אמא מכווצת בתוכי / ירון אביטוב

בספר העשוי מאות פרגמנטים קצרצרים מביא ענר שלו את סיפור יחסיו עם אמו, עם הקיבוץ ועם משפחתו המפורסמת. פתיחות לסיפור שטרם הבשיל

אמא

ענר שלו

זמורה-ביתן, 2012, 273 עמ'

ענר שלו לא שוכח (ואולי גם לא לגמרי סולח) לאמו על כך שנטשה אותו לבדו בבית התינוקות של קיבוץ כנרת. "עשרים ושתיים שעות ביממה ללא אמא" (עמ' 141), כותב שלו ומספר שאמו באה לבקרו רק שעתיים ביום, בין ארבע לשש אחר הצהרים, ולימים התווכחה איתו ששהתה במחיצתו עד השעה שש וחצי. כתינוק, טוען שלו, הוא סבל בשל כך מתחלואים רבים, עד שבא אביו וחטף אותו מבית התינוקות והחליט לעזוב את הקיבוץ.

אם נדמה היה שהקיבוץ יצא מהאופנה הספרותית, באו סיפוריו של עמוס עוז בקובץ "בין חברים" והרומן של יצהר ורדי "את כל הדברים" והוכיחו שהקיבוץ טרם מיצה את עצמו על המדף. הרומן של שלו לא עוסק בקיבוץ כמו שני הספרים האחרים אלא יותר בדמות האם ובדמותו של ענר שלו עצמו, אבל הקיבוץ נוכח בו לכל אורכו. המחבר נולד בקיבוץ ואילו אמו בחרה להיקבר בקיבוץ, שבו חייתה לא מעט שנים.

המשותף לרומנים של ורדי ושל שלו הם הגעגועים לקיבוץ, אלא שאצל שלו הגעגועים הם של האם הבוחרת להיקבר שם, ולא של הבן השונא את הקיבוץ בעיקר משום שאמו אהבה אותו. "כשאמא היתה בחיים שנאתי את קבוצת כנרת, היא היתה מה שהפריד ביני לבינה, עכשיו כשאמא איננה… אני מתאהב בקבוצת כנרת" (עמ' 152).

אמא מבקרת רק שעתיים ביום, בית התינוקות של קיבוץ געש (באדיבות ארכיון קיבוץ געש)

לא להפיל שוב

סוד חינו של "אמא" הוא למעשה הסירוב של ענר שלו להתבגר, והטיפול הספרותי שהוא מעניק לטראומות שמטופלות בדרך כלל על ספת הפסיכולוג. "ילד בן 52", הוא מגדיר את עצמו.

שלו, פרופסור למתמטיקה, שכתיבתו המינימליסטית יכולה להזכיר לעתים את כתיבתו של הכימאי פרימו לוי, כתב רומן שבו הוא מנסה לעבד את האבל על מות אמו. אֵבל שאיתו הוא מתקשה להשלים, המצטרף לניסיון לפתור כמה מתסביכיו הקשורים באם ולתעד את משמעות החיים בלעדיה. הכאב האישי והעצב של ענר שלו על מות אמו כמעט מתגלמים בכתיבה דיכאונית.

שלו כותב על מערכת יחסים מורכבת, על הקִרבה הגדולה מחד גיסא וגם על הפצע של בית התינוקות מאידך גיסא. הוא נולד אחרי עשרות הפלות טבעיות שממנה סבלה האם ואחרי ששכבה תשעה חודשים בשמירת היריון "כדי לא להפיל אותי שוב" (124). לאחר פרשת בית התינוקות ניסתה אמו לפצות אותו "על מה שלא נתנה לי, שמנעה ממני, בשנת חיי הראשונה" (127). כמדומה שהאם הצליחה. לאחר מותה, חסרונה כה צועק שהוא לא יכול להמשיך בחייו כרגיל. "אז למה אתה מתגעגע… אולי לנוכחות המובנת מאליה, הבלתי מותנית" (54)

הקורא היה אולי מצפה ששלו יכתוב ספר על אביו, המבקר הידוע מרדכי שלו, אחיו של הסופר יצחק שלו (ואביו של מאיר שלו), אבל מכל הדמויות המפורסמות בסאגה המשפחתית המעניינת הזו, הכוללת עוד את אחותו הסופרת צרויה שלו, בחר שלו לכתוב דווקא על אמו הציירת, ריקה שלו, כי מה שדחוף לקורא לא בהכרח דחוף גם לסופר עצמו. שלו מצטרף בכך לז'אנר המתחזק של פרוזה אוטוביוגרפית, ובמקרה זה של סופרים העוסקים באמותיהם. המגמה הזו החלה בעיקר עם ספרו המרגש של חיים באר, "חבלים", ונמשכה עם ספרים כמו "מות אמי" של נתן זך ורומנים אחרים.

רסיסי סיפורים

את הרומן של שלו אפשר להגדיר בחלקו כפרוזה שירית או כשירה פרוזאית. אלה הם רסיסי זיכרונות היוצרים מחרוזת של אמת ובדיון, שנועדה לכפר על כך ששלו בעצם שכח והוא מנסה להמציא את הסיפור מחדש: "נמחקו זיכרונות הילדות שלי… שביבי זיכרון משובשים, דיווחים סותרים, לא אמינים… איים כלים באוקיינוס של שכחה" (123).

"אמא" שובר מוסכמות ונכתב בערבוב ז'אנרים הנעים בין ממואר אסוציאטיבי, מסה, שירה שיש לה לעתים אופי של קינה, יומן והספד. הספר כולל 273 פרגמנטים קצרצרים, כמספר עמודי הספר, שאף אחד מהם אינו מתפתח לכדי סיפור שלם, אבל הצטברותם אמורה להעניק לקורא את התמונה במלואה: מי הייתה אמו של שלו, כיצד היא מתה ואיך כמעט הלינו את גופתה בגלל שרשרת של מעשי חלם שבמהלכם נהג האמבולנס סירב לפנות את הגופה בלי העתק הולם של תעודת הפטירה. החלמאות מגיעה לשיא מקברי כאשר מרדכי שלו, אביו של המחבר, מציע לו להתקשר למשטרה. "תגיד להם שיתקשרו מיד למאיר שלו… מאיר שלו הוא אדם מוכר ואמין. הוא יעיד שלא רצחנו אותה" (58).

"אמא" מאפשר הצצה מסוימת לסאגת משפחת שלו. ענר שלו חושף בו כמה מהסודות המשפחתיים: הסבתא שהשתגעה; ההורים שישנו במיטות נפרדות במשך עשרות שנים, ואולי בכלל לא נישאו או שנפרדו לזמן-מה ואף נשארו נאמנים ברוחם לאהבתם הראשונה; הנישואים הראשונים של האב למי שהפכה לימים לאשתו של אצ"ג; יחסי הקרבה עם האחות צרויה. והוא עוסק בעיקר, כמובן, בחייה של ריקה שלו, האם, כאישה צעירה, באהבתה לנסיעות ולציור, ובהמשך בחייה כקשישה, ביחסיה עם בן זוגה מרדכי שלו ועם ילדיה, ובמקרה זה בעיקר עם בנה, שירש ממנה כמדומה כמה מתכונותיה.

אולם דווקא הדמות שאמורה להיות הגיבורה הראשית של הרומן, אמו של המספר, נחשפת פחות מהצפוי, והיא לא מספיק "עגולה", בשפת הז'רגון הספרותי. זאת, בעוד ששלו מעגל את עצמו, כמין חוני המעגל ספרותי, ומגלה הזדהות גדולה כל כך עם אמו עד שהוא רוצה גם "לקחת את כל התרופות שהיא לקחה" (253) ולשאת אותה ברחמו כמו עובר ("אני בהיריון… אמא מכווצת בתוכי", 213).

זוהי סצנה ספרותית יפה, אבל מהווה עוד דוגמה לכך ששלו כתב למעשה יותר על עצמו מאשר על אמו. לאמו הוא מקדיש רק הבזקים, המלמדים את הקורא יותר על תחושותיו של ענר שלו כלפי האם, דבר חשוב כשלעצמו, אבל משאיר את דמותה במהלך העלילה-חסרת העלילה הזו כדמות שאינה מפוענחת עד הסוף. לא תמיד יכול הקורא לגעת בדמותה נגיעה אמיתית.

במצבים כאלה סופר צריך להחליט האם הוא מנסה להרשים את הקורא בצורה, בתוכן או ברגש. שלו מנסה ללא ספק להרשים יותר בצורה. לצורך השוואה, ב"חבלים" של חיים באר דמות האם היא דשנה ועסיסית ונחרתת מאוד בזיכרון, בעוד אצל שלו זה לא קורה, בגלל המבנה הפרגמנטרי של קטעים קצרצרים שאינם מבשילים תמיד לכדי פרק העומד בפני עצמו. החיתוכים האלה הם לעתים קרובות מהירים מדי, והתוצאה היא שבגלל ריבוי הפרקים, שהם בעצם פרקונים, הקורא כמעט לוקה בדלקת פרקים (שמוזכרת אף היא כמדומני בין שלל התחלואים של אם הגיבור).

חידת האב

בנגיעות קטנות ורגישות, עם קמצוץ של ביקורת סמויה, עוסק הספר גם בדמותו המסוגפת והחידתית-משהו של האב מרדכי שלו, מבקר ספרות גאוני שסירב תמיד לפרסם ספר ולראות את שמו מתנוסס על כריכה, וגם סירב תמיד לצאת מגבולות הארץ.

שלו היה חבר הלח"י, שנחשב לאמן הוויכוחים ("רטוש אמר פעם שאבא היה היחיד שהיה מסוגל לנצח אותו בוויכוח", 135). שלו הכיר את ריקה הציירת בעזרת ידידו הסופר פנחס שדה, שהתעקש שהוא יגיע למפגש עם שתי צעירות שאחת מהן הפכה לאמו של ענר שלו. "לולא פנחס שדה לא הייתי קיים" (24), כותב שלו, העוסק גם בשוני הגדול בין הוריו, שבגינו נטלה האם על עצמה את תפקיד הגבר במשפחה ("אמא גבר ואבא אישה?", 109).

"אבא סגפן, מחמיר", כותב שלו. "מתקלח רק במים קרים. לפעמים אפילו בשלג או ברד… אבא מקפיד על תזונה מיוחדת רק לו… צם צומות ממושכים". עם זאת, האב דאג מאוד להשכלתם הספרותית של ילדיו: "אבא… מספר ומקריא תנ"ך, עגנון וקפקא לי ולאחותי כל ערב לפני השינה (וכבר חצי שעה לפני ההקראה אנחנו קופצים על המיטה וצועקים עג-נון עג-נון" (109). שיטת החינוך הזו של האב תרמה מן הסתם לכך ששני ילדיו, צרויה וענר, הפכו לסופרים. אף שהאב עצמו סירב להיות לכזה.

ספריו הקודמים של שלו, בהם "אופוס 1" ו"ספר הפתיחות", לימדו שהוא כישרון ספרותי שלא מימש לגמרי את עצמו כמו בני משפחתו האחרים, שפרסומם הרב השאירו קצת בצל. ואולי סגנון הכתיבה החריג שלו גרם לכך. ב"ספר הפתיחות" הסתפק שלו בפרסומן של פתיחות לסיפורים או לרומנים שהטקסטים שלהן לא הבשילו לכדי יצירה שלמה, אבל כל אחת מהן העניקה רושם של יצירה העומדת בפני עצמה, עם טעם של עוד.

"אמא" הוא במידה מסוימת המשך של "ספר הפתיחות" לטוב ולרע (ככתוב על דש העטיפה: "התחלות, נטישות ומיתות, קצוות ללא אמצע"). לטוב, כי הוא מעיד על כישרון ודאי, ולטוב פחות כי הוא משאיר לעתים טעם של יצירה שלא הושלמה. למרות העניין האמיתי שהספר מייצר, המבנה המקוטע מדי שלו גרם לכך שאינו מצליח לכבוש את הקורא עד הסוף.  הספר גם חוסך מהקורא, וכנראה במכוון, תשובות לכמה מהשאלות שהוא מעלה על חיי המשפחה, על חיי הקיבוץ שלא זוכים להעמקה ועל היחסים בין הוריו של המספר. ספר חושפני שנזהר מלחשוף את הכול.

אולי צריך לחכות גם ל"אבא", ספר ההמשך שיכתוב ענר שלו על משפחתו ועל אביו מרדכי יבדל"א, ולקוות שבו הוא יבשיל סופית למה שכינה בשעתו גבריאל מוקד "סופר חזק".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: