לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים / רפאל מלכא

שיח השדה

מאז היינו ילדים קטנים היה כל עולמו של שלומי חברי בטיפול בסוסים וברכיבה עליהם. כשבגר הקים שלומי חוות סוסים צנועה בפאתי שכונת ילדותנו, ואני שפקדתי את חוותו תדיר עמדתי על ההשקעה המרובה הנדרשת ממי שחיית המחמד שלו גבוהה וחזקה ממנו. שלומי השקיע לילות כימים בדאגה למספוא, בהקמת האורוות ובניקיונן ובטיפול מסור בסוסים. לא פעם נדמה היה לי כי שלומי ממש מדבר עם סוסיו והם מבינים אותו היטב, למרות שאין סוסים שמדברים עברית.

בפרשתנו מופיע הציווי (דברים יז, טו): 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ', אך על מלך זה, שמצווה העם להעמיד בראשו, לעמוד בכמה תנאים. מה מפליא כי בין התנאים גם התנאי (שם, טז): 'רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס…'. תנאי זה ראוי בירור. וכי מה אכפת לה לתורה אם מלך ישראל יחזיק ברשותו סוסים רבים כדרכם של מלכי התקופה?

סוסים גידלו בארצות המקרא משחר חיי התרבות, ועדויות רבות נמצאו לכך. גם המקרא מעיד על גידול סוסים לצרכים שונים. בתוך האזכורים הרבים של הסוסים במקרא בולט תיאור עושרו של שלמה המלך (מל"א י, כו): 'וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב, וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים; וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם' (פָּרָשִׁים בלשון המקרא לעתים אינם אלא סוסים, כמו 'פארס' בערבית). העדויות הארכיאולוגיות בתל חצור, במגידו ובגזר, ערי הממלכה של שלמה, תומכות בתיאור זה, ונמצאו בהן מבנים שזוהו על ידי החופרים כאורוות מימי שלמה. בהמשך מסגיר הכתוב את מקורם של סוסי שלמה (שם, כח): 'וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם'. על פניו נראה אפוא כי שלמה התעלם מן התנאי, והרבה בסוסים וממצרים דווקא.

רש"י מפרש את התנאי כך: 'לא ירבה לו סוסים – אלא כדי מרכבתו שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם …'. מצרים הייתה מעצמה, בין היתר, בכל הקשור לסחר בסוסים, ומגדלי הסוסים, שיכלו להרשות לעצמם זאת, לא ויתרו על ביקור בחוותיה. מבירור קצר שערכתי בין מגדלי סוסים (טוב, משיחה עם שלומי) מתבהרת התמונה טוב יותר – כיום נהנים מגדלי סוסים מיתרונות שלא עמדו לרשות בעלי החוות דאז. הם יכולים להתעדכן באינטרנט היכן נולד סייח חסון, איפה ניתן למצוא סוסי הרבעה טהורי גזע וכדומה. מדי פעם גם נערכות תערוכות סוסים, שבהן מבקרים המתעניינים בכך, בוחנים את הסחורה וסוגרים עסקאות.

בימי המקרא מחויב היה מי שמעוניין בסוסים לשהות פרקי זמן ארוכים במצרים. רק כך יכול היה לאתר את מבוקשו, ומכאן חששה של התורה ש'לֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה'. אלו היורדים עם משפחותיהם למצרים יתפתו להתיישב בה, והדרך להתדרדרות רוחנית ברורה. מעניין שבבוא הנביא יחזקאל לתאר את השפל המוסרי של מצרים הוא מתאר זאת כך (כג, כ): 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם'. הגדילו חז"ל כשמנו בין תכונותיו של הסוס גם (פסחים קיג ע"ב): 'אוהב את הזנות'.

נראה כי שלמה המלך, שהיו לו קשרי מסחר מפותחים עם הארצות השכנות ושמעו יצא למרחוק, לא נזקק להוריד מבני עמו מצרימה. מן הסתם היו אחרים ששמחו לעשות את המלאכה עבורו, כך שככלות הכול לא עבר למעשה על התנאי של התורה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' אלול תשע"ב, 24.8.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוגוסט 2012, ב-גיליון שופטים תשע"ב - 785 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: