בעוד שבן דורו הוותיק, הרמ"ק, התמקד בחוויה האפוקליפטית, עסק האר"י בתיקון הצופה פני עתיד. תוך עיבוד המיתוס הזוהרי לכדי שיטה יצר תורה שארגנה את תמונת היקום הא-להי והגשמי גם יחד, ובישר עידן חדש בהגות היהודית

אין ספק שדמותו של האר"י, העומדת בשער המודרניזם היהודי המוקדם, מאוד מסקרנת בהפכים ובחיבורים בין העולמות שבה. כמוה יש לנו עוד שתי דמויות מיוחדות מאוד בתולדות היהדות המיסטית: ר' יצחק סגי נהור והבעל שם טוב. עוד אפשר מצד הכפירה והיציאה מהתלם לציין את שבתי צבי.

העלם הצעיר עובר הליכי חניכה ולימוד על אי קטן על הנילוס, שם משפחתו חתום בשם הזרות של מי שבאו מאירופה לשבת בין ספרדים: "אשכנזי". הוא התייתם בילדותו וגדל אצל אמו בבית דודו, אחי האם, שאת בתו נשא אחר כך לאישה. הוא התעצב בהדרגה ובתוך תהליכי הלימוד, ההתבודדות וההתעמקות הפך להיות הפילטר שסינן, שיקף והגדיר את המנגינה של התקופה.

הדמיון שלו לר' יצחק סגי-נהור העומד בשער הקבלה של המאה הי"ב והי"ג בטרם היא פורצת מרשות המעטים לרשות הרבים, ולבעש"ט העומד בשער החסידות המודרנית, וכן להבדיל לשבתי צבי העומד בשער השבתאות במאה השבע עשרה, הוא בנקודת יסוד אחת מהותית ובולטת: כל הדמויות המכוננות האלה, שחוללו שינוי עצום ומהפכה בתודעת דור ודורות אחר כך, היו קודם כול וראשית לכול אנשים של "בעל פה". הם היו אנשים של הוויה. תלמיד אחד או מספר תלמידים סופרים ורושמים או חבורה שהייתה סביבם רשמו, העתיקו ועיבדו את דבריהם ומהלכיהם, ובאמצעות השילוב בין שני הכוחות האלה נוצר מעתק של דור שלם לתופעה חדשה בתולדות היהדות.

עובר הליכי חניכה ולימוד באי קטן על הנילוס. צילום: lusitana's fotos

ראייה למרחוק

האר"י נפטר בשנת של"ב, 1572, הבעש"ט נפטר בשנת תק"כ, 1760. בערך כמאתיים שנה מבחינות בין שתי הדמויות המנהיגותיות הגדולות הללו – הראשונה שלא מילאה את שנתה הארבעים והשנייה שנסתלקה בגיל שישים. לשתי הדמויות יוחסו תופעות הידועות כראייה למרחוק, ראייה באמצעות מדיום, תחושת עתיד או ראייה לפניי ולפנים.

האר"י למד דפי זוהר בדמעות רבות ששפך על כל דף שרצה להבין, וכך החשיב את השינה בצהרי שבת כזמן של תודעה עליונה המשפיעה על המוחין כמו גם הטבילה בשבת. כך היה מייעץ לאחד לאכול תרנגולת שמנה ולהפסיק את הסיגופים, נזף בתלמידו הרח"ו על ביטול זמנו בלימוד אלכימיה, וביקש פעם להחיש את הקץ עת קיווה שכל התלמידים כולם יאמרו עמו שירת לכה דודי בירושלים.

בשיטוטיו בשדות צפת חזר על המבנים הסיפוריים והתמונתיים של האידרות. רוב הסיפורים הללו מתועדים בספרות שנתכנתה 'ספרות שבחי'; אולם יש לזכור שהעובדה שלעתים קרובות ספרות שבחים מכילה גוזמאות ומעשיות בעלמא אין בה כדי לשלול את עצם התופעה הבלתי מוסברת שלאנשים מסוימים יש יכולת של ראייה למרחוק, ראיית עתידות או ראייה עמוקה יותר. סבך כל הסיפורים על אודות האר"י והבעש"ט מאפשר לקבוע כי היו דומים מבחינת טיפוס יסוד זה, בלי להיכנס לשאלה אם סיפור מסוים זה או אחר נכון הנו או לא.

תופעה נוספת מעניינת למחשבה היא שהן האר"י והן הבעש"ט, כאנשים בעלי ראייה צלולה שבדרך כלל רואים עמוק בנוכח וגם לגבי צרות פשוטות (לאכול לא לאכול, גנבו לא גנבו, יהיה ילד או לא וכדומה), ניסחו משהו רב השפעה ברמה ההיסטורית. הראשון בתיאולוגיה שרובה נמסרה בעל פה והשני בתורת חיים מיסטיים שגם היא נמסרה ברובה בעל פה ובחלקה לפחות ביטלה את מערך תורת הכוונות המסועף של האר"י. הייתה כאן אם כן ראייה למרחוק לא רק ברמה של חיי הסובייקט אלא ברמת הקולקטיב. הייתה להם הרחקת ראות במישור האופקי המיידי שאותו מנסים ללכוד הפולקלור והמעשה ובמישור הבין דורי שאותו מנסה ללכוד ההיסטוריה. אצמצם להלן באר"י.

תיאולוגיה של משבר

לשיטתי האר"י קבע את המושגים הקריטיים שכולם מהווים לאחר מכן מפתחות לטרמינולוגיה של תורת התודעה או תורת הנפש היהודית המודרנית, כולם סימבולים עמוקים בפני עצמם – בין אם נבין אותם כמיתולוגיים ובין אם נבין אותם כמופשטים, וכולם בו בזמן מכילים הד עמוק למשבר; לכן לא ניתן להימנע מקריאת הסכימה של האר"י כמי ששלביה הם משבר, טראומה והתגברות בכל המישורים, ולמצוא בה שיקוף היסטורי על אף שהטנדנציה שלה אינה כלפי ההיסטוריה אלא מעבר אליה. תאולוגיה של משבר ניתן לאפיין בתרבות הכללית אצל פסקל וקירקגור למשל. במסגרת זאת מדובר לפחות על ארבעה מושגים: צמצום, רשימו, שבירה, תיקון.

על המושגים הללו יש לשוחח כמערכת אחת, שכן רק כמערכת כוללת הם מכילים את מושג ההפחתה, החיסול, המשקעים שמותיר ההלם, הפיזור, השאריות והשרידים, והאיסוף והחיבור החוזר.

בכתבים שבהם רשם ר' חיים ויטאל את תורת האר"י משתקפת תורה תיאולוגית סבוכה ביותר. האר"י עיבד ושב ועיבד את הזוהר באופן יצירתי ושיטתי בנסותו ליישב ולצרף את כל הקולות והמגמות שבו למהלך של מיתוס מארגן שלם אחד. יחד עם זאת, העיתוי של יצירת האר"י במאה ה-16 הצטלב עם המאפיינים הבסיסיים של העת החדשה המוקדמת בעולם הכללי והיהודי, שהכילו בו-זמנית מרכיבי האחדה ופיצול.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי משבר גדול ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, מאחדת, שיטה תיאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום הא-להי והגשמי גם יחד, מול מיפוי העולם מחדש בעקבות גילוי טריטוריה לא ידועה עד כה (אמריקה). בעוד גילוי העולם החדש הציע מיפוי מחודש לתרבות הנוצרית, עסק האר"י במיפוי מחדש של תמונת העולם היהודי, תמונת העולם הרוחני המקרין מעתה בצורה אחרת על הסדר של העולם הממשי, ולמעשה הציע צורת ארגון רדיקלית חדשה.

יצירתו של האר"י מופנית להנהגת מערכת שיטתית אחת של המציאות והא-להות כולה; זוהי מערכת היוצרת ומפעילה מיתוסים ומטפורות מכוננות. כאשר האר"י עוסק בהנהגת שיטה מקיפה שכזאת ועורך אותה כארגון של תמונת מציאות, אין הוא עושה זאת בלא לבטא טרנספורמציה יסודית בחומרים הקבליים והפרשניים. הוגים כאלה, החווים במיוחד שבר או תזוזה, יוצרים כתיבה המכילה לא רק עבר אלא גם עתיד. האר"י – בין שהתכוון לכך ובין שלא – קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית, הרבה יותר מכפי שהייתה מוכנה להכיר.

תשוקה למוקד חדש

האר"י היה למדן שהתעמק רבות בספר הזוהר. יש להניח שהפנים אותו לרמות מאוד גבוהות של שינון בעל פה ושליטה. הוא הפך והפך בספר זה והייתה לו תכונת מפתח שבה היה שונה מן הרמ"ק בן דורו הוותיק שכבר ישב בצפת עת הגיע אליה האר"י. בעוד הרמ"ק היה גם פרשן ענק של הזוהר על הסדר, האר"י היה מעבד של המיתוסים הגדולים של הזוהר על פי שיטה. הבדל זה הוא אחד ההבדלים החשובים הממקם את הרמ"ק בסופו של העולם הישן ואת האר"י בפתחו של העולם החדש.

הם היו שונים מאוד מנקודת מבט פרשנית: הרמ"ק היה פתוח לכל ארון הספרים הקבלי, מבחינת סינתזה ונוכחות, ואילו האר"י החשיב בעיקר ספרים שאופיים מסגיר את האופי החזוני האקסטטי שבו הושגו או שאליו שאפו. בהתאמה הרמ"ק היה אדם של שירים ופיוטים רבים שנכתבו בחוגו וביטאו הלכי נפש, יצירה חדשה וקישור אל עולם הספירות. האר"י, לעומת זאת, היה ממעט בפיוטים, ממיין, מפחית, וחותר להתאמה לדיוקים אבסולטיים בדעתו.

רמ"ק, במישור הספרותי לכאורה, עסק באיסוף ויצר אנתולוגיות מכילות ומקיפות כול, אולם למעשה העיקרון התודעתי שהנחה אותו הוא אפשור הפיזור, אפשור הפרישה של כל מה שגלום ביצירה היהודית הקבלית, וזה תואם את עקרון ההליכה, ההתגרשות לשדות כפיזור התודעה המרכזי אצלו לשם השגת גילויים מן השכינה. כלומר, יש לגיטימיות לכל פירות יצירת הרוח של הקולקטיב המיסטי, ובהקבלה לכל פירות רוחו של היחיד המיסטי, גם לאסוציאציות פזורות. האר"י עסק במישור הספרותי בבידול ובדחייה של מקורות רבים – לכאורה כנגד רעיון האיסוף – אולם בזוכרנו שהאיסוף מכוון אצלו למטרה אחת ולמוקד משמעות אחת, נוכל להבין שפרויקט האיחוד והצמצום משתקף בתפיסה ההרמנויטית שלו – כלומר מתבטא בפרויקט הקנוני שלו הדוחה חלק נכבד מן הספרות המיסטית החוצה, וכן בפרויקט הפיוט שלו שמתמקד בפיוטים מעטים במרכז ודוחה רבים אחרים.

האר"י, אולי מתוך פרספקטיבת רוחק ובניגוד לפרספקטיבה הקרובה, הקשורה בטראומה אקוטית המאפיינת את הרמ"ק, שהלא היה הרמ"ק נצר למשפחת מגורשים, הציע המשגה של טראומה מבנית ובתוך כך פתח את עבודת ההווה אל העתיד, העתיק את התשוקה המתוסכלת אל מוקד חדש, אל רעיון של תיקון ובניין. כל זאת הוא עשה באמצעות ארגון מחודש של מערכת הריטואלים. לעומתו הרמ"ק המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחוויית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומתי המלא עדיין בהריסות. בהתאמה, הפרקטיקות שהוא מציע מתנודדות בין הפגן ובין עיבוד, ובעיקר טקסי ההתגרשות מבטאים קיום של חרדה. הריטואלים של האר"י חותרים כולם לגאולה. הוא מאחד את מערכת המצוות במשמעות של האיסוף הגואל. וזה גם התפקיד הריטואלי של ההליכה ושל עצם הגלות לשיטתו.

יסודות רבים מתורתו של הרמ"ק  נקלטו בקבלת הדורות הבאים, אולם האר"י הוא זה שהמסגרת הכללית המארגנת שלו הייתה בת משמעות עמוקה, שכן כבר ביסודותיה הראשוניים והתקשורתיים ביותר (הקשורים בהנהגה וריטואל) היא הכילה עתיד, היא הכילה דימוי של תיקון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012