רעי איוב / שלמה וילק

התפיסה העממית של שכר ועונש אינה עומדת במבחן המציאות והפוכה מן העולה מהתלמוד ומספרות האמונה והגמול. היא מובילה לאמונה פשטנית ובפועל לחסרון בקיום מצוות

שנים רבות אני מלמד על השגחה פרטית ועל שכר ועונש. מאז ומעולם ידעתי כי הדיבור המעמיק על שאלת נוכחותו של הא-ל בעולם ועל שאלת הגמול שהוא מעניק או מונע הוא עיון פילוסופי שבמגע עם המציאות משנה את פניו. הרי כולנו למדנו את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ו, ה) שאין איש יודע כיצד מגיב הקב"ה לעוול, ומה ההבחנה בין ידיעתו יתברך ובין הבחירה החופשית. הבנו היטב כי ההסברים השונים לא מנסים להגיע לשורש האמת, אלא אך להניח מעט את דעתנו המסוכסכת. יותר מכך: בממד כלשהו רשאים היינו לראות ברצון הא-לוהי המתגלה במציאות רצון עיוור (אורות הקודש, הטוב הכללי ט"ז).

בעזרת ההסברים הללו ניתן לנחם את מי שצרה הביכה את עולמו האמוני. אולם אלה לא מועילים כלפי מי שהיו שם ונפגעו; עליהם יכולים היינו לומר כי רק המקום ינחם אותם. הבנו כי כדי לחיות חייבים להרחיק את הא-לוהים מן המציאות ולו במעט, שהרי נוכחותו המלאה תביא לסיומם של החיים. ידענו לקרוא לקב"ה ש-די, שאמר לעולמו די והצטמצם.

והנה קם דור חדש המסרב לחיות בשקר זה, דורש אמת ודין שייקבו את ההר. חלקו הקטן סבור כי א-לוהים הוא ההמצאה הגדולה ביותר שהמציא האדם, 'אופיום להמונים', שהרי בעזרתו אפשר להצדיק כל דבר ולחיות עם רגשות האשם. חלק גדול יותר סבור כי א-לוהים 'מבין ללבו', והוא פונה אל הא-לוהים דרך רבנים, או להבדיל דרך מאחזי עיניים, בכל צרה, צוקה או סתם עצה – אך לא בעת שגרה. חלק גדול עוד יותר החליט לחיות בתוך ארון קודש, מנותק מן החיים ועסוק רק בצמצום העולם אל ארבע אמות של הלכה, שהרי כל שאר העולם אינו אלא אחיזת עיניים. בין כך ובין כך, אצל כולנו הפך האין ליש, הנסתר לגלוי, האילם למדבר. איננו יראים להביט את הא-לוהים: הראשונים במבט מחוצף וחוטא, הבאים במבט שוויוני וחברי, והאחרונים בהכנעה והתבטלות מוחלטת.

מבקשים להאשים

לפני שנה הלכה אחותי ז"ל לעולמה. אישה טובה הייתה, יראת שמים ומכבדת אדם, צנועה וענווה בכל הליכותיה. היא חלתה בסרטן ומתה בגיל ארבעים. שלוש שנים תמימות נבקעו רקיעי מעלה בתפילות ודמעות, שלוש שנים ארוכות מלאה הארץ שלנו חסד של רופאים ואחיות, חברים, בני משפחה, נהגי מוניות, ארגוני חסד ומי לא. ובשמים לא שעו, וייקוב הדין את האם לשלושה ילדים צעירים.

ובהלוויה עמד רב אחד, והסביר לאבלים כי הסיבה למוות בטרם עת היא חוסר צניעות. כנראה לא התכוון דווקא למוות זה, אבל רצה לעורר את הנשים השומעות לשמור צניעות. לו היה מביט בנשים שבקהל היה רואה כי אם אכן א-לוהים גומל רע בגלל חוסר צניעות, וטוב בזכות שמירתה, ודאי היו חייה ניתנים לה, אלא שמרוב חסידות לבלתי הביט אל אישה כיזב בנפטרת ובבוראה. ובמסע ההלוויה עוד גער אותו אחד בקרובה בוכייה שהתקרבה יתר על המידה אליי, בן דודה, 'שתתרחק מיד'. ולאורך השבעה נכנסו אנשי תורה והלכה ומוסר, ואיש החרה החזיק אחרי רעהו להסביר כי מותה היה ודאי גמול לבני המשפחה ולילדים, שישבו בין האבלים, על שלא הקפידו בכבודה, בצניעות, בלימוד תורה, בכבוד לרבנים ועוד מרעין בישין. אנשים קצרי דעת ורוח, אנשי ריב ומדון בין ילדים לאביהם שבשמים ואמם שבגן העדן, שטחו עיניהם מלראות את הא-לוהים כנעלה ממורה כעוס בבית הספר, או מאיש צבא נוקם.

ולבסוף, כשהתפרצתי והודעתי לילדים כי דברי הבל הם שומעים מאנשים המתיימרים לדעת דעת עליון כבלעם בשעתו, אמרו לי אלו כי אף על פי שהטחתי דברים כלפי מעלה, יסלח לי הא-לוהים כי מתוך דמעתי ויגוני דיברתי עד הנה. ואני אמרתי כי א-לוהים נגלה אלינו במידת הדין הקשה, ולא שעה אל הרינה ואל התפילה, אלא אל רצון עליון שאיננו יכולים להבינו ולא להתנגד לו. והוספתי ואמרתי כי התגובה שלנו הייתה במעשי חסד, שאיננו מתחרטים עליהם (בבא בתרא י, ב). טענתי כי הא-לוהים התגלה אלינו בדין ואנו אליו בחסד, ולא אמרתי זאת כדבר מרי או הטלת אשמה אלא תוך קבלת דין שמים.

והם היו רעי איוב; מבקשי טוב למראית עין, אך חסרי רגישות כלפי אדם ושמים. שוב ושוב תולים את האשם במעשי ידינו, ואילו אנחנו איננו מבקשים להאשים איש, גם ממאנים להבין ולשאת באשמה כלשהי, אלא ליטול אחריות. והלא זה היה דבר הא-לוהים אל איוב מתוך הסערה, כי רעי איוב חטאו בהאשימם את הא-ל כגומל רעה תחת טובה, ודווקא איוב, שדרש לראות את עמלו כסתמי, ללא אשם ומאשים, הוא המאמין בא-לוהי החסד. אלו הם הרי ייסורים של נסיון, שמוסיפים אהבה ללא אשם, כדברי הרמב"ן בשער הגמול (תורת האדם, קי"ז).

לאורך ימי השבעה חזר סיפור אחד שוב ושוב בשמות שונים, סיפור שהפך את אסוננו ליגון ולכאב נורא עוד יותר, עם אותו מוטיב מרכזי. אדם עושה רע, א-לוהים גומל רע, הוא הולך לרבו וזה מצטרף לתפילותיו, ובדרך כלל קורה נס לכולם. חוץ מאשר לך. ואני הרי למדתי כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא; פריון, בריאות ופרנסה אינם קשורים למעשים שלנו, אלא במזל הם תלויים (מועד קטן כח, א). ומזל הוא גורל הקורא לנו להיטיב את העולם ולהמתיק את הגורלות, שלנו ושל אחרים. ולמדתי גם את דברי אביי כי אדם שנעשה לו נס כמה גרוע הוא (שבת נג, ב), וגם את דברי הרמב"ם על מקורות הרוע בעולם, שאף לא אחד מהם הוא עונש מן השמים (מורה נבוכים ג, יב).

תוקף 'מי במים'

היטב אני מבין את הצורך בסיפורים העממיים הללו, שנועדו כביכול לחזק את האמונה בקרב חלושי הרצון, אך למעשה מייצרים חלושי דעת. יותר מכך, הם חלק מכוחות השוק החופשי היורד למכנה המשותף הנמוך ביותר ומוכר תקוות וחלומות שווא, משל היה הקב"ה מנכ"ל מפעל הפיס.

אכן, חז"ל מאשימים את אנטיגנוס איש סוכו שלימד את תלמידיו שלא לעבוד א-לוהים אלא לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס, בכך שתלמידיו פרשו מתורה (אבות דרבי נתן ה, ב). למרות זאת השאירו את דבריו במסכת אבות משום שהם דברי אמת, ו'כל המעלים עיניו מזה אינו אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים' (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין י, א).

לא, איני כופר בתורת הגמול ובהשגחה הפרטית. אני חי את חיי בתחושת קרבת א-לוהים גדולה ובאמונה כי עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיי בספר נכתבים. אולם איני מאמין כי מעשיי הטובים, ורבים מהם אלו הרעים, הם הקובעים באופן ישיר ובלעדי את גורלי מלמעלה. למעשה, איני יודע מה קובע את גורלי מלמעלה, אך את ייעודי מלמטה היטב אני יודע, הרי הוא בידי. כבר שנים ארוכות אני אומר כמי שכפאו שד את תפילת 'מי במים ומי באש' ב'ונתנה תוקף'.

כשהייתי עול ימים התנהלה מערכת היחסים עם הוריי במשא ומתן של גמול ישיר ואישי, אולם משבגרתי איני זקוק יותר למערכת זו ואני מכבד, ירא ואוהב את אמי שהלכה לעולמה ואת אבי שייבדל לחיים ארוכים, גם כשאין בידם להעניק לי אלא את עולה הכבד של מצוות כיבוד הורים. גם את א-לוהים אני ירא, אפילו אם גמלנו רע כזה שאיננו אשמים בו ואיננו מוכנים לשאת כלפיו אשמת-שווא. כל א-לוהים אחר איני מוכן לירא.

הצטווינו להיות ישרי דרך ולדבוק בקב"ה. קיבלנו עלינו עול מצוות ועולה של מסורת אבות וחכמים. איננו מבינים כיצד מנהיג הקב"ה את עולמו, ואיננו מתיימרים להבין. אנו יודעים היטב כי מקרה אחד לצדיק ולרשע (עיינו בספר העיקרים לר"י אלבו, מאמר רביעי, י"ב) ומקווים כי נשכיל לראות מבעד לערפל הזה שבעולם את גילוי השכינה בישראל. איננו שוכחים כי גם אם מקרה אחד יקרה את הכול, עדיין הצדיק חשוב כחי והרשע כמת. אנו מאמינים בהשגחה כללית ופרטית, אך גם באלם א-לוהי אל מול רשע וכאב (גיטין נו, ב).

אכן, נוח יותר להאשים ולאיים, כדי לתלות את הצער האנושי בריחוק מא-לוהים, כאילו הוא תוצאה של איזה חטא קדמון או חדש; הרי כך נהגו כל הדתות. אולם מה שנוח היום יהפוך בסופו של דבר לאמונה פשטנית, לסגידה לשתדלנים בהיכלי רקיע ובפועל לחסרון בקיום מצוות. האם איומיו של משה רבנו או אחד הנביאים על העם עזרו מעולם? האם היה נביא שהצליח להחזיר בתשובה למעט אחד שהחזיר גויים בתשובה? דומני שלא. את הצער האנושי אנו תולים בריחוק מא-לוהים מעצם רצון הבריאה. גם אם יש לנו חלק ביצירת הכאב, הרי שוב ושוב אמרו גדולי ישראל כי עדיין זהו אשם הנתלה בצווארי הכלל ולא במיטת חוליו של היחיד.

למה לכתוב

כאמור, דברים אלו נכתבים חודשים ארוכים לאחר סיפור המעשה, בערב השנה לפטירת אחותי. הם לא נכתבו מיד כדי שלא אכתוב מתוך אבלות, וכדי שלא ישפוט אותי הקורא כי מרוב יגוני דיברתי. מאידך, הם לא נכתבו לאחר שנשתכחו המת והזעזוע מן הלב, כדי להתריע כי עבודת א-לוהים הופכת לחסרת לב, לפשטנית ופוגענית.

כבר לפני שנים לימדתי בבית אבלות של אחד מתלמידיי את הדברים, ורק לאחרונה שאלני אם אמרתים רק כדי שלא יכעס על א-לוהים, או שמא באמת אני מאמין בכך. הבחור כיום בחור ישיבה, והדברים בעיניי דברי אמת שנוחים לשומעם ולהבינם ולקבלם יותר מאשר כל אמונה אחרת. ראוי היה לכתוב את הדברים כשיעור מפורט, אולם אז היו נותרים כאריכות דברים שאיש אינו קוראם.

מי שהמקורות פרושים לפניו ודאי יבין את הדברים, גם אם ירצה לחלוק על פרשנותי. ומי שאינו בקיא במקורות כדאי לו שילמדם יותר ממה שיקבל את דבריי כדברים נכוחים. ואלו מבין הקוראים שיקראו את הדברים כדפדוף של שבת, יֵדעו ודאי כי הדברים נוגעים בליבת האמונה היהודית, ואם יחשוב מי מאיתנו כי הם מרחיקים מן האמונה אבקש כי יתלה את האשם בי ולא באמונת אומן. לשאת רגשי אשם כי הרחקתי מאן דהוא מן האמונה, ודאי לא אוכל לשאת.

לע"נ גלית בת רחל

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת 'מחניים' ורב קהילת יעל בירושלים

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. "וכתוב יושר דברי אמת" – דברים נכוחים וראויים וישרים, שראוי שילמדו אותם כשיעור לרבים, כדי שתשוב התבונה וישרות הדרך בעבודת ה', שאנו מצווים לאהבו, לירא ממנו ולדעתו, מתוך הבנה עמוקה ש"לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".

  2. תגובה על המאמר "רעי איוב "
    או "שכר ועונש ומה שלמעלה ממנו "

    פתיח

    ניכר מדברי הרב הכותב שהוא מצוי בעולמה של תורה. גם סגנון כתיבתו נאה וקריא ומושך את האדם לעיין ולהעמיק בדבריו, כפי שנאמר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי, כז, יט). שומה עלינו להביא את עיקרי דבריו יחד עם דעת חז"ל והרמב"ם ונשיב על מקצת דבריו. ולאחר מכן אראה שיש בדבריו שיבוש גדול בהבנת דברי הרמב"ם ויותר מכך בהבנת רוב דברי חז"ל מכיוון שתלה את דעתו בדברי מקצת מהחכמים ובדברים שאינם דעת הרוב אלא דעת מיעוט וגם לא הביא את כוונת הרמב"ם בשלמותה. ואע"פ שכתב מה שכתב בזהירות, יצא כנגד ההשקפה שהיא יסוד באמונת הייחוד והיא הדעה האמיתית ב "שכר ועונש" ואיך באמת צריך להתקדם ממנה בזהירות לעבודה מאהבה מבלי לפגום בנכונותה. ולא הייתי יוצא כנגד דבריו הזהירים לולא שרבים נכשלו בהבנת עניין זה שכתב עליו. וסיבת הדבר שנכשלו בו רבים וטובים מאנשי תורתנו היא שנמשכו אחרי פירושו של פרופסור מסוים שחי בירושלים וחתר לאמונה לשמה ללא לאות, תוך כדי רמיסת כמה מעיקרי ויסודות האמונה הטהורה ב"שכר ועונש".

    מבוא

    הנה לימד אותנו רבנו הגדול הוא הרמב"ם, אור המזרח ותקוות המערב, שאין ראוי לחכם לדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע וישנה אותו היטב ואחר כך ידבר ו "אולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה " (מאמר קידוש ה'). הנה, הרב הכותב נמשך בדעתו אחרי מקצת אנשי תורתנו, נראה לי שהוא טעה והגזים בהביאו מדבריהם שהם כביכול הטעימו לו איסורים של שולחן ערוך כפי שאבאר בהמשך, כגון איסור הונאת דברים שחמור מהונאת ממון. ומתוך דבריהם אלה יצא מהפרט אל הכלל לומר כנגד דברי חכמים שאמרו שבכל עת צרה עלינו לזעוק ולהתריע. ראה דברי הרמב"ם בהלכות תענית שאמר שזהו מדרכי התשובה, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו – ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ככתוב עוונותיכם הטו וגו' ותן לבך לדברי הרמב"ם האמיתיים בהם גילה לנו את לבבו "וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם" (הלכות תענית, פרק ראשון, הלכה ב). והנה חכמים נטעו בנו את הדעה האמיתית שאם נחזור להיטיב ישתפר מצבנו וזהו היסוד הכללי הגדול ב"שכר ועונש" אע"פ שאין אנו מבינים כל עניין ועניין בו לגופו. כבר למדנו מהרמב"ם שאסור לאדם לקבל דברי אחד מהחכמים שדעתו חריגה ואעפ"כ לא יקל ראש כלפי אותה דעה ויאמר בלבבו שהוא אינו מבין אותה, אבל אם ימשך אחריה כנגד רוב הדעות שנאמרו בעניין זה יכול הוא להחריב את העולם, כפי שאמרו רבותינו "חכמים היזהרו בדבריכם".

    נראה לי, שהרב, כותב עדיין מתוך כאב ומצר על היעדר החיים שלא בעיתם. מתוך הפרט
    לומד על הכלל ומעלים יסוד עיקרי באמונה שגבלו ראשונים.
    הרי למדנו מרבנו שהדברים נבחנים בסופם וכבר אמר רבנו שאין לוקחים ראיה משום פסוק בשום פנים "עד שידעו כוונת העניין מתחילתו ועד סופו, ואז יובן עניינו" (אגרת תימן) וכי נעלמו ממנו דברי הרמב"ם ו"שהגמול והעונש לנפש בלבד" (מאמר תחיית המתים) עניין תחיית המתים שאמר עליו הרמב"ם שתחיית המתים עניינה שוב זאת הנפש לגוף אחרי הפרידה. "זה מה שלא נשמע באומה מחלוקת עליו ואין בו פירוש כלל ואין מותר להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין חילוף זה. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי העולם הבא " (אגרת תחיית המתים). כלומר, המציאות הנצחית איננה לגוף כי אם לנפש. וזוהי נחמה גדולה לאדם ולרב הכותב שידע ויבין זאת.

    עיון בעיקרי דבריו של הרב הכותב.

    הנה כתב וחיווה דעתו בכמה דברים שהם "כבשונו של עולם" ויסוד גדול באמונה והוא עניין "השכר והעונש" שזהו גם יסוד בשלושה עשר העיקרים שלמדנו מאדוננו הרמב"ם.
    הרב סיפר על האסון שקרה לו בפטירת אחותו ואיך באו כמה מהמנחמים, שהיו גם אנשי תורתנו ומוריה, ותלו הדבר הזה, בחוסר רגישות, בעניין כולל של חוסר צניעות באומרם "כי מותה היה וודאי גמול לבני המשפחה ולילדים, שישבו בין האבלים, על שלא הקפידו בכבודה, בצניעות, בלימוד תורה, בכבוד לרבנים ועוד מרעין בישין, אנשים קצרי דעת ורוחה, אנשי ריב ומדון ….שטחו עיניהם מלראות את הא-להים כנעלה ממורה כעוס בבית הספר, או מאיש צבא נוקם". ואינני יודע איך אמרו לו זאת שזהו איסור חמור ורק הנביא רשאי לומר זאת כמו שאמר נתן הנביא לדוד בעניין בת שבע. וכתב הקיצוש"ע שצריך האדם לקבל עליו גזירת השם יתברך שמו מאהבה ואסור לומר לאבל "אי אפשר לשנות מה שעשה הקב "ה כי זה כעין גידוף" (קיצוש"ע, סימן רז, ד) לכן קל וחומר שאסור להאשים אדם מישראל ולומר לו ח"ו שאסון שאירע לו קרה בשל מעשיו הרעים שכן אם היה משנה מעשיו, יתכן שלא היה קורה לו זאת. הרי הנסתרות לה' אלוקינו ורק הנביא רשאי לומר זאת. ופסק הקיצוש"ע להלכה "כי גם הרעה לעובדי ה' יתברך שמו היא שמחתם וטובתם כיוון שמקבל באהבה מה שגזר עליו ה' יתברך באמונתו, כי הכל כפרת עוונותיו " (קיצוש"ע, סימן נט, ב).

    ואיך אמרו לו זאת אנשי התורה שהוא מכנה אותם "רב אחד" והוציא לעז על אנשי תורתנו באומרו "ולאורך השבעה נכנסו אנשי תורה והלכה ומוסר, ואיש החזיק אחרי רעהו להסביר כי מותה היה וודאי גמול לבני המשפחה ולילדים" שזהו בוודאי אסור. הנה עשה את מקצת אנשי תורתנו כגרועים שבאומות וכפחותים שבהם שכביכול אינם מבינים עניין פשוט זה שאין אנו רשאים להוסיף כאב על כאבו של האבל ולומר לו כפי שאמרו רעי איוב לאיוב. אע"פ שלמדונו רבותינו שאם באה צרה לאדם חייב הוא לפשפש במעשיו.

    ולאחר מכן אמר מתוך השוואה בהתגלותו יתברך לבני אדם ובהתגלות בני אדם אליו כביכול "כי הא-להים התגלה אלינו בדין ואנו אליו בחסד, ולא אמרתי זאת כדברי מרי או הטלת אשמה אלא תוך קבלת דין שמים". והביא עוד מדברי הרמב"ם ש "אף לא אחד מהרעות הוא עונש מן השמים ". וכל זה הביאו למסקנה הנכונה שכתב "לא, איני כופר בתורת הגמול ובהשגחה פרטית. אני חי את חיי בתחושת קרבת א-להים גדולה ובאמונה כי עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשי בספר נכתבים, אולם איני מאמין כי מעשי הטובים, ורבים מהם אלו הרעים, הם הקובעים באופן ישיר ובלעדי את גורלי מלמעלה" וזוהי אמת ללא ספק התואמת את דברי חז"ל שאין הטוב והרע מיידי. ואם היה מסתפק בכך הרי אפשר היה לשבח אותו בדבריו. אולם הוא הגדיל לעשות ואמר "איננו מבינים כיצד מנהיג הקב "ה את עולמו, ואיננו מתיימרים להבין. אנו יודעים היטב כי מקרה אחד לצדיק ולרשע". ויצא חוצץ כנגד כל הדתות וכנגד הבאר שממנה הוא שותה בהכלילו אותה עם כל הדתות ובאומרו "כך נהגו כל הדתות, אולם מה שנוח היום ייהפך בסופו של דבר לאמונה פשטנית, לסגידה לשתדלנים …ובפועל לחסרון בקיום מצוות". יפה אמר ברישא אבל הסיפא מגונה מאד שכן הוא נתלה בדברי אחד מהמדרשים והתעלם מרוב דברי חז"ל בנושא.

    וביאור מאמר זה של חז"ל "מקרה אחד לצדיק ולרשע" הינו שהדברים הטבעיים נמשכים תמיד, שהם מנהגו של עולם שעליהם אמרו חז"ל "עולם כמנהגו נוהג" ואמר הרמב"ם "כי כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע – הנה כבר נתבאר שהעניינים הטבעיים נמשכים תמיד על מנהגם" (מאמר תחיית המתים). פירוש הדברים שכשם שהרשע מת, כך הצדיק מת. הנה הזהיר הרמב"ם מלקחת אחת מדרשות החכמים ולבאר אותה בניגוד לרוב דברי חז"ל, כך הוא העניין הזה שעליו נאמר "מקרה אחד לצדיק ולרשע" שכן הדברים נבחנים בסופן ולא יתכן שבסופו של דבר ה' מיטיב לרשע ומעניש את הצדיק. סוף הדברים איננו רק בעולם הזה שעליו אמרו חז"ל
    שאין שכר למצוות בעולם הזה "שכר מצוות בעולם הזה ליכא" ואעפ"כ אמרו שיש מצוות שיש עליהם גם מקצת שכר בעולם הזה כגון מה שאמרו ומנו המצוות שמקצת שכרם בעולם הזה "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן, כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, ובקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א,א). ואין מביאים ראיה מדברי מיעוט מהחכמים או/ו מעניין פרטי היוצא מגדר הרגיל והרוב.
    ואל תשיבני ממה שקרה לאלישע בן אבויה שכבר אמרו בפירוש במי שרצה לכבד אביו ומת והשיבו על כך ששכרו צפון לעולם הבא. ואע"פ שעניין העולם הבא קשה להבנה, התברר לנו לפי דעת הרמב"ם קיומו ומציאותו באומרו "כמה כמה דוד לחיי העולם הבא". ואחזור לדברי הרב הכותב שאמר " האם איומיו של משה רבנו או אחד הנביאים על העם עזרו מעולם ? האם היה נביא שהצליח להחזיר בתשובה למעט אחד שהחזיר גויים בתשובה ? וכי איננו יודע ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" ולכן היה יכול לומר את הדברים בשם פרופסור מסוים בירושלים (אע"פ שזוהי גם דעת אחד מהחכמים) והיה כבר יכול לגאול את עצמו ואותנו. שהרי זוהי דעתו של אותו פרופסור וכבר כתבנו והסברנו שיש בה שיבוש גדול, לא רק בהבנת דברי הרמב"ם אלא יותר מכך בהבנת דברי חז"ל. וסיים דבריו בענווה שאינו יכול שאת בהרחיקו אדם מישראל מהאמונה. אלה הם עיקרי דבריו והמסקנה הגרועה מהם שאין ח"ו תועלת באמונה ב"שכר ועונש" וביסוד שהניח הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים שכן אנחנו מאמינים בני מאמינים בשל קבלת עול מלכות שמים עלינו ואף שאיננו יודעים את תכלית מעשיו של הקב"ה, אמר הרב הזה "אנו מאמינים בהשגחה כללית ופרטית, אך גם באלם א-להי אל מול רשע וכאב" (גיטין נו, ב). והנה תפס הרב הזה דברי מקצת מהחכמים ויצא כנגד רובם שאמרו ש "אין יסורין ללא חטא ואין מיתה ללא עוון" ואם היה עימדי הזמן ויכולת היריעה, הייתי מביא את כל מקורות חז"ל בעניין זה והוא הרים ראש כנגד תורת רבנו משה בן מימון שאומר בפירוש הפך דעה זו באומרו "וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה" (הלכות תשובה, פרק רביעי, הלכה ד). משמע שכן הייתה תועלת מסויימת בדברי הנביאים ובפרט בדברי משה האיש שהוכיח את ישראל שלא רצו לעלות לארץ והנה מייד אחר תוכחת זו רצו לעלות רק שלא היה הדבר בעיתו, כפי שמבואר בספר התניא. ואמר רבנו "יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם הבא, ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא" (הלכות תשובה, פרק שישי, הלכה א) ולא הזכיר הרב הזה ענייני העולם הבא כלל, כאילו שהדברים מתחילים ומסתיימים בעולם הזה. כמו כן לא שת לבו לדברי הרמב"ם שראוי לשוב כדי שיזכה לחיי העולם הבא וימות והוא בעל תשובה (פרק שביעי, הלכה א)."הטובה הצפונה לצדיקים היא חייי העולם הבא והם החיים שאין מות עימהם והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתור למען ייטב לך והארכת ימים" (פרק שמיני, הלכה א).

    והחליף בציטוט דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שכן הדברים שהביא בשם הרמב"ם "וכל המעלים עיניו מזה אינו אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונות הגרועים " הביאם הרב בשם הרמב"ם לחיזוק דבריו של אנטיגנוס איש סוכו, והרמב"ם לא אמרם אלא על המשנה הראשונה באבות ש "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ואמר רבנו הגדול שראוי לעבוד את ה' מאהבה ושזוהי התכלית ואין ראוי לעבוד את ה' לתקוות שכר וליראת העונש. ואמר שם הרמב"ם "והקפידו על אנטיגנוס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם ואמרו בכך חכמים היזהרו בדבריכם" ובהמשך דבריו אומר הרמב"ם שעל האדם לעבור מקיום המצוות מתקוות שכר ויראת עונש לקיומם מאהבה "והוא אמרם עליהם השלום לעולם יעסוק האדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" ואילו על דברי אנטיגנוס איש סוכו אמר הרמב"ם את מה שהרב כותב המאמר לא התייחס אליו כלל והם הסיפא בדבריו של אנטיגנוס איש סוכו שאמר "ויהי מורא שמים עליכם". ואלה דברי הרמב"ם " לפי שגם בתורה כבר נאמר הציווי על היראה שנאמר את ה' אלוקיך תירא, ואמרו חכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה. ואמרו האוהב לא יניח את הציווי, והירא לא יעבור על האזהרה (רמב"ם, פירוש המשניות, פרק ראשון משנה ג) וזה בדיוק ההפך ממה שאמר הרב הזה מכיוון שלא עיין כראוי בדברי הרמב"ם ובכללותם. ועל דברי אנטיגנוס איש סוכו "ויהי מורא שמים עליכם" ביאר רבנו "והרי ליראה תפקיד גדול במצוות לא תעשה ובפרט במצוות השמעיות " (שם, שם). הנה זוהי הראיה שלא הבין או לא רצה להבין את דברי הרמב"ם לעומקם. הרי אין הרמב"ם שולל את עניין השכר והעונש אלא בכל דבריו במשנה תורה, באגרותיו ובכתביו האחרים ניתן לראות שזהו היסוד הגדול בדעות שהאמונה והדעה הנכונה נשענת עליה ומי שכופר ביסוד הזה כאילו כפר בעיקר. למשל, אמר רבנו על אחאב שהיה עובד עבודה זרה, "שנאמר רק לא היה כאחאב כאשר צם שתי שעות וחצי בטלה גזרה מעליו ולא קיפח הקדוש ברוך הוא שכר תעניתו", הרי לפניך הראייה שהקב"ה יודע את מעשי בני האדם וגומל לאדם יהיה אשר יהיה על כל דבר טוב שעשה. ועוד אמר רבנו הגדול "וקידוש ה' הוא מצווה גדולה וגומלין לו טובה הרבה" (שם, שם).
    ללא היסוד הזה מה תועלת באזהרות התורה "אם לא תשמעו וחרה אפי בכם" ורבות אחרות שכל ספרי התורה והנ"ך מלאים מהם. אלא שהרמב "ם אמר שעלינו להתעורר לעבודת ה' מאהבה ואעפ "כ לא לעזוב היראה. ועלינו לקיים מצוותיו לא מפני תקוות השכר ויראת העונש אלא מפני שהוא המלך שראוי לקיים מצוותיו וסוף הטובה לבוא.

    דעת חז "ל והרמב "ם בעניין השכר והעונש.

    הנה כבר בארנוה במאמר זה ואמר הרמב"ם אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו – מיד הוא מת ברשעו, שנאמר על רוב עוונך וכן מדינה שעוונותיה מרובים מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה….ושקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות. ש"נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכים הזכויות כנגד העוונות" (הלכות תשובה, ג, הלכה ב). והנה כיצד זה שאנחנו רואים הרבה רשעים שחיים ושמחים ואינם מתים מייד ?, אמרו חז"ל שרשעים בחייהם קרויים מתים או שהייתה להם זכות מסוימת, כמו שבארו בחז"ל בעניין הסוטה "יש זכות תולה" (סוטה, טו) או/ו כפי שביאר ר' שניאור זלמן בספר התניא, אגרת התשובה שהם אינם מקבלים את חיותם מהקדושה (ראה אגרת התשובה, פרק ו וגם זוהר פ' פיקודי). הנה מבואר שאי אפשר להתבונן רק בענייני העולם הזה. וגם ההתבוננות בענייני העולם הזה איננה רק מצד פרטי מסוים וגם בהתבוננות הפרטית אין בכוחנו להשיג את כל העניין אלא רק מקצתו.

    ההתעוררות לעבודת ה' מאהבה ולא מיראת העונש ותקוות השכר.

    מצווים אנו להתעורר לעבודת ה' מאהבה כדברי חז"ל בברכות ודברי הרמב"ם .
    הטוב האמיתי הינו קיום המצוות האלה מעבר לטוב או לרע שקורה לאדם במציאות. וכבר אמרו באבות "שכר מצווה מצווה". ואין לאדם לומר שהוא עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שיקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שיזכה לחיי העולם הבא.
    "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם. לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה – אלא עושה האמת מפני שהיא אמת" (הלכות תשובה, פרק י). אבל חלילה לנו מלומר שאין שכר ועונש. וגם עניינים אלה עמוקים מאד ועניין העונש אין מטרתו להעניש בלבד אלא יותר מכל לתקן את האדם וזהו תפקיד המוסר כדברי הרב קוק בספרו הגדול "עין איה" ש"יהיה האדם טוב במהותו ולא רק מקבל טוב" (עין איה, ברכות). וזהו מה שראוי לסבור לאיש האמונה החפץ בדעת ה'.
    ולפי ביאור זה יש לדון את הרב הכותב לכף זכות שכן מטרתו הייתה כפי הנראה לי לעורר לעבודת ה' מאהבה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: