תגובות לגליונות קודמים – גליון שופטים תשע"ב, 785

תגובות ל'מתקשטת בפני כלתה', של יערה ענבר, ל'מתנה של בטון' של תמיר גרנות, ול'טעות בדבר הלכה', של אוריאל בנר

בתגובה ל'מתקשטת בפני כלתה' מאת יערה ענבר, גיליון פרשת עקב

הגנה מפני היצר / יעל לוין

ענבר ביארה במאמרה את המעשה בדבר נוהגה של אשת רב חסדא להתקשט בפני כלתה לא כניסיון להתחרות עמה, כי אם כקול פנימי אשר "רק אישה שתעז להתמיד ולשמוע אותו, רק זו שתדע לשמור על גיל שש גם בגיל שישים – תוכל לצעוד יד ביד עם כלתה". חמות הנוהגת כך חוברת אל כלתה "לגרעין הפנימי של שתיהן". כמדומה כי פרשנות זו דחוקה ומופלגת.

ברצוני להעמיד קריאה אחרת של המעשה באשת רב חסדא, בין היתר על יסוד אחדים מהמאמרים שענבר עצמה הסתייעה בהם. נראה לקשור את התקשטותה של אשת רב חסדא עם המעשה באשת אבא חלקיה שיצאה לקראת בעלה כשהיא מקושטת (תענית כג ע"ב). כששאלוהו חכמים לַדָּבָר השיב כי היא עושה כן כדי שלא ייתן את עיניו באישה אחרת. בדומה, אשת רב חסדא הקפידה להתקשט ולשמור על מראה מטופח בנוכחות כלתה כדי למנוע ולצמצם את האפשרות שבעלה יזין את עיניו מחזוּתָהּ החיצונית של כלתו ויהרהר בה הרהורי עברה.

רב חסדא היה מודע היטב לתוקפו של היצר הגברי. הוא הרי העיד על עצמו כי מכיוון שנישא בגיל שש עשרה, ולא בגיל ארבע עשרה, יצר הרע לא היה מבוער אצלו כליל, והוא עדיין נאלץ להתמודד עמו. זהו אף אותו רב חסדא שביקר את חמיו רב אחא בר אבא שהחזיק את נכדתו בחיקו, בהעירו לו ש"אין משתמשים באשה", וכוונתו בין גדולה בין קטנה (קידושין פא ע"ב-פב ע"א; ע ע"א).

על פי המעשה באשת רב חסדא, בעקבות התקשטותה בפני כלתה התערב רב הונא ומיחה על כך בפני רב חסדא. חכם זה הֱשִׁיבוֹ בלגלגנות שדרכן של נשים ככלל, אפילו זקנות, להתקשט (מועד קטן ט ע"ב).

חשוב להזכיר בהקשר לדיוננו את הסוגיה בקידושין (פא ע"ב) העוסקת בשאלה מי הן הנשים שאין אדם רשאי להתייחד עמן. בעניין זה מובאת ברייתא: "אמר רבי מאיר הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון הזהרו בי מפני כלתי". התלמוד מוסיף לציין ש"ליגלג עליו", על רבי טרפון, "אותו תלמיד", ומובא כי לא היו ימים מועטים עד שנכשל בחמותו. נראה כי בבסיס ההנחיה שאין לאדם להתייחד עם כלתו מונחת ההכרה בדבר האפשרות הממשית למשיכה פיזית בינו לבינה. מציאות מעין זו יכלה להתרחש בחברה אשר בה הבנות התחתנו בגיל צעיר וגילה של החמות היה עדיין צעיר יחסית. דומה שאפשר לומר בצורה מרחיבה שהמסר העולה מהמעשה באשת רב חסדא, על רקע הסוגיה בקידושין, הוא שאין אפוטרופוס לעריות גם במובן של הרהורי עברה, אף בלא ייחוד של ממש, ושהייתה קיימת האפשרות של משיכה בין אדם לכלתו.

רב חסדא הפקיע אמנם במענהו לרב הונא את התקשטות אשתו מכל הקשר אישי, אולם הנימה הלגלגנית בדבריו עשויה דווקא להורות על היפוכם של הדברים – שהוא היה מודע לכך שאשתו מתקשטת בפני כלתו במעין מנגנון הגנה כדי שלא ייתן את עיניו בנשים אחרות.

אפשר לציין עוד כי רב כהנא העיד על עצמו, בווידוי מפתיע, כמענה לפליאתו של רב חנן מנהרדעא, שלמרות שלמד תורה בקרבת מקום לִבְהמָה, לא היו לו הרהורי עברה כלפיה (קידושין פא ע"ב)! הודאתו זו מעידה כמאה עדים על פגיעות היצר הגברי, וגם על השפעת הנורמות הסביבתיות. להבדיל, רב חסדא היה מודע לחולשת היצר הגברי ולעוצמתו, וכן אשתו ידעה היטב את נפש בעלה. אשר על כן דאגה להיות מקושטת כדי שלא ייתן את עיניו בכלתו ויהרהר בה. למרות שרב חסדא לעג כלפי חוץ לאשתו, ולנשים זקנות שמתקשטות, וביטל את התנהגות אשתו, נראה מכל מקום שאפשר לעמוד על מוטיב רעיוני זהה של לגלוג הן בדבריו והן במעשה באדם שלגלג על רבי טרפון.

 —–

בתגובה ל'מתנה של ביטחון' מאת תמיר גרנות, גיליון פרשת ראה

היתום, האלמנה והגרושה / רבקה בן ששון

המאמר של תמיר גרנות על המצוקה החברתית של הנמצאים מחוץ לחברה המשפחתית בימי חג ומועד הוא נכון ויפה.

כאישה גרושה מזה שנים, ניסיתי למצוא אזכור, ולו אחד, למצוקתה של הגרושה, בדומה ליתום ולאלמנה במאמרו של גרנות, ולא מצאתי. מצאתי רק פסוק בישעיהו (נד, ו) שמתייחס לצערה של הגרושה.

למרות שהגירושים נידונים בתורה והם מתאפשרים, נראה שאין בחברה המקראית מקום לאישה הגרושה. ייתכן שבאמת בחברה המקראית, כמו בחברה המסורתית המוסלמית, האישה הגרושה חוזרת לבית אביה או אחיה, כי הילדים תמיד יישארו אצל אביהם, אבל הדבר אינו נכון בימינו. מכיוון שנשים גרושות חיות היום באופן עצמאי, עם ילדים או בלעדיהם, הרי שגם הן נשארות פעמים רבות בשבתות ובחגים בלי מסגרת משפחתית.

ניסיתי מספר פעמים להעלות את הנושא אצל רבני קהילות, אבל לחלק גדול מהם יש קושי עם נשים גרושות מבחינה רעיונית כלשהי, והם חוששים להעלות בפני ציבור קהילתם את הבקשה הפשוטה להזמין נשים גרושות לארוחות שבת. אני משמשת בנושא הזה פה לנשים גרושות רבות שמרגישות שקופות, במקרה הטוב, ומנודות, במקרה הרע. וכמובן, אין לדבר כל קשר עם צורך כלכלי.

—-

בתגובה ל'טעות בדבר הלכה' מאת אוריאל בנר, גיליון פרשת ראה

מוקד המחלוקת / חגי משגב

בתגובתו למאמרי "התנ"ך האבוד" מביא בנר את דברי ה"כסף משנה" על הרמב"ם ואת דברי הרמ"א באותו עניין. עיקר דבריו הוא כי שני עמודי ההלכה האלה מחזיקים בחפותו של ראובן כדבר המובן מאליו ומתרצים את דברי הרמב"ם בהתאם לכך – הכסף משנה מסתפק בציון העובדה כי ראובן לא חטא, ולפיכך הדברים שנאמרים לסוטה אינם האמת; ואילו הרמ"א מוסיף ומסביר כי אמירת דבר שאינו אמת נעשית כדי למנוע מחיקת שם ה' על המים.

ראוי להביא פה את דברי הרמב"ם במלואם:

ואומרים לה בתי הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שיימחה על המים. ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה.

דברי הרמב"ם מפורשים – מטרת האמירות לסוטה היא לגרום לה שתודה, "להקל עליה" ולמנוע את מותה, אף אם היא חוטאת. למעלה מזו, הטיעון של מניעת מחיקת שם ה' משמש פה אמצעי לגרום להודאתה, ולא הפוך. כלומר, לא מניעת המחיקה היא המטרה והודאתה האמצעי, אלא להיפך – הודאתה היא המטרה, ומניעת המחיקה היא אחד מהאמצעים.

ולא זו בלבד, אלא ששאר הסיפורים המובאים בדברי בית הדין בוודאי הם כפשטם, ולא עלתה על דעת איש לומר שאמנון לא אנס את תמר. עצם ראיית הרמ"א מכך שמעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם תמוהה, שהרי גם מעשה אמנון בן דוד זוכה לאותה התייחסות, וכאמור איש לא רואה בזה ראיה לזכותו של אמנון. סוף סוף אם ראובן אכן לא חטא יש סיפורים אחרים שיוכלו להביא לאותה מטרה, והרמב"ם עצמו לא היה חייב להביא את מעשה ראובן, שלא נזכר במשנה כלל אלא בגמרא.

אך מעבר לדיון בדברי הרמב"ם כשלעצמם, מודגם יפה בתגובתו של בנר דו-שיח החירשים העשוי להתנהל כאן. בנר רואה בכל מה שנכתב דבר אחד. על פי תפיסתו, דברי ה"כסף משנה", מכיוון שנאמרו על הרמב"ם, הם פשט ברמב"ם, וכמוהם דברי הרמ"א, שהם, על פי הבנתו, גם פשט בדברי ה"כסף משנה". וראייתו זו מביאה אותו לראות בי "טועה בדבר הלכה", ואפילו לא "טועה בשיקול הדעת". אין צורך אפילו להזדקק לדרך חשיבה אקדמית כדי להבחין שהדברים אינם מוכרחים כלל. הרמב"ם עומד בפני עצמו, ותפיסתו יכולה להיות אחרת, ואף הכסף משנה עומד בפני עצמו. ההסבר שהרמב"ם אכן האמין שזו האמת הוא הסבר ישר יותר ומסתבר יותר בדבריו, וגם מתאים יותר ללשונו. אכן יכול בנר לומר ששיטת הכסף משנה והרמ"א שונה, ולשיטתם – ולפחות לשיטת הרמ"א, שהיא היחידה המפורשת כדבריו – יש דברים אחרים שלשמם נהיה מוכנים לומר לסוטה דברים שאינם אמת.

והנה הגענו, אולי, לעומק המחלוקת הניטשת כאן. מהו סולם הערכים היהודי? מה למעלה ממה? האם הצלת שם ה' שלא יימחה גדולה מהצלת חייה של אישה החשודה בחטא? ומה מקומה של האמת? דומה שכאן נעוץ כל ההבדל בין השיטות השונות, ובכך אני מחזיק טובה לאוריאל בנר, שזכה והעמיד את המחלוקת על נקודת המוקד שלה, ו"יגדיל תורה ויאדיר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

פורסם ב-24 באוגוסט 2012,ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מה דוחף אותך להחליט שהפרשנות המקסימה של יערה עינבר, שהעלתה את הסוגיה לגבהי הרגישות האנושית, היא "דחוקה ומופלגת"?

    מדוע את מעדיפה פרשנות רדוקטיבית, המנמיכה את הסוגיה לעניינים אפלים של יצרים והרהורי עברה?

    מדוע את רואה בנו, הגברים, יצורים חסרי שליטה בייצרם. אפילו הם אמוראים!

  1. פינגבק: בתגובה ל'מוקד המחלוקת' ו'היתום, האלמנה והגרושה' / איתמר ורהפטיג « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על יהודה גזבר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: