מנכשי ערוגות התפילה / משה ציפור

נוסחי התפילה השונים מלאים בשיבושים וטעויות שהצטברו עם השנים. שני סידורים – רינת ישראל וקורן – נטלו על עצמם את המשימה לתקנם, אך המשימה טרם הושלמה. קריאה ביקורתית בסידורי הדגל של הציונות הדתית

ראשיתם של הדברים הבאים בסידור 'רינת ישראל' (להלן: רנ"י) של ר' שלמה טל במהדורתו הראשונה שמצאתי בחדרה של בתנו ורד טל נ"ע. מלאו ט"ל שנים להופעתו, והוא הפך, בצדק, להיות הסידור הרשמי, textus receptus, של רבים מבתי הכנסת של הציבור הדתי-לאומי. חשבתי אפוא לכתוב לזכרה של בתנו על הסידור הזה.

שיבוש המנקדים

אין צורך להכביר בשבחיו של הסידור. כמדומני שהיה זה הסידור הישראלי הראשון שנדפסו בו תפילות לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וליום העצמאות. כמו כן תוקנו בו שיבושים רבים וקלקולים נפוצים. כבר בעודנו ישובים סביב השולחן בליל שבת שמחנו למצוא בו בזמר "כל מקדש שביעי", במקום הנוסח המשובש "ה' א-להי ישראל אהבת תמים", את המילים: "הבה תמים", כלשון שמ"א יד, מא. ומעשה שהיה: לפני שנים, בשבת חנוכה, לאחר שנסתיימה אמירת "הלל", אמר הש"ץ קדיש וסיים במילים "דאמירן בעלמא, ואמרו אמן", ולא יסף. מקרב הקהל נשמעו קריאות: "תמשיך", "תתקבל!" – אבל הוא סירב, והראה מה שכתוב בסידור שבידו: "בראש חודש ובמועדים אומרים קדיש שלם; בחנוכה אומרים חצי קדיש"… אך ברנ"י נכתב נכונה: "ביום שיש בו מוסף אומרים קדיש שלם, וביום שאין בו מוסף – חצי קדיש"; אכן, טוב יותר היה אילו היה נדפס כאן הקדיש על אתר, ולפני המילים "תתקבל צלותהון" היה נכתב: "ביום שיש בו מוסף ממשיך הש"ץ". ראו גם את הניסוח הפתלתל בכמה סידורים על הימים שבהם אומרים או אין אומרים "למנצח" (מזמור כ').

חידוש מרענן בסידור הוא ציון שונה לקמץ קטן: "שָמרה זאת לעולם", "קָרבה אל נפשי", המבטא פנייה אל ה', כמו: שמור! קְרַב! – ולא בקמץ רחב, שהוא צורת עבר לנסתרת: היא שמרה, היא קרבה, וכיוצא בזה. "חָנֵנוּ מאתך" – ולא כקוראים בקמץ גדול; שמא כוונתם שהקב"ה ימציא להם מקום חניה?

יש חשיבות רבה לסימון בולט של מקום ההטעמה במילה. כך למשל יש הבדל בין המילים "תֶבֶל" (ראו ויקרא י"ח, כג) ו"תֵבֵל"; וגם יש להבחין בין סגול לצירה. ברם, בכמה מקומות נעדר כל סימון כזה, והדבר מוליד או מנציח שיבוש: כגון: 'הודו לא-דני', במקום 'הודו'.

למרבה הצער, קשה לחנך את אלה שהניקוד והסימונים לנגד עיניהם ובכל זאת הם משבשים את המשמעות בקביעות; כגון: "וַיִּמָּלא (ו' בפתח, כאילו מדובר בלשון עבר עם וי"ו ההיפוך) כבודו את כל הארץ" (במקום "וִימלא", לשון עתיד ומשאלה); "עֶזרנו (ע' בסגול במקום קמץ קטן) א-להי ישענו", "הודוּ (בשורוק: לשון הודיה; במקום הודו, בחולם, לשון הוד) על ארץ ושמים", "הטוב כי לא כלו (מלעיל, כלומר: מדדו, במקום מלרע: נגמרו) רחמיך", "(חוס) וחָננו, זָכרה, קָרבה" (בקמץ רחב, במקום קמץ קטן). "ומצור-דבש (יש דבר כזה?) אשביעך", במקום "ומצור – דבש אשביעך"; או כאלה שאינם מבחינים בין "ויי-ראו (בשווא נע) העם את ה'" לבין "ויראו".

מוזרויות וכפילויות

כעבור זמן קצר יצאה מהדורתו השנייה של רנ"י ובה חידושים רבים, ולאחריה עוד שתי מהדורות. מאז הוא חוזר ונדפס פעמים אין ספור כמו שהוא, על אף שיש הרבה מה לתקן.

לאחר זמן כתב ר' שלמה טל את הספר בעל שני החלקים: הסידור בהשתלשלותו, ותשובות לשאלות בעקבות סידור רינת ישראל (ירושלים תשמ"ה). יש לציין כי חלק ניכר מתשובותיו מתייחסות להכרעותיו במהדורת הנוסח החסידי המכונה "נוסח ספרד". ואכן, ניכרת מלאכתו הרבה בניסיונותיו לתקן בסידורו חלק נכבד מן המוזרויות, הכפילויות והלשון העילגת שבסידורי נוסח ספרד בגלגוליהם. ידוע הסיפור על שליח הציבור שאמר את ברכת חונן הדעת על פי הסידור שבידו: "חננו מאתך דעה בינה והשכל חכמה בינה ודעת" (האומנם יש כאן שישה מונחים שונים?), ולאחר מכן: "והעלה ארוכה ומרפא לכל מכאובינו ולכל תחלואינו ולכל מכותינו רפואה שלמה לכל מכותינו", והגיב על כך הרב: "כדין הוא עושה, שכן אמר קהלת: יוסף דעת – יוסף מכאוב…".

על אף תיקוניו של ר' שלמה נותרו במהדורת נוסח ספרד שלו דברים רבים הממשיכים לצרום את האוזן. אומנם, גם להם – כמו לכל מנהג מתמיה –מוצאים חכמים צידוקים שהנפש אינה שבעה מהם. אני מודה ומתוודה: לי אישית לא נוח לדבר אל הקב"ה בניסוחים עילגים, בגימטריות (ולצורך זה לקצץ מילים מתוך הנוסח או להוסיף עליהן), או לחוד לו חידות קשות (כדרכם של פייטנים מסוימים), ואולי להעסיק בזה את המלאכים שהם פועלי תפילות בזמנם הפנוי. משום כך לא אגע כאן בנוסח זה. לטעמי, ולא רק לטעמי שלי, נוסח אשכנז עולה עליו לאין ערוך, אף שגם בו יש פה ושם פגמים.

אזכיר כאן שניים מהם: מה פשרה של הבקשה "וצדקנו במשפט"? האם אפשר לומר לדיין: עשה לי משפט צדק ובו תזכה אותי? הנכון הוא: "ומלוך עלינו… בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט", כלשון הנביא הושע (ב, כא), וכפי שאנו מצטטים לאחר הנחת תפילין. וכאן רצוני להשיב לידידי שמתעקש לומר "רפאנו ה' א-להינו ונרפא" וסומך יתדותיו על הסידור התימני, הבלדי, שבידו, שלדבריו הוא מצטיין בדיוקו (אינני שותף להערכה זו). מי שהכניס ניסוח כזה נתעלם ממנו המקור, והוא בירמיהו יז, יד, בלשון יחיד: "רפאני ה' וארפא, הושיעני ואִוָּשֵע, כי תהלתי אתה".

אשר לדוגמה השנייה: במוסף של שבת אנו פותחים את קדושת היום בפיוט "תיקנת שבת" (ספרד: "תיכנת"), שמילותיו על סדר אותיות תשר"ק. בנוסח ספרד הוא מסתיים בכפל הנוסח: "אז מסיני נצטוו עליה ציווי פעליה כראוי, ותצוונו ה' א-להינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי". בנוסח אשכנז מופיע נוסח זה ללא המילים "ציווי פעליה כראוי". גם לשון זה נראה קצת מגומגם, ואני נוטה להאמין באותנטיות של הנוסח המופיע אצל כמה עדות, ולפיו אחר המילה "אז", המסיימת את האקרוסטיכון באות אל"ף, באות המילים "מסיני נצטוו ציווי פעליה כראוי", אשר בראשן האותיות הסופיות מנצפ"ך, כהמשך וסיום לאקרוסטיכון תשר"ק. ואין לי ספק שכבר עמדו על כך.

עוד ליקויים, ואפילו שיבושים, שמן הראוי לתקן במהדורה נוספת (אם בכלל ייעשה מאמץ להשקיע בזה) הם העדר ה"סליחות" לתעניות (וכדאי להעביר אל המקום הזה את קריאת "ויחל"), "התרת נדרים", סדר הווידוי למנחה של ערב יום הכיפורים וסדר ביעור חמץ – דבר המחייב את המתפללים לתור אחר סידור בהוצאה אחרת ובו הפרקים האלה. כמו כן, אין בו המזמורים המיוחדים  הנאמרים כ"שיר של יום" בימים המיוחדים אצל הנוהגים לפי מה שמכונה מנהג הגר"א. אשר לאלה, ניתן היה להדפיס את המזמורים אשר אינם נמצאים כלל בסידור, וביחס לאחרים המופיעים בו במקומות שונים (כגון "בצאת ישראל ממצרים", "א-להים נצב בעדת א-ל", "מי יקום לי עם מרעים" ועוד) די בהפניה למקום.

פתיחה לחזן

בינתיים הופיעו בשוק עוד סידורים רבים, אשר אימצו חלק מחידושיו של רנ"י (כגון הסימן המיוחד לקמץ קטן) ואף הוסיפו עליהם. רובם עדיין אינם מכירים במדינת ישראל. כנגד זה, לא אחת הם חוזרים על השיבושים הישנים. יוצא מכלל זה סידור קורן (תש"ס), שלא נראה שתפס את מקומו הראוי לו בבית הכנסת. יש בו חידושים ושיפורים רבים, המתוארים בהקדמה, והוא עצמו ראוי לסקירה מקיפה. על המהדורה החדשה של סידור קורן כבר כתב ר' יואב שורק (ראו מוסף 'שבת', כ"ה בטבת תשע"ב). אמשיך את סקירתו – כמקובל לומר במקומותינו – מן המקום שהפסיק.

השינויים במהדורה החדשה של סידור קורן הם בראש ובראשונה הגדלת האותיות ועיצוב נעים יותר לעין, ניסוח מחודש ומורחב של ההנחיות למתפלל המשולבות בסידור (בתוכן סימון מתי נושקים את הציצית וכיוצא בזה), ובעיקר הרחבה רבה של ההערות (המחכימות) בסוף הסידור, וכן הוספת חמש המגילות, על פי העיקרון שזהו סידור מקיף לכל ימות השנה. כמו כן יש סימון למקומות שבהם החזן משמיע קטעים מסוימים בקול, ובהם המילים המסיימות קטעים ופרקים במקום שהקהל נוהג להמתין. סימון זה גם מיותר וגם – במקרים רבים – לא במקום נכון מבחינה עניינית, וכך הוא מנציח שיבושים.

כך, למשל, בברכת "ישתבח", שם לפי הסימון יתחיל החזן ויאמר משפט שאין בו כלום, "ברכות והודאות מעתה ועד עולם" (ואחר כך ברכת החתימה. גם הנוסח המורחב שבסידורי נוסח ספרד אינו טוב יותר: היכן יש בו נשוא?). הנכון הוא להתחיל בקול מן "כי לך נאה… שיר ושבחה" וכו', או היישר מן "ברוך אתה ה'". כיוצא בזה בברכת "ברוך שאמר". אלו דוגמאות ספורות מני רבות שבהן הסידור נגרר אחרי שיבוש רווח של ההמון, במקום לשמש לו מדריך. מדוע יש להנציח את ההפסקה היום-יומית במילים "אתה הוא ה' הא-להים… ומצאת את לבבו נאמן לפניך", באמצע הפסוק, על ידי סימון לחזן לומר זאת בקול כשהקהל ממתין לו? הרי ההפסקה במקום זה נועדה רק למקרה של עריכת ברית מילה, שבו קוראים בחגיגיות מן "וכרות עמו הברית" פסוק בפסוק – אך לא לימות השנה האחרים.

כיוצא בזה, בברכת "אמת ויציב" נפתחת אחרי "ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך" שורה חדשה, הנראית כעניין חדש: "על הראשונים ועל האחרונים דבר טוב וקיים". מי הם ראשונים ואחרונים אלו? הרי"ף והרא"ש – לעומת הטור ור"ע אייגר? ברור שצריך להיות: "על כל דורות ישראל עבדיך, על (הדורות) הראשונים ועל (הדורות) האחרונים" וגו'. בקהילות שבהן נהגו בשבתות מסוימות לומר במקום הזה פיוט המכונה 'זולת', הקטע  מן "על הראשונים" היה נאמר בנוסח שונה, וכך הודפסו שני הנוסחים החלופיים בשני טורים מקבילים, וממילא התחילו בשורה חדשה. אבל במקום שאין אומרים את הנוסח האחר, אין סיבה לפתוח כאן פסקה חדשה).

הפסקה לא במקום

כבר במהדורתו הקודמת של סידור קורן היה סימון מיוחד לקמץ קטן, לשווא נע (חבל שלא ניתן להבחין בזה בעין בלתי מזוינת) וכן למקום ההטעמה במילים הנהגות מלעיל. בעיקר ניכר הסידור הזה בחלוקת הטקסט (מדוע רק בחלקו?) לשורות קצרות, חלוקה המעניקה באופן בלתי אמצעי הבנה לנאמר ומכוונת את המתפלל לתת לבו אל מה שפיו משמיע. אכן, יש מקומות שבהם הפרדה כזו לא נעשתה, או נעשתה במקום לא מתאים. כך בקדושא דסידרא ("ובא לציון") מופיע ברצף (גם ברנ"י) הקטע הבא: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וקרא זה אל זה ואמר", והרצף המוטעה הזה מוטעם על ידי הסימון המפורש לחזן לומר בקול את כל הקטע (שהוא למעשה שני משפטים ללא קשר ביניהם!); ובשורה חדשה: "קדוש קדוש" וכו'; הווה אומר: הקוראים 'זה אל זה' הם ישראל הנזכרים קודם – בעוד למעשה אלו הם השרפים אשר ראה ישעיהו בחזונו (ו, ב-ג), ואשר אינם נזכרים כאן. מן הראוי היה להתחיל "וקרא זה אל זה ואמר" בשורה חדשה, כפתיחה לציטוט הקדושה שאומרים המלאכים, ורק את מילות הפתיחה הללו יאמר החזן בקול.

בעת הבאת ספר התורה אל שולחן הקריאה נוהגים לומר את הבקשה, "אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים", ומסיימים "וימלא משאלותינו במידה טובה, ישועה ורחמים", ולפי ההנחיות בסידור (כמו גם באחרים): מניחים הספר על השולחן, והחזן משמיע בקשה (בניסוח קצת מוזר: "ויעזור ויגן", כך, עם ו' החיבור; ובחול: "ותיגלה ותיראה"). בקשה זו מודפסת כקטע חדש, אבל למעשה זהו המשך וחתימה של הבקשה הקודמת, וראוי היה להתחיל בשורה חדשה את הפסקה "הכול הבו גודל", שהיא בעצם הכרזה לקהל. ושוב בשורה חדשה: "כהן, קרב!".

מאוד נאה היא בקשת "מי שבירך" לקהל הקדוש, הם ובני ביתם, וכל העושים מעשים טובים המפורטים כאן: המייחדים בתי כנסיות לתפילה, נותנים נר למאור ופת לאורחים וצדקה לעניים, עוסקים בצורכי ציבור באמונה. על כל אלה כולם נישאת ברכה ותפילה: הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם וישלח ברכה והצלחה במעשי ידיהם. ברכה זו מיועדת לא רק לעוסקים בצורכי ציבור באמונה, ואין סיבה להתחיל לקרוא בקול דווקא מהם.

והנה דוגמה נוספת להפרדת עניינים באופן מטעה: ב'קדושת היום' בשחרית של שבת, "ישמח משה", הפִּסְקה מסיימת: "ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך", ולאחר מכן מובא הציטוט מתוך שמות לא (טז-יז): "ושמרו בני ישראל את השבת". ברם, פרשה זו אינה מופיעה באותם "שני לוחות אבנים"! צריך אפוא לצרף את המשפט "וכן כתוב בתורתך" אל "ושמרו" ולא אל "שני לוחות אבנים".

מתוך שגרה אין מקפידים על הפרדה נכונה בין המילים, ובפרט כשהקטע נאמר בשירה. בפיוט "יגדל" תוקן בסידור קורן נכונה: "הנו אדון עולם, וכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו" (הנושא של "יורה גדולתו" הוא אפוא "כל נוצר", ולא "אדון עולם"). לעומת זאת, מתבקשת במשפטים הבאים הפרדה במקום המתאים: "נמצא, ואין עת אל מציאותו", שמשמעו: היה, הווה ויהיה; "ראשון, ואין ראשית לראשיתו"; "נותן לרשע – רע כרשעתו" (המילה 'רע' אינה תואר של 'רשע'). ראוי היה למצוא דרך לסימון ההפרדה הנכונה בין המילים: "אז, בקול רעש גדול אדיר וחזק" – ולא "אדיר וחזק (מי אלו?) משמיעים קול". "מקדש, א-דני, כוננו ידיך", ולא: 'מקדש-א-דני', כאילו זו סמיכות. "חבש כובע-ישועה בראשו" (ולא: 'חבש כובע, ישועה בראשו'). אחרי "יתגדל ויתקדש שמה רבה בעלמא די ברא כרעותה" יש לשים פסיק; ועתה באה משאלה נפרדת: "וימליך מלכותה".

בגנות המנגנים

סידור קורן נוהג לסמן את מקום ההטעמה כאשר המילים מלעיליות, וההנחה היא שבהעדר סימון המילה נהגית מלרע. שיבוש רווח ויום-יומי הוא הטעמה מלעילית של המילים: ואהבת את ה', ואספת דגנך, ונתתי עשב, ואכלת (ובברכת המזון גם: וברכת), ואמרת אליהם – וכך הופכות כולן להיות לשון עבר; וזה ההיפך הגמור של מה שאומרת התורה. אותה הגייה משובשת רווחת במילים:  והגדת לבנך, והוצאתי והצלתי. ואהבת לרעך כמוך. המילים הללו יש להגותן מלרע, לשון עתיד, משאלה, הבטחה או צו. כאשר המילים הללו הן חלק מתוך פרשה בתנ"ך, הן נדפסו עם סימני הטעמים (בהנחה – שהיא משאלת לב – שכולם ייעזרו בהם לקריאה נכונה). אבל בסדר ברכת המזון נדפסו המילים שנזכרו לעיל ללא טעמים וללא סימון שיש להגותן מלרע.

וכאן המקום לדבר בגנותם של יוצרי הניגונים, היוצרים וגם מנציחים שיבושים חמורים, ובהם אף ההפך ממה שהטקסט אומר. הנה רק קמצוץ: "ואהבת (לשון עבר!) לרעך, לרעך כמו-ך" – האומנם זהו הכלל הגדול שבתורה? "ככתוב ואכלת ושבעת וברכת" (סיפור מעניין; ואיך רואים כאן מצוות ברכה על המזון?); "כמו שכתוב בתורה, הנני מוכן ומזומן, וספרתם לכם, ממחרת השבת, הנני מוכן ומזומן, מיום הביאכם" וכו' (אני מתקשה לסמן מירכאות לפני ציטוט הפסוק ובסיומו); וכולנו מכירים את הביצוע המרטיט של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" – ביצוע חודר לב – ועם זאת מרסק את התפילה המיוחדת במינה, והיא נשמעת כך: אנא, אנא בכוח! (וכי כך הורה המלאך לנביא זכריה?); גדולת ימינך (היא אשר) תתיר צרורה (במקור: אתה תתיר צרורה בכוח גדולת ימינך); קבל רינת; עמך שגבנו, וכך הלאה.

כל אלה הערות קטנות שאין בהן לפגום ביופיו ובנוחותו של הסידור הזה, אם כי מן הראוי שתעמודנה הן ואחרות לנגד עיני המהדירים, בעת שישקלו הוצאת מהדורה חדשה.

פרופ' משה ציפור הוא ראש החוג לתנ"ך במכללת גבעת וושינגטון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.12

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2012, ב-גיליון חוקת תשע"ב - 777 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. מעניין מאוד, במיוחד שרוטים על השפה העברית כמוני. הייתי מוסיף שתי הערות להשלמה (את שתיהן שמעתי מדודי נתנאל ליפשיץ הי"ו).

    1. בסידור "רינת ישראל" יש טעות חמורה בברכת החודש. בביטוי "חיים ארוכים", הכף של "ארוכים" דגושה, דהיינו מלשון אורך. זאת כמובן שגיאה. בכל הסידורים האחרים, כולל "קורן", הכף של "ארוכים" רפה, דהיינו מלשון "תעלה ארוכה", תתרפא. וב"חיים ארוכים" הכוונה ל"חיים בריאים".

    2. בשני הסידורים (ובעצם בכל סידור בו ארמית מתורגמת לעברית), מופיע תרגום של "בריך שמיה" לעברית. הטקסט הארמי כולל את המשפט "לא על אנש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא". מיהו "בר אלהין"? ב"קורן" הוא מתורגם ל"בן אלים"(?), וב"רינת ישראל" ל"בן אלוהים" (??). התרגום הנכון הוא כמובן "בן האלוהים" במרכאות (שהן חיוניות לתרגום), והכוונה לישו.

    • ברינת ישראל מעירים שם על "בר אלהין" שלפי ספר דניאל פירושו מלאך. זהו פירוש שנשמע סביר, מבלי צורך להרחיק עד לישו, אלא אם כן יש לך עוד ראיות (זמן ומקום חיבור התפילה, זהות המחבר) שגורמות לך לומר שהתפילה הזו מבטאת בדווקא התנגדות לנצרות. אשמח לשמוע ולהחכים.

      • אכן זמן ומקום חיבור התפילה מתאים ביותר להתייחסות לישו. זאת שמעתי מדודי שהוא בר סמכא מס. 1 בנושא. אתה מוזמן לבדוק ולהחכים את כולנו עם הממצאים.

      • ועוד, הפירוש "לא על מלאך אני סומך" נראה מופרך ואין לו על מה שיסמוך.

        לגבי זמן ומקום חיבור התפילה וזהות המחבר, התפילה היא מהזוהר, מה שמתאים אותה הן מבחינת הזמן, הן במחינת המקום והן מבחינת המחבר לתפילה שמתייחסת לישו הנוצרי.

  2. ש.צ. לוינגר

    לא הגיוני שאנחנו נכנה את 'אותו האיש' בכינוי שנתנו לו הנוצרים 'בן האלקים'. ההקשר ברור: 'לא באדם אני בוטח ולא על מלאך אני סומך,אלא באלקי השמים…'

  3. יחיאל גולדהבר

    למה לסמוך על המלאכים נראה "מופרך" האם אינך מודע לכך שימים של דיו נשפך בסוגיית בקשה מן המלאכים!! ואכן מפורש ברמב"ם הל' יסודי התורה (פ"ב ה"ז) ששינוי שמות המלאכים הוא על שם מעלתם, ולפיכך נקראים: חיות הקודש.. ובני אלהים. וביאר המפרש על אתר: אלהים – לפי שהם מושלים ושליטים בעולם, והוא שם משותף לאל יתברך ולמלאכים ולנביאים ולדיינים. בני אלהים- לפי שמעלתם פחותה ממעלת מה שלמעלה מהם, כמו שהבן פחות מן האב…

  4. יחיאל גולדהבר

    אציין להערה אחת (מתוך רבות שבאמתחתי) על פיסוק לא נכון: לקראת סוף ברכות קריאת-שמע נוהגים החזנים להרים את קולם: "בשמחה רבה ואמרו כולם", והוא צורם את אוזני, הלא ביאור המשפט הוא כך: משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, ואמרו כולם – מי כמוך באלים ה' ". מן הדין להפסיק אחרי 'רבה' ולא אחרי 'שירה'.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על יחיאל גולדהבר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: