הרב ירחמיאל ויס הגיע אל הרב הנזיר כנער צעיר ומאז דבק בו. הוא מספר על שיעוריו הייחודיים של חוקר ומקובל שלמד ספרדית כדי לקרוא את סרוונטס, על מפגשו עם הוגו ברגמן ועל ההבדלים בינו לבין הרצי"ה קוק

בצעירותנו, כתלמידים בישיבתו של הרב ירחמיאל ויס, ראש 'ישיבת ירושלים לצעירים', שמענו אותו פעמים רבות מזכיר בערגה בורקת את הרב הנזיר, מספר על חווית המפגש הסוערת שלו עם איש הא-להים ומבקש להחתים בנו בכל דרך מהדמות ששינתה את חייו. כעת, במלאת ארבעים לפטירת הנזיר – דמות שאני מוצא את עצמי מושפע ממנה יותר ויותר במשוך השנים ולא פעם, בצמתים רוחניים, אף משוחח אתו ושואל לדעתו – ביקשתי לשוחח עם הרב וייס על רבו המובהק, הרב הנזיר.

הרב ויס (67) משמש זה עשרות שנים כראש הישיבה התיכונית, שהוקמה לפני כיובל שנים ומוכרת כספינת הדגל התיכונית של הציבור החרדל"י, או כפי שהוא מעדיף להיקרא: התורני. הרב אברום שפירא והרב מרדכי אליהו שלחו לשם את בניהם (כיום אחד הוא ראש ישיבת 'מרכז הרב' והשני רבה של צפת), רבנים מובילים ודמויות מוכרות בציונות הדתית לימדו ולמדו שם, כמו גם יוצרים, עיתונאים וקצינים בכירים.

הציבור הרחב לא הכיר אותו בזכות היותו אחד ממשחררי העיר העתיקה במלחמת 'ששת הימים' וגם לא בזכות הנהגתו את הישיבה שבכניסה לירושלים, אלא דווקא בנסיבות כואבות. לאחר הטבח הנורא בישיבת 'מרכז הרב' שאירע לפני שלש שנים ומחצה, שבו נהרגו שבעה מתלמידיו, נשא הרב ויס הספדים והעניק ראיונות עיתונאיים שהפכו אותו באבחה לדובר של עולם יהודי מעמיק ובלתי מוכר, כזה המלא בעומק, ברגישות ובאנושיות והללו זיכו אותו בהערצה רבה וחוצת גבולות. כך כתב אז ב'מעריב' קובי אריאלי בעקבות הספדו של הרב ויס:

"הרב ירחמיאל ויס הצליח לגעת במדינה שלמה באמצעות נאום הספד שלא מן העולם הזה. אחרי ארבעת המשפטים הראשונים שלו, כבר היה ברור שהדמות הנפלאה הזו, בעלת הנפש הגדולה ולשון הלימודים יוצאת הדופן, נחשפת עתה ושוב לא תמוש מהלבבות. מסתבר שהטעם האישי שלי קלע אל הקונצנזוס. הרב וייס הפך לכוכב."

לתפילתו הייחודית של הרב ויס יצא שם ובימים הנוראים נוהרים רבים לשמוע את תפילתו בישיבה, תפילה שלפני ארבע שנים אף הוקלטה על דיסק המשחזר את תפילותיו וניגוניו בישיבה. אבל מעבר לכל זאת, הרב ויס מציג בדמותו דמות מוקפדת, מדויקת ומעמיקה, כזו שאינה נקלעת למלחמות הפנים-מגזריות המוכרות אלא חיה את חייה מעבר להם. הוא ספון בחדרו, לומד תלמוד, מחשבה וקבלה ובעיקר קשור לראי"ה קוק – שאותו הוא אינו חדל מלהזכיר – ולספרו הגדול 'אורות הקודש', ולא פחות מכך לרבו הישיר, הרב הנזיר.

איך הכרת את הרב הנזיר?

"האמת שההיכרות שלי איתו הייתה מפתיעה מאוד. הייתי בחור בן שש-עשרה בישיבת 'כפר הרא"ה' והרב יעקב פילבר הזמין אותי לבוא ולבקר בישיבת 'מרכז הרב'. הגעתי לשם בחופש, והוא לקח אותי אל הרב צבי יהודה קוק. לאחר שהלכתי עמו אל הרצי"ה, הוא אמר לי: 'בוא אקח אותך לעוד מישהו', אבל לא גילה לי למי. הוא הכניס אותי לביתו של הנזיר. את פנינו קיבלה הרבנית והרב הנזיר ישב בחדרו לסמוך שולחנו ועסק בכתיבה. מיד כשראיתי אותו נעצרה נשמתי. שיערו היה ארוך וגולש, צבעו לבן מעורב בכתום אדמוני. עיניו היו עיני תכלת של מרחבים שלמים ועליהן הרכיב משקפי קריאה מגדילים. זקנו היה מסודר וחיוך קורן מאושר היה על שפתיו. כשהוא ראה אותי הוא שאל את הרב פילבר לזהותי וממש נעתק ממני הדיבור.

"בתקופות מאוחרות יותר, לאחר הסתלקותו, אמרתי לרבנית שכשראיתי אותו אז במפגש הראשון בינינו עצרתי בתדהמה. היא סיפרה לי שבימי המאורעות הבריטים חשדו שמתחבאים אצלם בבית אנשי אצ"ל, ופעם נכנס אליהם הביתה קצין בריטי. הרבנית אמרה לו 'עצור, יש כאן רב שעסוק בלימודו', אך הוא הזיז אותה. כשהוא ראה פתאום את הנזיר – הוא הצטלב, קפא במקומו ואמר 'הו, הולי-מן! – איש קדוש!' ולאחר מכן הניח שומר בכניסה לבניין כדי שלא ייתן לאף אחד להיכנס לבניין של ה'הולי-מן'".

קורא בשפת המקור

מה היה אז במפגש הראשון ביניכם?

"הוא דיבר בקול עמוק ובגוף שלישי, וביקש ממני שבכל יום אלמד דבר חדש ואאסוף אותו אליי. אחר כך הכרתי אותו כשבאתי ללמוד ב'מרכז הרב', ואמרו לי שיש שיעור שלו ב'אורות הקודש'. אמרתי לחבריי שאני עדיין צעיר אבל ר' יצחק שילת אמר לי שהרב הנזיר כבר מבוגר וכדאי שאלך. בשיעור הזה היו הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, איסר קלונסקי,  יוחנן פריד, יוסף ברמסון ועוד, והוא התקיים בחדרו הקטן שבביתו. זמן קצר מאד לפני השעה שמונה הוא היה נכנס לחדרו, מסתכל על השעון ומתחיל. הרב דרוקמן היה קורא את הפרק כולו, ואז הנזיר היה אומר "ישאלו". אנשים היו שואלים. לחלק מן השאלות הוא היה עונה מהר ובקיצור, ולחלק – המעמיקות יותר – הוא היה מהנהן בראשו כאומר – לאחר מכן נתייחס לכך".

בפועל, איך הוא היה מעביר את השיעור?

"הוא היה לוקח מושגים וקורא עליהם מן המקורות. מהפילוסופיה הכללית היה קורא בשפת המקור ומתרגם לנו, קורא לנו מהפילוסופיה היהודית ומספרות הקבלה ונותן תשתית עמוקה מאוד על כל מושג. לצידו היו מונחים לפניו כל הספרים מהם רצה לקרוא, ואני מדבר על עשרים ועל שלושים ספרים. הם היו מסודרים לפי סדר השיעור. במשך הזמן אני הייתי מביא לו את הספרים, ובכל ספר הייתה סימנייה בדיוק במקום שבו רצה לפתוח.

"הוא קרא את הפילוסופיה בשפות המקור שלה – ביוונית ובלטינית, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית. פעם אחת קרא איזה מקור בספרדית. שאלנו אותו אם הוא יודע גם ספרדית והוא אמר שהוא יודע רק לקרוא ולכתוב, אבל לא לדבר. שאל אותו הרב קלונסקי, כמדומני, למה למדת ספרדית, אילו פילוסופים חשובים יש לספרדים. הנזיר אמר שלמד ספרדית כדי לקרוא את ספריו של סרוונטס וגם אמר ש'דון קיחוטה' הוא ספר עמוק מאוד ומלא ביקורת חברתית. והוסיף שלמי מכיר לטינית ושפות אירופאיות השפה הספרדית נקנית בזמן מועט.

"הנזיר היה מלווה את דיבורו עם תנועות ידיו ומעלה אותן מעלה מעלה כמביעות גילוי לאין-סוף. הידענות שלו הייתה מופלגת כפי שניכר בספרו 'קול הנבואה', שמשפחתו דחקה בו להוציאו לעת זקנותו. תפיסתו היא שההיגיון העברי הוא אינו הגיון ויזואלי אלא שמעי, הישראלי שומע את העומק, את המאמר".

אבל הרי ספריו של רבו, הראי"ה קוק, נקראים 'אורות', שאותם יש לראות!

"אכן. אמרו לו שכל ספרי הראי"ה הם ספרי האורות והוא אמר שזה בבחינת 'שומעים את הנראה'. פעם גם אמר שאולי לא היה מתאים לקרוא להם בשמות אלו".

הרב הנזיר. מתוך ויקיפדיה.

הדפוס הנקי ביותר

כשלעצמו, איך הוא היה לומד?

"הוא היה איש חרוץ מאוד. כשהיה רוצה להכין את השיעור שלו היו כמה תלמידים שנחשבו 'משכילים', כמו הרב יוחנן פריד, והוא היה מבקש מהם בסוף השיעור להביא לו מהספרייה הלאומית ספר זה או אחר בדפוס הראשון שלו. הוא אמר שכל דפוס מוסיף טעויות על קודמו והוא רוצה את הדפוס הנקי ביותר. הוא חיפש אמת פנימית עמוקה ולא ויתר. לכן הוא גם הלך למדבר יהודה כדי לזכות לרוח הקודש, לגילוי שמימי. הוא היה כל כולו ציפייה וחיכיון".

אני רוצה לשאול שאלה קצת ישירה. אני חש שדמותו של הרצי"ה גרמה להסתרת דמותו של הנזיר. אתה חש בכך?

"אכן. גם בזמן חייהם הרצי"ה הוא שחינך ואילו הנזיר היה בביתו ומי שבא בא ומי שלא לא. בנוסף, כיוון שדיבר על דברים שבחכמה פנימית הרבה לא באו".

אבל זה יותר מכך, מדובר על גישות שונות שיצאו שתיהן מבית מדרשו של הראי"ה קוק.

"נכון. הרצי"ה לא נהג להזכיר פילוסופים זרים בלימוד דברי הרב זצ"ל. הוא הכיר כמובן פילוסופיה כללית, והרי היה שומע שלא מן המניין באוניברסיטה בשוויץ, אבל לא נהג להזכירם. גם מושגים קבליים נהג שלא להזכיר. בזמנו, כשכבר היינו אברכים, הרב אברהם רמר זצ"ל – שהיה שקדן גדול אצל הרצי"ה – הלך לאחד משיעוריו של הרצי"ה ואני אז הלכתי לשיעורים במבוא לחכמה פנימית של הרב שלמה בנימין אשלג זצ"ל – בנו הגדול של הרב יהודה לייב, בעל 'הסולם'. יום אחד אמר לי הרב רמר שהוא לומד עם הרצי"ה בשיעור ויש מושג קבלי וביקש שאבוא, ובאתי, והרצי"ה הסבירו בדרכו, בתור רעיון רוחני מעמיק שמי שלא הכיר את מקורו הפנימי לא היה יכול לרדת לסוף דעתו ולא הזכיר מושג קבלי. אבל הנזיר נהג להזכיר הכול".

הכיוון הזה של הנזיר חסר היום מאוד בנוף הדתי-לאומי. לאן הוא נעלם?

"הכיוון הזה חסר מאוד. חסר מאוד. אף אחד לא בא להעלים אותו, אבל סגנונו של הרצי"ה היה אחר".

איך, אם כן, נותנים לכיוון של הנזיר מקום?

"שאלה טובה. הוא ידע הכול והיה קדוש וטהור, נטוע באמת שכולה חכמה פנימית עמוקה. הוא תפס את נקודות התוך, את הבסיס שממנו הכול החל. גם כשלמדנו אצלו ידענו שלא נוכל להיות כמוהו כי לשם כך צריך ללמוד שפות רבות, ללמוד את כל הקבלה והפילוסופיה, וזה תוכנית לכמה סבבים של חיים. הפלא היה שהוא היה אדם מלא רחבות, שלט במה שקורה בכל העולם ויחד עם זאת היה מאוד מקומי ולא זז ממקומו. אבל הזעקה שאתה מעלה היא זעקה אמיתית, שכן נדרשת דמות שתהיה לה 'תעודת ביטוח' יהודית מעמיקה יחד עם הסתכלות חיצונית. היום יש חשש ממה שהרב אברום שפירא זצ"ל היה מכנה 'רבעלך', מאנשים שלא שימשו כל צרכם ויש בהם ידע ופיתוי ואינך יודע אם יש בהם קול אמיתי או קול זר וחיצוני שייקח אותנו למחזות רחוקים מהאמת האמונית הבריאה. כשזה בא מהנזיר זה קיבל את ה'גיור' האחראי שלו, אבל אחרת יש חשש שזה הולך למקומות אחרים. ככה אני חושב. לכן הפחד מהכיוון של הנזיר".

הרב יחמיאל ויס

לברר משהו בקאנט

מה היה יחסו לפילוסופים בני דורו?

"פעם באנו אליו ויצא מביתו פרופ' הוגו ברגמן. שאל אותו מישהו למה ברגמן בא, האם בא לברר משהו בתורת ראי"ה – שהרי ברגמן אמר פעם כי הראי"ה הוא הפילוסוף הגדול של המאה העשרים, ולא רק בישראל אלא בעמים כולם, ואמר אז שהוא לומד כל יום 'אורות הקודש' וכי הדברים שלו על חיים ומוות הם מהמעמיקים ביותר. ענה הנזיר לא, ברגמן בא לברר משהו על קאנט. חשוב לדעת שלנזיר הייתה אהבת אמת לא מצויה. הוא לא חשש להזכיר צעירים ממנו, דוגמת פרופ' יוסף בן שלמה, ואם מצא אמת הביא אותה בשם אומרה, פרט לאנשים דוגמת שפינוזה שלו תמיד קרא 'האמסטרדמי'.

"פעם שאלנו אותו אם הראי"ה ידע פילוסופיה. ענה לנו הנזיר שהראי"ה הכיר את הפילוסופיה הכללית, אמנם בלימוד מסודר עבר על מעט ממנה, אבל אם היו מספרים לו – כלומר בעיקר הנזיר שהיה מפגיש אותו עם שיטות רוחניות שונות – היה הראי"ה שואל מה אותו פילוסוף אומר על כך ומה הוא אומר על כך, ואז היה אומר את כל שיטתו של אותו פילוסוף והיה אומר גם את כל טעויותיו. הנזיר אמר על הראי"ה שהייתה לו הבנה רוחנית גאונית, מיוחדת ובלתי מצויה".

יש היום דמויות דוגמת הנזיר?

"אין לא אצלנו ולא בעולם הכללי. שמעתי פעם את פרופ' ירמיהו יובל מדבר על שפינוזה וזה היה כל כך עולם אחר מהדברים ששמעתי מהנזיר על שפינוזה. כשהרב הנזיר הזכיר את שפינוזה הוא היה צולל פנימה, מלא בהעמקה. בכלל, הכול היום אינסטנט – הכול מהיר, וגם בעולם הישיבות זה מעט ככה".

לסיום. אתה אינך רץ להתראיין תחת כל עץ רענן. אינך מקהיל קהילות, מחרים חרמות ונלחם מלחמות כעמיתיך וכחלק מתלמידיך שהפכו זה מכבר לדמויות משפיעות בציבור הדתי-לאומי. אף פעם לא חשתי שאתה חושב שכל האמת אצלך, כפי שאחרים סבורים כמושכל ראשון. אני חש שזו השפעת הנזיר על דמותך.

"אני נזהר מלחשוב שאני יודע הכול. אני לא חושב שמישהו יכול לחנך את כל העולם וגם לא שאדם אחד או זרם אחד יכול לנהל את כולם. אני חושב שהקב"ה גדול ורחב מכדי שיצא מבית מדרש אחד. לכן אני לא נלחם באף אחד. זה איננה הדרך שלי. אולי זה לוקסוס, הגישה שלי, אבל זה אני. זה סוג של אופי נשמתי, אבל יכול להיות שמשהו מהנזיר גם קשור לזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב, 10.8.2012