואת המאבקים הפנימיים שהתחוללו בין רכיביו או בין ארגוני המשנה שהזדהו עמו“.

בסיכומו של דבר, מדובר בספר חשוב, המשרטט בצורה נכונה, אך לא שלמה, את עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ביחס לעולי הגרדום – סוגיה שלמרות חשיבותה ההיסטורית טרם זכתה עד כה להארה הראויה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תבוא תשע"ב - 787, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: