מתקשטת בפני כלתה / יערה ענבר

יחסי כלה וחמות הולידו בכל התרבויות רגשות מעורבים, פחדים ובדיחות. סוגיה תלמודית קצרה מעלה מתח זה לדיון ומציעה הבנה עמוקה לנפש האישה

בסיומה של מסיבת הסיום בגן של בני הצעיר, ניגש אליי אחד האבות ואמר: "אני אוהב את הגישה של הבן שלך לחיים. מתרוצץ לו כגבר יחיד, מוקף בנות מכל צד!". "רגע", מצאתי את עצמי אומרת בבהלה, "תן לו עוד קצת זמן להיות הגבר של אמא…"

כל אם, בין אם תודה בכך ובין אם לאו, מרגע שנולד לה בן זכר – שולחת מבטי ציידת לצדדים, לראות מי תהא זו שתתפוס בסופו של דבר את מקומה. הרי אותן עיניים מאוהבות שנשלחות כעת אלייך מתינוקך הפעוט, יביטו בדיוק באותו מבט ביעלת חן כלשהי ביום מן הימים. כמה שכֵּנה שמחתה של אם במצוא בנה כלה, ובאמת זו שמחה שאין כמותה, תמיד יימשך גם המבחן: האם אותה עלמה מצליחה להרעיף עליו מלוא הטנא, כפי שהנקת אותו את במסירות אין קץ מחלבך?

המתח בין כלה לחמותה הינו מתח מוּעָד משני הצדדים – הן מצד האם כלפי הכלה, השודדת ממנה את בנה, והן מצד הכלה כלפי החמות, שהרי כאשר נישאת אישה לאיש היא מגלה יותר ויותר כי נשיאת איש פירושה גם נשיאת משפחתו.

אני זוכרת את הבעתה שאחזה בי למחרת כלולותיי, כאשר הבנתי באחת את משמעות שינוי שמי. הרגשתי נחטפת, כביכול שדדו אותי ממשפחתי ומשורשיי, והחילו עלי אות חדש, זר לי. מעתה נידונתי להמשיך שושלת לא לי. סביו וסבותיו של בעלי הופכים באחת לאבותיהם של ילדיי, ההיסטוריה של משפחתו – להיסטוריה שלהם. אט אט, עקב בצד אגודל, התגבש בתוכי ניחוח האיחוד – היופי שבמיזוג עולמות שונים כל כך לכדי הוויה שהיא באמת אחת ולא מודבקת.

מתחים בין כלה וחמותה- משחר האנושות. הנסיכה דיאנה והחותנת. צילום: איי. פי.

התגנדרות מותרת

המערכת המורכבת הזו שבין כלה וחמות הייתה נחלת האנושות מאז ומעולם, או מאז נשא ילוד האישה הראשון אישה. אני מבקשת להציץ בה דרך סיפור תלמודי יפהפה, המצוי בתלמוד הבבלי (מסכת מועד קטן, ט ע"ב).

קיימת טענה ידועה שהתלמוד, כיצירה גברית, הינו בעל טון שוביניסטי, המתכחש לכוח הנשי ואינו יודע פנימיותה של אישה מהי. אני אינני חשה כך כלל. התלמוד הוא עולם ומלואו וכבכל עולם מתעוררים ונשמעים בתוכו צלילים שונים ומגוונים, כך שגם אם קיים בתוכו לעתים גוון זר לנשיות או אולי מפוחד מפניה, הרי בד בבד נוכח בו קול חזק מאוד של היכרות עומק עם נשים ועם כוחן.

ביטוי לקול שכזה מצאתי בסוגיה שלפנינו. הסוגיה התלמודית מגיבה למשנה וקובעת כי מותר לאישה להתקשט בתכשיטים בזמן מועד. קדושת החג אינה מונעת התגנדרות, אלא מכילה אותה. הגמרא מפרטת, מתוך מקור תנאי אחר, לאיזה סוג התקשטות התכוונה המשנה בהיתרהּ:

ועושה אישה תכשיטיה: תנו רבנן, אלו הן תכשיטי נשים: כוחלת ופוקסת ומעבירה (סרק) על פניה, ואיכא דאמרי מעברת סרק על פניה של מטה[שנו חכמינו, אלו הם תכשיטי נשים: כוחלת (מושחת עיניה בכחול) ופוקסת (מסרקת שערה כך שייחלק בשווה בין הצדדים), ומעבירה סרק (מאדימה פניה בסומק), ויש אומרים: מעבירה מסרק על פניה של מטה].

יש שיתמהו על עצם הבקיאות הרבה שמגלים החכמים באופני הטיפוח הנשיים, שיכולים היו להיחשב דברים שבצנעה. אך הנה חכמינו מתגלים כמודעים היטב לדרך שבה מתגנדרות נשותיהם, ונותנים לכך מקום. כעת, לאחר מניית דרכי ההתקשטות, מביא התלמוד, כהרגלו לעתים קרובות, סיפור המנתב את הדיון לאפיק חדש. עד כה דנה הסוגיה במיני הגנדור והציבה את הגבולות והקריטריונים בתחום זה. כעת, באמצעות הסיפור, מעביר אותנו התלמוד לגילאי הנשים המותרות בגנדור – האם יש גבולות וקריטריונים גם בתחום זה?

 הסיפור הוא סיפור אשתו של רב חסדא. אין מדובר בזוג אנונימי, כי אם בזוג מוכר מאוד ובעל שיעור קומה בעולמם של חכמים. רב חסדא עצמו כיהן כראש ישיבת סורא, אולם מעבר למעמדו התורני היה לו עניין מיוחד בתחום המשפחה והזוגיות. הוא האמין שככל שיינשא אדם בגיל צעיר יותר, כך יגדל כוחו לעמוד כנגד השטן. רב חסדא עצמו נשא אישה כבר בגיל שש עשרה, והעיד שאפילו גיל צעיר זה לא סיפק אותו: "האי דעדיפנא מחבראי – דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא בעיניך" (בבלי, קידושין כט ע"ב – ל ע"א) [זה שעדיף אני מחבריי – שנישאתי בשש עשרה, ולוּ הייתי נישא בארבע עשרה – הייתי אומר לשטן: חץ בעיניך!].

ככל שמכירים יותר את אישיותו של רב חסדא, מתוך אמרותיו השונות, מבינים כי הצורך שלו להינשא מוקדם לא נבע רק מאסטרטגיית התגוננות מפני השטן או מפני היצר הרע, אלא מתוך קִרבה פנימית עמוקה מאוד אל הנשיות. קרבה מיוחדת זו התבטאה, למשל, בשיחות האינטימיות שניהל עם בנותיו, כשיעץ להן עצות מפורטות בתחום שבינו לבינה (בבלי, שבת קמ ע"ב). או באמירתו המובהקת: "ולדידי בנתן עדיפן לי מבני" [ולגבַּי – בנות עדיפות לי מבנים!]  (בבלי, בבא בתרא, קמא ע"א). גם את אשתו, כפי שמיד נראה בסיפור, הכיר רב חסדא לפניי ולפנים, וגם אליה חש קִרבה שאפשרה לו להבין את נבכי נפשה.

שריפת הכלה

דביתהו דרב חסדא מקשטא באנפי כלתה. יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר לא שנו אלא ילדה אבל זקנה לא[אשתו של רב חסדא התקשטה בפני כלתה. ישב רב הונא בר חיננא לפני רב חסדא והקשה ואמר: לא שנו אלא ילדה, אבל זקנה לא!].

הסיפור פותח בסיטואציה שבה רואה רב הונא בר חיננא את אשתו של רב חסדא מתקשטת בנוכחות כלתה, אשת בנה. רב הונא מסתייג מאוד מן המחזה וקם למחות עליו במישרין בפני חברו, בעלה של המתקשטת. הישירות הזו, שבה פונה רב הונא אל רב חסדא בעניין אישי שכזה, הינה חלק מן הבלתי אמצעיות התלמודית. אין למצוא בין דפי התלמוד כל סימן ל"פוליטיקלי קורקט" או לנימוסים מלאכותיים המטאטאים תחושות אל מתחת לשטיח. כאשר מתעוררת אי נוחות בלב אחד מחכמי התלמוד – אין סיכוי שתישאר במסתור בלבד. הישירות בין החכמים היא דרך חיים, ולכן גם התגובה כלפיה – כפי שנראה בהמשך – ישירה וטבעית באותה מידה.

 מה הקפיץ כל כך את רב הונא בהתרחשות שלפניו? לכאורה הוא מוחה על עניין הגיל. לדבריו, היתר ההתגנדרות לנשים ניתן אך ורק בעבור נשים צעירות האמורות לעורר את לב בעליהן לקראתן, ולא עבור נשים שעברה שעתן, ואין תפקידן עוד למשוך את העין. כאשר המבוגרות נוהגות כך – יש בכך משום ניוול. אולם כששמים לב לייחודה של הסיטואציה, ברור שלא עניין הגיל בעלמא נוכח בטענתו של רב הונא, אלא גם המתח הספציפי שבין כלה לחמות. לא מדובר כאן בסתם אישה זקנה המעִזה להתקשט, אלא באישה זקנה המעזה להתקשט בפני כלתה!

המקור התלמודי שבו מתח זה מגיע לשיאו מופיע בבבלי שבת כו ע"א:

ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא. אזלא איקשיט. כי אתת אמרה לה: זיל איתלי שרגא. אזלא אתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלת[חמות אחת שהייתה שונאת את כלתה אמרה לה: לכי התקשטי בשמן של אפרסמון. הלכה, נתקשטה. כאשר באה, אמרה לה: לכי תלי את הנר. הלכה ותלתה נר, נפחה בה אש ואכלתה].

לפנינו חמות אשר שנאתה לכלתה גודשת אותה עד כדי כך שהיא עושה את הבלתי ייעשה. תחת אצטלה של ברית נשית וסיוע בהתייפות, היא שולחת אותה אל מותה. מושחת אותה בדלק הבערה האחרונה שלה. הופכת את אש הקנאה לאש שורפת. יריבות זו, המקננת תחת פני השטח ועלולה להתפרץ בכל רגע, גורמת לרב הונא להתריע מפני התקשטות מקבילה של השתיים, הנדמית בעיניו כשיוף חרבות. לתפיסתו, על אישה בוגרת להפנים את העובדה כי עבר זמנה, ולפנות את הבמה לזו ששנותיה לפניה.

אולם רב חסדא רואה את הדברים בדיוק הפוך:

אמר ליה הא-להים אפילו אמך ואפילו אמא דאימך ואפילו עומדת על קברה, דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא [אמר לו: הא-להים (שבועה), אפילו אמך ואפילו אמא של אמך ואפילו עומדת על קברה, שאומרים אנשים: 'בת שישים כבת שש לקול התוף רצה'].

רב חסדא בשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל הגבלת גיל מבחינת היתר ההתקשטות, וקובע בנחרצות כי האישה מותרת בהתייפות כל עוד היא חיה. הוא פותח הצהרתו בשם ה', ובכך משביע את הא-להים עצמו, ושָֹמוֹ שותף בעיקרון זה, כיוצר הטבע הנשי. רב חסדא מדבר מתוך הכרה בייחוד האישה, אשר בניגוד לגבר החש הכרח להתבגר ולהתמסד יודעת לשמור על הילדה שבה גם בבגרותה, עד עולם.

אישה, גם כאשר תעמוד על פי קבר – תרטיט למשמע קול התוף. יש משהו באנרגיה הנשית שנשאר נערי גם בינות לקמטים ומתחתם. צליל מסוים יכול להשיב כל אחת מאיתנו באחת לאותה הוויה בתולית מסוחררת ומסחררת, אותה הוויה שתניף את הזרוע להסיט התלתל בעדנה. אסור לאטום את אוזנינו משמוע אותו הצליל. רק אישה שתעז להתמיד ולשמוע אותו, רק זו שתדע לשמור על גיל שש גם בגיל שישים – תוכל לצעוד יד ביד עם כלתה, ולדגדג ביד אחת את הילדים.

רב חסדא מבין שאישה המתקשטת בפני כלתה איננה מתגרה בה. היא חוברת אליה לגרעין הפנימי של שתיהן, שהרי "קושטא" בארמית – אמת היא. איש המוקף בשתי נשות חייו מקושטות, יוכל להתקשט ולהתאמת בעצמו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באוגוסט 2012, ב-גיליון עקב תשע"ב - 783 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אברהם יוסקוביץ

    רשימה מטרידה ביותר.
    ציטוט האב בסיפור הפותח משקף גסות גברית מקובלת, וככזה הוא ראוי לגינוי ולא לפתוח רשימה בעיתון מכובד. גם האמירות המשקפות איזו שאיפה לנערות נצחית (העלולה להיגרר לפתטיות כפי שניבטת אלינו מנשים רבות בנות זמנינו) או הכתבה כפייתית של התנהגות "נשית" כביכול (גנדרנות) בעייתיות ביותר.
    אולם ברצוני להתייחס לפגם פרשני כפי שאני מתרשם מן הדברים. הנסיון לייחס לרב הונא ולרב חסדא דיון אודות יחסי אישה וכלתה אינו הולם לעניות דעתי. אין בדברי רב הונא ורב חסדא שום התייחסות לשאלה זו אלא רק לשאלת הגיל המקסימלי. הם אכן דנו על גבולות הלגיטמציה של מה שנתפס בעיניהם כפתיינות נשית. ההערה היחידה אודות כלה וחמות (המשמשת כותרת לרשימה זו) היא מאת המספר ולו יש לייחס את העברת מרכז המשמעות משאלת הגיל לשאלת בפני מי מתקשטת (אך אין כאן רמז מה המשמעות של הדבר לדעתו, אולי הוא רומז לסיפור האחר המובא כאן, אבל את הרמיזה הזו אין לייחס לרב הונא עצמו!).
    לכן אין מקום ליחס לרב חסדא, על דמותו הכוללת, אין האמירות בדבר הצעידה המשותפת של חמות וכלתה בתנאי שתלך זו המבוגרת לפי כללי האופנה של בנות העשרים. זו יכולה להיות דעתה של הכותבת בלבד (ואולי של עורך הסיפור, אם כי זה רחוק בעיני) ועליה כדאי להתווכח בדיון ערכי עקרוני ולא כפרשנות לדברי אבותינו כביכול.

  1. פינגבק: מה השאלה « האחות הגדולה

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – גליון שופטים תשע"ב, 785 « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: