זיכרון חי וקצבי / דיקלה ד' גל-עד

'דיונה של חול' הוא אלבום של שירים לילדים המתארים את החיים בגוש קטיף וגם את הגירוש, כדי לא לשכוח וכדי לחזור. שיחה עם המוסיקאי בן-הגוש, רונן צוויג ('לא תירא'), על עבודה שיש בה תמימות מכוונת וטבעית

כשיושבים אל מול רונן ועירית צוויג, אי אפשר שלא להשתאות. הם שלווים, מחייכים, נינוחים, מאמינים, יוצרים ומקווים, ומי שלא מכיר את כל הסיפור לעולם לא ינחש שהם עברו תלאות אינספור, שבסיומן הם, עדיין, גרים בקרוואן. לפני כן גרו חמש שנים בקומה החמש עשרה במגדל באשקלון, שאליו עברו אחרי חמישה חודשים בבית מלון בבאר שבע, שאליו גורשו מביתם בכפר דרום. את הבית, אגב, זכו לחנוך בחג הסוכות באותה השנה שבה התבצעה תוכנית הגירוש. זו הייתה אמונה תמימה, כמו אהבה בלי שאלות של ילד לאמו, כמו אהבתם הבלתי אמצעית לגוש קטיף, אהבה ללא גבולות, ללא תנאי, ללא תהיות.

רונן גדל בגוש קטיף מאז היה בן שש. "גרנו בכפר דרום בגרעין גני טל, שעבר אחר כך לקטיף ורק בסוף הגענו ליישוב הקבע. אני זוכר שבכפר דרום עוד עברה הרכבת מעזה בדרך לסיני. כשהרכבת הייתה מתקרבת, כל הילדים היו רצים כדי לראות. זו הייתה רכבת שלפני הקטר שלה נסעו שלושה קרונות ריקים, על מנת שהם יספגו מטען חבלה אפשרי", מספר רונן בנוסטלגיה, כשאני מתעקשת לשמוע על הימים של פעם. "ירקות ופירות היינו קונים בחאן יונס, וכשאבא שלי היה יוצא לחנות אני הייתי נשאר ברכב. הכדורגל הראשון שלי היה מחאן יונס. הבלגן החל עם פרוץ ה'שלום'.

"הייתה לי משיכה תמידית למוסיקה. בגיל חמש שיגעתי את הוריי ללמוד פסנתר. באותם ימים גרנו בבאר שבע, והוריי לקחו אותי למבחנים בקונסרבטוריון. אחרי המבחנים אמרו לי שידיי עדיין קטנות. חיכיתי. כשהגעתי לכיתה א', הוריי קנו לי פסנתר".

פסנתר בכיתה א'?

"כן, זה היה מאוד מיוחד ומרגש. רק היום, כשאני עצמי מורה למוסיקה, אני מבין עד כמה המעשה הזה היה נדיר. היום הורים מחכים חודשים עד שהם קונים לילד שלהם אורגנית, ולי הם פשוט קנו פסנתר. מדהים. הורים מדהימים. אז פשוט הייתי פורט שעות על גבי שעות…".

מימית עד רימון

ילדותו של רונן עברה במרחבי החולות הפתוחים, בעוד אביו עובד בחממות ונאבק לגדל גיפסנית, ורדים, עגבניות וגרניום. הוא זוכר שיצא לו לעזור מעט בשתילה ובקטיף, אם כי החקלאות מדגדגת לו בידיים היום יותר מתמיד. "זו הייתה תקופה מאוד שונה מהתקופה שבה אנחנו נמצאים היום. שתי משפחות קיבלו דונם אחד, ומזה היו צריכות להתפרנס, והנס הוא שאיכשהו גם התפרנסו… היום אין חקלאי עם פחות מעשרים דונם".

כשרונן סיים את שירותו הצבאי הוא שב הביתה ולמד בישיבת 'ימית', ובמקביל פגש בעלמת חן שעשתה שתי שנות שירות לאומי בגוש קטיף. עירית. "בשנה הראשונה הייתי במדרשת הדרום וגם גרתי שם. בשנה השנייה המשכתי לעבוד שם אבל גרתי עם עוד שלוש בנות בתל קטיפא", מספרת עירית בגעגועים. "זה היה יישוב מקסים ביופיו הפראי, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. עבדתי בחממות של עצמונה, וגם למדתי אחר כך בבר אילן. הכרתי את כל אנשי האדמה והחממה, הכרתי את הרבנים, עבדתי איתם. גם בימים הקשים שבהם איבדנו את מיטב הנפשות כמו הרב בירן, אפי איובי ודורון שורשן".

אחרי שרונן סיים ללמוד בשיעור ה' בישיבה, החליטו השניים להינשא ולגור בכפר דרום, היישוב שכל כך שיווע לחיזוק. רונן החליט להפוך את התחביב למקצוע והחל ללמוד בבית הספר למוסיקה 'רימון'. הוא היה מגיע עם סובארו המתנחלים עמוס הסטיקרים, אך תמיד התקבל בחום רב ובחיבה. "אף פעם לא הרגשתי שונה. התעסקו שם בעיקר במוסיקה ולא בפוליטיקה, ואהבתי את זה. הלימודים פוקחי העיניים ומרחיבי האופקים ב'רימון' היו לי נהדרים. בחממה שממנה באתי לא שמעתי מוסיקה מגוונת כל כך. התאהבתי בג'אז ובקלאסי".

מה עשית בתום ארבע שנות לימוד?

"הקמתי את להקת 'מערבה מכאן' עם עזרא היידו מקטיף. יצאנו להופעות וגם הופענו בחתונות. הלחנו וניגנו מוסיקה מקורית. אחד השירים המפורסמים שלנו היה 'לא תירא', שהפך לסמל המאבק בגירוש. גם 'א-לוהיי נשמה' זכה במקום הראשון במצעד הפזמונים. אחרי תקופת הלהקה הזו הקמתי עם מישאל דיקמן את להקת 'פרה אדומה'".

במקביל לעשייה המוסיקלית נולדו לרונן ולעירית חמישה ילדים: אביעד, מעיין, יואב, נׂעם ואתיה. משהגיעו הפצמ"רים לאיים על השלווה, ראו בני הגוש ניסים רבים. אחד מהם הגיע גם למשפחת צוויג. "אחר הצהרים קיצי אחד הלכתי לטייל עם הילדים בחוץ ולפתע שמעתי משהו שנשמע כמו שתי יריות. הייתי בטוח שאלו יריות מהפלוגה הצמודה אלינו ולא התרגשתי. המשכתי ללכת ואז שמעתי פיצוץ. הבנתי ששתי היריות היו יציאות של פצמ"רים. אביעד אמר לי 'אבא, זה פגע לי!', וגם אני ומעיין נשרטנו קלות. לקחתי את הילדים על הידיים ובטיסה רצנו לאחד הבתים. שם גילינו שאביעד נפגע בידו פגיעה קלה, אבל בבית החולים הסתבר כי רסיס נוסף שחדר לגופו נעצר מילימטר מהכליה ומהמעי הגס. זה היה בי"ג באב. מאז בכל שנה היינו הולכים לאותו המקום, מברכים 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה' ועושים סעודת הודיה. היום אנחנו כבר לא יכולים לברך במקום, אבל ביום הגירוש, שהיה בי"ג באב, החיילים נתנו לנו ללכת למקום ולברך".

ילדות מפוצמרת

עירית, את באה מנתניה. איך את רואה את הילדות של ילדייך?

"אני חושבת שהילדים שלנו זכו לילדות רגועה ונעימה. הם גדלו בחופשיות רבה יותר מאשר ילדים שגדלים בעיר ולא יכולים לצאת החוצה ללא השגחה. הם יצאו החוצה והייתי רגועה. הנפילות היו אמנם סביבנו, אבל בלי אזעקות, וזה קצת שונה. השיח על המצב הביטחוני חיזק אותם וחיבר אותם למקום. לא הרגשתי שהם פחות חופשיים. החיים למען מטרה כל כך חשובה בנו בהם דברים גדולים בנפש, הבנה לכיוון שאליו הם שואפים. מה אנחנו עושים פה, איפה נמצא האדם לעומת אדמתו. הדברים היו פשוטים להם, והם גדלו עם תשובות ברורות".

"אני חושב שהילדות שלי הייתה טבעית, בלי שאלות", מסתייג רונן, "והילדות של ילדיי הרבה יותר מורכבת. התחושה של כל מי שגר שם היא שאתה יוצא מהבית ולא בטוח מתי ואיך תשוב. עירית ואני דיברנו כל הזמן על 'אם', והילדים גדלו באווירה הזו, אבל הם לא פחדו וזה לא הטריד אותם. תמיד שידרנו שזה שלנו וזה מה שהקב"ה רוצה שנעשה".

החלום המתוק נגדע עם תוכנית הגירוש, ומצא את משפחת צוויג מופתעת. "באותה תקופה לא האמנו שזה יכול לקרות. עד לרגע האחרון", מספרים בני הזוג בדמעות. גם עכשיו נראה שהם עדיין לא תופסים את שאירע. את ארוחת הצהרים שאכלו השאירו על השולחן, לא ארזו דבר, הכלים בכיור. הם פונו באוטובוסים, נאחזים בכל רגע שיכלו. רונן הגיע למחרת לארוז. "למזלי היו איתי שתי מתנדבות שעשו הכול. אני פשוט עמדתי המום מול הבית, ולא יכולתי לעשות דבר. הייתי משותק".

הטלטולים עם חמשת הילדים בין בתי המלון למגדל באשקלון לא היו נעימים ביותר, אך הם הסתגלו. עד שהגיעה העת לעבור ל'שבי דרום', סמוך לנתיבות. היישוב היה בהקמה, פועלים עבדו בכל מקום, אבל התושבים טרם הורשו להיכנס. רונן הסבלני בדרך כלל החליט שכלו כל הקיצין, ומבלי להמתין לאישור ארז את משפחתו ויחד עברו ראשונים ליישוב הזמני הדרומי. "הילדים היו בעננים! בחופש!", מספרת עירית ועיניה בורקות. "הם הסתובבו על הבימבה כאילו שוחררו מכלוב… הם התלכלכו בבוץ, התפלשו באדמה, ואנחנו הבטנו בהם והתמוגגנו. סוף סוף חופש. הם היו מאושרים".

באשקלון הצטרפה אל המשפחה אוריה, היחידה שלא נולדה בגוש. עם הזמן שמו לב רונן ועירית שילדיהם שוכחים את הגוש, את המושב, את הבית. הקטנים בכלל לא זכרו אותו. הדבר עורר אצלם את הצורך לעשות משהו שיְחיה ויזכיר את המקום שבו נולדו וגדלו. וכך, אחרי שלוש שנים של דממה מוסיקלית מצד רונן, התעוררה מחדש היצירתיות. "המשכתי ללמד אורגנית ולנגן, אבל לא הצלחתי ליצור כלל במשך שלוש שנים מאז הגירוש. כדי ליצור צריך השראה, והיה לי קשה. ההבנה הזו שהילדים שוכחים הכתה בי ולא יכולתי אחרת. היה לנו מפגש מרגש עם הרב חנן פורת ז"ל, שסיפר לנו שבתור ילדים שרצו לחזור לגוש עציון הם היו משחקים במחבואים, והולכים ב'שבילים' של היישוב. מחביאים חפצים ברחבי היישוב. זה מאוד ריגש אותי, והבנתי שאני צריך להזכיר לאלו שהיו שם, ולספר לאלה שלא זכו להיות שם".

מאנשי הגוש

הרבה מחשבה הושקעה בתהליך ובעשייה. היה ברור שזה יהיה דרך המוסיקה, והיה ברור שזה יהיה תקליטור לילדים (ולהוריהם). היה חשוב לרונן שהיוצרים יהיו אנשי הגוש. מי אם לא הם יוכלו להעביר את התחושות והרגשות? רונן פנה אל אנשים מהגוש על מנת שיכתבו עבורו. נפלה החלטה להתחיל מאברהם אבינו, שבעצם גר בגרר, באזור גוש קטיף. וזהו השיר הקליט הפותח את התקליטור: "אני חי בחבל עזה / אני חי בגרר / אני גר בגוש קטיף – זה מקום נהדר. כמו אברהם ויצחק / אני חי בגרר / באדמת הקודש / כאן בקצה המדבר". שושי סלוצקי, שכנת ילדותו, כתבה את 'המדבר צומח', על ההתחלה הלא תיאמן של ההתיישבות בגוש; שרה צוויג, גיסתו, אשר איבדה את אחותה, אהובה אמרגי הי"ד, בכבישי הגוש בפיגוע ירי, כתבה איתו את 'טיול בגוש'. המאזין לשיר זה יכול לחוש כאילו הוא מטייל ורואה את הנופים, המקומות והאנשים שבגוש.

ליאורה אלפר, שנפצעה באוטובוס הילדים בכפר דרום, כתבה לו את השיר הלא פשוט 'לא נכנעים', המספר על המצב הביטחוני הקשה ועל החיים איתו. מרים בובליל מגדיד מספרת בשני שירים על החיים בגוש, ובהדרגה מגיעה אל הגירוש, בשיר המצמרר 'דיונה של חול': "בדיונה של חול אני כול יכול: אני הבנאי אני המהנדס ואין אף אחד שבא והורס"; הרב שרייבר, רבה של כפר דרום, כמעט חותם עם השיר 'נחרב הבית', שיר המתאר את החורבנות השונים שעבר עם ישראל.

"לא רצינו לסיים עם הגירוש, כי מבחינתנו זה לא הסוף. ילדינו יגיעו לשם, או נכדינו או נינינו, ומי יודע, אולי אפילו אנחנו. רצינו לסיים בתקווה, לכן חתמנו עם 'לא תירא' השמח, והוספנו לו גם את 'אני מאמין'. בכלל, התקליטור הזה הוא דבר מאוד שמח, קצבי, חי. התהליך היה בשיתוף עם הילדים. הם העירו, חיוו דעה, עזרו, וגולת הכותרת – הם גם היו שותפים לשירה. אולפן ההקלטות שנמצא אצלנו, 'קול הכפר', הכיל את הילדים, והם שמחו מאוד להיכנס להקליט. כל התהליך עצמו היה מאוד תרפויטי, לנו ולהם. שוחחנו על הגוש, על הגירוש, על איפה שאנחנו נמצאים היום, על המטרות שלנו, על העתיד. אני חושב שזה עשה להם טוב בקטע של ההשלמה עם מה שהיה. זה נותן כיוון אמוני אחרי השבר הגדול".

הם עדיין מדברים על זה?

"כן. גוש קטיף קם לתחייה אצלם. המצחיק הוא שאוריה שנולדה שנה אחרי הגירוש מדברת על הגוש כאילו הייתה שם. היא תאמר 'כשהיינו בגוש קטיף…'. ברור לה שהיא קשורה לשם, וברור לה שהיא חלק מהמקום, גם אם לא נולדה בו פיזית. אני שומע תגובות מאנשים שהאזינו לתקליטור, והם מדווחים שזה מחיה אצלם משהו. השמחה, המילים, גם התמונות שבחוברת המצורפת. הכול מאוד שמח".

ולא רק הילדים שלך שרים.

"נכון. בשלב מסוים גייסתי ארבעה דורות לצורך היצירה. הגיעו לשיר שני אחיי, נתנאל ואמיתי, הגיע אבי, יהושע, מגני-טל, והגיע גם סבי, יהודה גרוס, שגר בנווה דקלים יחד עם סבתי, מרים גרוס ז"ל, שנפטרה ממש לא מזמן וזכתה עוד לגור כמה חודשים בבית הקבע בגני-טל, ליד הוריי. השירה של ארבעת הדורות שייכת לשיר 'עוד נחזור', שכתבה ברגישות ובתמימות רבה נעמי אלדר. היא מתארת שם את השיבה הביתה. את הטקס הגדול שייערך בנווה דקלים, את השמחה שתציף את כולם, את הבנייה המסיבית מחדש, ואת סימן השאלה הגדול המרחף בכל השיר: האם אנחנו נזכה לשוב או שמא יהיו אלו רק ילדינו ונכדינו".

השירים האלו לא כל כך פשוטים…

"תראי, אנחנו חלק מתהליך מאוד גדול, והשירים מעבירים את זה. הילדים חיים את זה, החיים כך הרבה יותר ברורים. אנחנו לא מנסים להסתיר או לייפות. אנחנו אוהבים את ארץ ישראל, אנחנו מאמינים שהיא שלנו, ואנחנו אומרים זאת בפה מלא: אני מתנחל בחבל עזה (מתוך השיר הראשון). כל ההסתכלות הזו מחדדת את הידיעה שאנחנו אמנם בורג במערכת הגדולה הזו, אבל לא בורג פסיבי. יש לנו תפקיד. התפקיד של המשפחה שלנו למשל הוא להעביר את המסר בצורה מוסיקלית. כל אחד משתמש בכישרונות שנתן לו הקב"ה בדרכו המיוחדת.

"ביקשתי מאנשי הגוש לכתוב לי מילים, וברגע שהיו לי המילים ניגשתי להלחנה. תוך כמה דקות היה לי לחן לכל שיר. זה היה מאוד מהיר ומהנה. השתדלתי שאלו יהיו לחנים פשוטים וקליטים, כיוון שבראש ובראשונה אני מייעד את השירים לילדים. אני רוצה ליצור אצלם געגוע. מי שזוכה להתגעגע לארץ ישראל יזכה גם לראות בבניינה. אחרי ההלחנה הראשונית ישנו עיבוד, ביקורת של הילדים, לימוד השירים והקלטות. היה כיף גדול לעבוד על הפרויקט הזה. הוא עשה לנו רק טוב והוא ממשיך לעשות טוב עכשיו, אחרי ארבע שנים של עבודה".

אילו תגובות אתם מקבלים?

"אנשים שמחים לראות את התקליטור בדוכני 'דברי שיר', פתאום מקבלים ד"ש מהגוש בירושלים. אמא אחת סיפרה לנו שהילדים שלה לא קמים בבוקר בלי 'אני חי בחבל עזה, אני חי בגרר', אחרת סיפרה לנו שהילדים שלה התחילו לשיר את השיר הראשון מיד אחרי השמיעה הראשונה, הפזמון כל כך קליט והם הצטרפו אליו מיד. אחת התגובות היותר מרגשות הייתה של אמא שסיפרה כי הילדים שלה שמעו את התקליטור ובאופן טבעי ניגשו לצייר את הזיכרונות שלהם מהבית".

התקליטור מביא מגוון סגנונות מוסיקליים, מגוון כותבים ומגוון קולות וכלים, קצת כמו גוש קטיף שהיה מאוד הטרוגני: מגוון דעות, מגוון עדות וגילאים, דתיים, חילונים, חקלאים לצד הוגי דעות. מיקרוקוסמוס של עם ישראל. רונן, שמנגן היום גם בלהקת 'תילתנא' היוצרת מוסיקת עולם בגוון יהודי ומופיע גם כבסיסט של אודי דוידי, שולח את בן טיפוחיו, התקליטור 'דיונה של חול', בהמון אהבה לעם ישראל ולארץ ישראל. "הגירוש קרה לנו באופן פרטי, אבל הוא היה משהו לאומי. גם החורבן וגם הבנייה הם משהו כללי, הטראומה היא כללית ולא רק אישית. אני מקווה שהתקליטור יתרום לבנייה ולצמיחה ויגביר את האמונה והאהבה בעם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: