מילים חותכות תעלה בלב / חגית גרוסמן

שירים המתארים כמו ברומן סיפור על כאב ואהבה, אשמה ויופי, שנושא בלבו הילד הנטוש – בספר מרעיד שהוא מהטובים שקראה המבקרת

מסע שנגמר בריקוד: שלוש פואמות ועוד שירים 

מרדכי גלילי

ידיעות ספרים, 2011, 126 עמ'

א ני רוצה לכתוב על ספר השירה "מסע שנגמר בריקוד" מאת מרדכי גלילי. אני רוצה לכתוב על ספר שירה שריגש אותי עד דמעות. אך איך אוכל לכתוב על יצירה שנכתבה במילים ונסקה אל מעבר להן? איך אפשר לתאר במילים חוויה שאי אפשר לתאר במילים? איך אפשר לכתוב על ספר שאת מילותיו אינני רוצה לצטט משום שלקיחת רק חלק ממנו תהיה פשע, או יותר נכון חטא, כלומר פספוס.

המילים בספר הזה הן פשוטות ושפוטות לכאב המחלחל בגוף הכותב מאז ילדותו. אני לא רוצה לתאר את כאב הנטישה של ילד אשר לא נותרה לאמו ברירה אלא לאבד את עצמה לדעת, ולא את מבטו אל האב המואשם במותה. כולם שותקים. איש אינו מאשים. אכתוב רק שהשירה הפשוטה, כלומר זו שאינה מתחמקת מן האמת, היא זו שיש לה מה לומר ולכן היא נכתבת מתוך כורח אמיתי. זו הסיבה לכך שזו שירה חשובה, שיש לה מקום מוחשי וחיוני בעולם.

איך אפשר לכתוב על ספר שירה שגרם לי לרעוד ולבכות כל הלילה? הרי כל מילה שאכתוב לא תוכל לתאר את עוצמת הכאב החבויה בין דפיו, את אהבתה העצומה של אם לבנה, את המכתבים האחרונים שכתבה לפני שנטלה את חייה במו ידיה, מכתבים המוכיחים את מצוקתה. איך אפשר לתאר את יופייה של ההשלמה ואת כוחה של האמנות לאחות וליצור גשר ולהנכיח במציאות את היופי, שנוצר מתוך חמלה, מתוך ראייה שאינה שופטת אלא יוצרת בעין נקייה המתבוננת בדברים ואף שופטת לכף זכות. זהו כוחה של השירה. "מסע שנגמר בריקוד" הוא אחד מספרי השירה החזקים והיפים שקראתי בחיי. ישבתי כל הלילה ואחזתי בו ברעד.

גם כשהתבגר נשאר מבטו כשל ילד.
צילום: פלאש 90

כמיהה לחיבוק

הספר פותח בשיר 'שמרי עליי', "'שמרי עלי מאנשים רעים',/ ביקש מאמו.// גם אני מבקש כשרע לי". כאן נשמעת יריית הפתיחה לתחילת מסע ההתמודדות עם הנטישה והבגידה שבאי השמירה על הילד. הילד פונה אל הספרייה העירונית, שוקע בספרים ונעטף בנפלאות הדמיון, מעשה שעולה לו בהצלפות מענישות מיד אביו. הוא בוכה ומבקש מאמו שתשמור עליו.

התמכרות נוספת שפיתח הילד הנטוש היא הקולנוע, בכל יום ראשון. אחר כך השירה, אלתרמן, אמיר גלבוע, תמיד הוא מדמיין את אמו מביטה בו, כמה לחיבוקה. הילד גדל ועיניו נפקחות, הוא יושב בבית קפה ומתבונן בגיבור ילדותו, אלתרמן. בבגרותו הוא פונה לפסיכולוג, מחפש אחר הכעס, "הכעס של ילד שאמו התאבדה". אך הילד אינו מבקש רחמים, או הבנה. הוא לא יודע שאפשר. שמותר לו לבקש. השירים הפותחים את הספר הם הצהרה על המסע גם כמסע חניכה של משורר. על הסיבות והדרך להישרדות, דרך הכתיבה והקריאה. עולם הדמיון המעניק הבנה.

הספר בנוי משלוש פואמות. הראשונה נפתחת בחופשה משפחתית בים, עם האב. הילד שכבר נהפך בעצמו לאב יוצא עם אביו לבנות אוהל מול הים. גם כשהילד מתבגר עדיין נשאר מבטו כשל ילד. מול האב הוא נותר ילד. האב מאכיל אותו, קובע את החוקים, מחביא את השוקולד, קובע מתי יכבה האור, הילד מצפה למבטו, לאהבתו.

"אבי טוב לב לחלשים ממנו./ עכשיו בחוף הפשטות נעימה ויש בה חן./ בבית זה אחרת". דמות האב הולכת ומתבהרת, תיאורה הראשון היה בפעולת ההצלפה על רגלי הילד מפני ששקע בקריאת ספרים ולא בלימודיו. האב מוכר ספרים בחנות הספרים מסדה, עומד מאחורי הקופה, "לבוש ז'קט טוויד ספורטיבי,/ מדיף ריחות טובים…הוא לא דיבר על אהבה.. הוא רקד במרכז, כוכב. טויסט היה הריקוד שלו".

לאחר שאיבד את חנות הספרים בעקבות פירוק השותפות עם חברו, נהפך האב לאב הבית של מוזיאון רמת גן. שתי נשותיו לא ידעו עברית. "אתה היודע. אתה המחליט./ שוביניסט".

מצליף ומלטף

האשמה היא הקשה מכול. האשמה העצמית והאשמת האב על מות האם. האם שכבר קיבלה כרטיס טיסה מהסוכנות לשוב לבית הוריה שבהולנד והאב שהפציר בה להינשא לו. "הבטחות היו באותו רגע יונים צחורות… לולא נולדתי היה לה קל יותר לעזוב".

הספרים היחידים בבית היו של האם. אך הם לא היו מובנים לו כי נכתבו באנגלית. הספרים לבשו את גוף האם הלא מובנת וגם הם נהפכו לכמיהה. למקור געגועים. הקשר עם האב אלים ורך, מאשים וחומל, מצליף ומלטף ומנשק. האב נכתב בלשון עבר. מסע הפרידה כעת הוא גם ממנו. את הדברים הנכתבים ניתן לכתוב רק ממרחק הזמן. מתוך געגוע. ולכן גם מתוך סליחה וחמלה.

מסע שנגמר בריקוד הוא בלי ספק מהספרים הטובים שקראתי. תיאור דמות האב הוא מעשה אמנות צרופה. כמו ברומן, אבל בשורות קצוצות של שירה, פרטים קונקרטיים הנמסרים לאט לאט, הכאב והכיעור והאהבה והיופי. עם מבנה נרטיבי סיפורי. זהו ספר שנכתב בעל כורחו של המשורר. ולכן הוא אמיתי. לא רק מעשה אמנות, אלא מעשה התגברות, הישרדות, מסע אחר ההבנה. אני יודעת שקל יותר להבין מאשר לסלוח. והמילים חותכות תעלה בלב לעומק הכאב שבו אהב הילד את האיש הזה, עד כמה היה תלוי באהבתו של האב שלא היה לו איש בעולם מלבדו. ומה שנותר לאחר מות האב הוא טעם האוכל שהכין, הטחינה, סלט הירקות והדגים על האש.

אני חייבת לציין לשבח את עריכתה של עליזה ציגלר. הוספת מכתביה של האם מוסיפה חלק ניכר וחשוב. שמיעת קולה של האם, הקול המסור והאוהב, המיואש עד כלות, המבקש להיאחז בחיים, הוא קול שחייב להישמע. זהו חלק חשוב ביותר במהלך הספר, המשלב בתוכו את מכתביה האחרונים שכתבה למשפחתה שבהולנד. מכתבים המשמיעים את קול המצוקה, את קולה הזועק לעזרה ואת הנושאים העיקריים שהובילו אותה לדיכאון שסופו ההתאבדות. 0

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' אלול תשע"ב, 06.09.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בספטמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תבוא תשע"ב - 787, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: