הרגע שבו האורות כבים / הילה מלמד

החינוך באולפנות עדיין מבוסס על רגש והתלהבות המתנפצים אל חומת המציאות המחוספסת. כל זה מתעצם כשהנערה שבורת החלום פוגשת את בחור הישיבה התמים

מאמרו של אלחנן ניר, "יוצא מדרך אנושי" (גיליון פרשת 'ויקהל-פקודי), שהתפרסם זה מכבר, נגע מאוד ללבי וזאת למרות שלכאורה אין לי חלק בו. התהליך המתואר בו, התפכחות מאהבת הנעורים התורנית של בחורי ישיבות ההסדר, הוא תהליך נערי בתחילתו וגברי בסופו. מכתבי התגובה הרבים התייחסו לצעיר העומד במרכז איורו של שי צ'רקה, ציציותיו שמוטות, עטו בכיסו וכיפה לבנה על קודקודו. העלם מסב ראשו מן הגמרא הפרושה לפניו, ובגבות מורמות מביט אחור, אל עבר מיני מתיקה מעברו ומעתידו; ספרי פסיכומטרי, אפוד וקסדה, ונשק שהיא לא בטוחה איך קוראים לו. כן, היא. קטנה, מטושטשת. חצאית ארוכה, שיער עדין פזור, תפריט בידה וכיסא ריק לצידה. ומבין כל האובייקטים השותקים אשר הוא שואל במבטו, רק היא שולחת אליו מבט שואל בחזרה.

אנסה להאיר מעט, ככל שהיד משגת, את עולמן של הבנות האלו, ואף את החיבור בין התהליך של הבחורים לזה שלהן. לא אבקש את הזרם שבנותיו חובשות ספסלי בית מדרש ועולמן תלמודי ומפולפל, אלא את זה שייתכן לכנותו שמרני יותר. אלו שכל כבודן בת מלך פנימה, כפשוטו, ובנוגע ללימודי גמרא, רבות מהן אינן בטוחות אם אלו כלל מותרים להן.

עולם ושברו

היא תתנדב לשנת שירות אחת ואז תתחיל בלימודי המקצוע, כי אחר כך יהיה יותר קשה עם תינוקות ופרנסה, וממילא לפסיכומטרי היא ניגשה כבר בכיתה י"א. ייתכן שהיא בכל זאת תלך למדרשה, ותלמד שם תנ"ך וחסידות ו'אמונה' וגם הלכה מפי רב היישוב. יהיו גם שיעורים על זוגיות ומשפחה ובית – המשבצת הבאה ב"דף המשימות של בת ישראל" שחילקו לה די מזמן באולפנה אבל הוא מנוילן אצלה עמוק בלב ובקלסר.

תמצית החוויה הדתית, הרוחנית והרגשית שלה בעודה נערה צעירה היא השירה המשותפת, שירת הנשמה, בליל שבת באולפנה. ישנו רגע אחד שבו המנגינה נוסקת והמילים מבטאות אותה-עצמה, את כל עולמה, א-לוהיה, אהבתה. זהו הרגע שבו אורות הניאון הגדולים, המזמזמים בשמי חדר האוכל של האולפנה, כבים בציוויו של שעון השבת, ואפלה רומנטית וקדושה שורה על הכול. תהיה זו הבניה חברתית, או דבר הטבוע עמוק בטבע הנשי – עובדה היא כי הרגש הדתי הוא העומד במרכז חינוכן התורני של הבנות.

במוסדות החינוך התיכוניים של הבנות, "התורה" כאידיאה, כמושא אהבה, תופסת מקום של כבוד בלב החוויה הדתית. ויחד עם זאת, הרי "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות". באופן אירוני לימוד התורה עצמו דחוק למעשה לשוליים. גם חמש יחידות התושב"ע והתנ"ך לרוב משרתות בעיקר את תעודת הבגרות יותר משהן מנהלות דיאלוג אמיתי עם הלומדת. הרי ממילא, כפי שאצל הבנים לימוד התורה בתיכון אינו "באמת", והללו מחכים לישיבה שאחרי, גם לבנות ישנה שאיפה מרכזית של "אחרי". המאמצים המופנים לרכישת תעודת הבגרות, ובתוכה היחידות ביהדות, הם פעמים רבות פועל יוצא של השאיפה "להקים בית". ואם הוא "בית של תורה", מה טוב.

ביסוס החוויה הדתית על רגש, יחד עם שאיפה אישית, רוחנית, וחברתית אפילו, לזוגיות, נפגשים בצומת מרכזי בחיי הנערה. כך, למשל, ייאמר לבנות ש'שמירת נגיעה' תגרום "לו" לראותך כמכובדת יותר, כנשגבה יותר, ובעיקר – יפה יותר. הצניעות תתואר כמעוז הקשר הזוגי, וכדרך המלך אל החופה. איסור נגיעה, יחד עם מצוות רבות אחרות, הופך להיות כלי למילוי רצונות אישיים, עמוקים ככל שיהיו. הציוויים והאיסורים אינם זוכים למבט מבחוץ, לחיבור מספק לקונטקסט הלכתי שאינו ארעי ואינו תלוי אדם. קצרה הדרך למסקנה כי המצוות משמעותן מענה לרגש, במקרה זה ההשתוקקות לזוגיות. קצרה עוד יותר דרכה של משמעות-המצוות הזו להפוך לתועלת, או שמא נאמר תועלתנות פשוטה.

אבל לא תמיד המסלול יעבור 'חלק' כל כך. לא תמיד היא תינשא לבן הישיבה המושלם לפני שתטעם משהו מטעמו של העולם שמעבר לגבולות האולפנה והמדרשה. לעתים, גם לצידו של בעלה, היא תמצא את עצמה מול עולם מנופץ. פעמים רבות הצעירה תגלה כי הדת אינה עומדת בציפיות שתלתה בה, ואינה מקיימת את תכליתה להגשים חלומות, נשגבים ככל שיהיו. לעתים, היא תגלה, המצוות אפילו ניצבות מצדו השני של המתרס במלחמה על החיים התקינים. די להזכיר ברמז נושא כעקרוּת הלכתית, או להסתפק בגילוי המינורי על כך שאיסור נגיעה לא תמיד "מחזק את הקשר".

מה יהיה ברבות השנים עם אותו רגש דתי שכיכב בשנות חינוכה של הנערה? מה יקרה אם – או כאשר – המצוות יחדלו לתת מענה לרגשותיה, לשאלותיה, וייסדק – או אפילו יתנפץ – עולמה האידילי, האידיאי, עולם התורה שלה? האם אז תהרהר באותו ליל שבת נושן, שבו קולה רעד והניאון כבה בדיוק ברגע הנכון, והחושך סיפק לה אינטימיות כנה וסוערת עם א-לוהי השירים הנוגים?

מה תעשינה הבנות הללו אז (בייחוד אלו שעוד יכולות לבחור)? חלקן ימשיך לאחוז במצוות, לעתים בשילוב של תסכול יחד עם גדולה אמיתית ועוז נפש. לעתים מתוך אמונה שהציפייה עוד תתגשם, ולא לנו חשבונות שמים. חלקן יעזבו את הדת, אשר להרגשתן מאכזבת, מונעת ומגבילה את כוחות החיים הגדולים הקיימים בהן.

חצי פגישה

בשלב כלשהו נפגשות שתי הכרוניקות, זו של הבן וזו של הבת. באיזה שלב בכרוניקה שלו הוא פוגש בה? אולי הוא עדיין בין כותלי הישיבה ולבו נתון לספר, אולי היא כבר מתמחה בהוראה (לא רק בעולם הישיבות ישנו "זלזול מובהק בכישרונותיהם" של הצעירים. "הלוואי שכולכן תהיו מורות", אמר להן הרב). ייתכן שהוא "אחרי", כבר פגוע, מרוחק ומאוכזב מעולם התורה לאחר תלאות הצבא. והיא? אולי עדיין מלקטת ניצוצות של התרגשות ולא מוותרת על אותה ידיעת-השם ראשונית של ימי נערותה. ואולי גם היא כבר פגועה, ואולי מרגישה מרומה.

העמקה אמיתית בעולם התורה לא כל-כך הייתה לה, אך מנגד, היא שוחה בעולם האמיתי.

האתוס שעליו גידלוה הוא האחריות. היכולת להתבגר, לתמוך, לכלכל, להצטרף לשרשרת הדורות כנערה, כאישה, וגם להביא אליה חוליה חדשה כאם. היא מברכת על העול הזה, והוא מחייב אותה לפעול ולפתח שרירים. לו יש שנה וארבע בצבא, חלון מנופץ אל המציאות הלא מלטפת, עטוף ברבנים ובמחלקת בייניש ושנות הלימוד מכאן ומכאן; לה יש את החיים.

את עניין הפערים קשה לתאר באופן סכמתי שכן הוא אישי וגמיש מאוד, ולכאורה אינו קשור באופן רשמי למוסד זה או אחר. אבל סיפורים רבים מצטברים לתחושה שעולמו של בן הישיבה מוגן מדי ותלוש מדי מכדי לתקשר באמת עם עולמה של הבת שמולו (כשהוא רואה אותה). ומעבר לכך, בשל המסלולים השונים כל כך שלו ושלה, הם אינם מכירים איש את עולמו של זולתו. האם בכלל ניתן להכינם להיכרות הזו בין המינים, היכרות שלעתים היא ראשונית עד אבסורד?

אנשים נותרים לבד

אז מה היה לנו כאן?

חינוך בנות המושתת על ראיית אורח החיים היהודי כאמצעי לתכלית רגשית ואידיאלית, ציפיות המביאות לאכזבה בשלבים מאוחרים יותר; חינוך שמשקיע לא פעם הרבה יותר מאמץ דידקטי בלימודי המדעים לבגרות מאשר בלימודי התורה, שאותה הוא מעדיף 'להנחיל' ולא ללמד, לרגש ולא להעבירה עיבוד תבוני. חינוך בנים המעצים, בשלב הישיבה העל-תיכונית, אידיאת למדנות מנותקת, שאינה מחזיקה מעמד לאחר מפגש מחוספס יותר עם החיים.

הניתוק מהחיים בגילאים בוגרים נובע ישירות מתהליכי הסתגרות המתחילים כבר במוסדות החינוך. דוגמה מרכזית לכך היא הרחבת המושג "ביטול תורה", עד שזה כולל למעשה כל חיכוך עם החיים שמחוץ לכותלי בית המדרש.

לא ניתן לנתק את השאלות העולות בתהליך ההתבגרות של צעירות אלו, ושל הצעירים מהישיבה הסמוכה, מ"תופעות" אחרות הקיימות בציבור המדובר. התהליכים שאלו עוברים, והפערים הנוצרים, קשורים באופן הדוק אל ניסיונות ההקמה המשותפת של בית אחד. במבט-על לעבר חוויותיהם של אלו, על האורות הגדולים והמחשכים התהומיים שבהם, עולה הצורך לשאול, ראשית לכול, על מידת הבריאות בחינוך הזה, הן עבור הבן והן עבור הבת. שנית, יש לדון בנושא הזוגיות המדובר רבות כנגזרת של המערכת שבתוכה גדלים ומתחנכים צעירינו, ולא במנותק ממנה.

שהרי עם כל הטפיחה על השכם הקולקטיבי, מוצדקת ככל שתהא, החברה הדתית לאומית היא החברה היחידה במדינת היהודים שבה באופן שיטתי והלכתי ממש אנשים נותרים לבד.

הילה מלמד לומדת מחשבת ישראל ותקשורת באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. מאמר מצויין. ניתוח מדוייק, מפורט ורגיש של המציאות. תודה.

    רק הערה קטנה- גם בישיבות התיכוניות קיים במידה מסויימת החינוך המבוסס על הרגש ("א-לוהי השירים הנוגים"- מעולה), אם כי אני מניח לא בצורה קיצונית כמו באולפנות. וזה לא דבר שנעלם מיד בהגיע הבחור לישיבת הסדר.

  2. מרגש מאד!
    אני, כידוע לך, לא בוגרת אולפנה, אבל אני יכולה מאד להזדהות עם חלק מהדברים שכתבת
    הפער בין העולמות הנשיים והגבריים הולך ומעמיק וטוב שאת שמה על זה את האצבע.

    הלוואי שייתיחסו אל זה ברצינות, למרות שאת לא רב פוסק.

    יישר כוח הילה!

    קרן (שפיץ) 🙂

  3. כל כך הרבה הכללות, כל כך הרבה דמגוגיה, כל כך מעט אמירה רצינית ומובססת.
    ומה המאמר הזה כבר חידש לעומת עשרות מאמרי נהי ובכי מסוגו? תמהני.

  4. דני- כל כך מעט מילים, ללא טיעון או אמירה. מה ניסית להשיג בתגובתך, מעבר להפגנת רדידות אינטלקטואלית וחוסר יכולת לנהל דיון? תמהני.

  5. שמשון צבי לוינגר

    בס"ד י"ג בתמוז ע"ב

    ההרגשה שחלומות הנעורים הנלהבים מתנפצים אל מול המציאות האפורה, אינה נחלתן הבלעדית של בנות האולפנה. כך מרגיש כל אדם שהיה פעם צעיר והיו לו חלומות נעורים: תיקון עולם, קריירה, אהבה וכו', ואי שם באמצע החיים מוצא האדם את עצמו מקובע במציאות אפורה ושגרתית שבה יכולתו לעשות מהפכות שואפת לאפס.

    אם כן, לשם מה נעורים?

    דומני, שדוקא משום שאדם עומד להגיע אל 'גיל העמידה', טבע בו הבורא את המבוא של חלומות הנעורים ואת השאיפות הענקיות. יכול ה6אדם להיזכר בשאיפות נעוריו בתיסכול, ויכול הוא לזכור את חסד נעוריו בערגה.

    גיל העמידה הוא 'גשר צר מאד'. לרוב האנשים לא נשאר זמן לעסוק בהגשמת השאיפות הגדולות של הנעורים, והם מתמקדים בעמל הפרנסה והמשפחה. אך עדיין זה 'גשר' – אדם מכין לו תשתית כלכלית לגיל הפרישה, בו יזכה לעשרות שנים של פנאי להגשים את חלומות נעוריו. בד בבד, מטפח האדם את חלומות הנעורים של הדור הבא, בתקווה שיצליח יותר ממנו.

    אך גם בגיל העמידה יש 'איים' בהם יכול האדם לחזור לימי נעוריו. יש שבתות ועיתות פנאי. יתירה מזו – גם עיסוקיו השגרתיים של אדם. מילוי חובותיו בבית ובעבודה, יכולים להיעשות מתוך שממון 'לצאת ידי חובה', ויכולים להיעשות בשמחה ובטוב לבב, מתוך סיפוק ובמאור פנים.

    כיצד מגיעים ל'וארשתיך לי לעולם? למצב תמידי של אירושין?

    כאשר החיים עוברים מתוך חתירה תמידית לצדק ומשפט חסד ורחמים, ומתוך אמונה – אמונה בה' /שמוביל אל העולם לתכלית טובה יותר, ואמונה בעצמו, שכל מעשה טוב שנעשה, קטן כגדול, אינו הולך לאיבוד, כי אם מצטרף לאוצר הטוב הכללי, ומכריע את העולם כולו לכף זכות. אמונה שיודעת להתגבר על אפרוריות החיים ולקום מחוזקים מכל הבעיות, הקשיים, הנפילות והעליות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. בדברייך את מדגישה מאוד את הרגש שסופג בת האולפנא, אך את ה'אמונה' את סוגרת במרכאות. אולי באולפנא שלך המעיטו לדון באמונה. גם האמירה כי "ממילא, כפי שאצל הבנים לימוד התורה בתיכון אינו "באמת"" מצביעה על בעיה בשיטה החינוכית.

    את מתרעמת על הרגש המאכזב שמלעיטים בו את הבנות באולפנא, ללא לימוד אמונה "אמיתי", אך מאמרך גופא ספוג וגדוש כולו ברגש, בלי להצביע על טעויות חינוכיות ספציפיות.

    תוך שאני מנסה לחפש את מקורו של השבר שחווית, אני שם לב ממשפטים רבים שכתבת כי המסר העיקרי שאת נושאת איתך מהאולפנא הוא כי "המצוות הן רק כלי למלוי הרגש". לדעתי כאן טמון המוקש. מצוות שנעשות ללא קישור לאהבת ה' – הן אכן ריקות מתוכן. הנטיה הרגשית שלך לאהוב את הבורא לא באה לידי סיפוקה ולא קיבלת הדרכה כיצד לממש אותה.

    כאן המקום להדגיש כי אני רואה את "עשיית התורה כאידאה" (רעיון הלקוח מתורתן של "ישיבות הקו") אותה את מתארת, כטעות חינוכית פטאלית וחטא שורשי לאמת. האהבה לתורה, כשאינה באה מתוך אהבת ה' מודעת וחיה – עשויה לעשות את התורה לסם המוות, במקום סם חיים. למיטב הבנתי, זה אחד העקרונות המרכזיים (אם לא המרכזי ביותר) של תורת החסידות. בכל אופן – לא בכל מוסד "תורני" זו דרך החינוך. (אגב, חינוך לאהבת ה' איננו נחלתה הבלעדית של תנועת החסידות…).

    גם אני בוגר החינוך עליו את מדברת, אך למזלי ניצלי מרבים מהמשברים עליהם את מדברת דווקא בזכות הישיבה בה הייתי שקוע כמה שנים. בזכות החינוך שקיבלתי בה לעשיית המצוות ולימוד התורה מתוך אהבת ה' דווקא, לא מתוך שום רגש אחר, ובוודאי שלא לצורך סיפוק כל מיני צרכים אישיים. את הצרכים הנפשיים צריך לספק, כמו גם את הגופניים, אך התורה והמצוות לא נועדו לכך.

    נקודה אחרונה שאתייחס אליה היא ה"עקרות ההלכתית" שהזכרת. אני נשוי כמה שנים ומכיר את הלכות נידה, ולמיטב הבנתי אין דבר כזה. לא רק אני אומר זאת – שמעתי זאת מפורשות גם ממורי ורבי, שהוא בקיא גדול בהלכה ובמדע גם יחד, מנהיג קהילה גדולה, ומתייעץ תדיר זה שנים רבות עם רופא בכיר וירא שמים. לכל בעיה יש פתרון – צריך רק רב מוסמך ורופא ירא שמים שישבו יחד וימצאו אותו. עקרות הלכתית איננה בעיה אמיתית – היא בעיה של אנשים שלא יודעים (או לא רוצים) לשאול רב, או של כאלה שעבורם זהו גופא הפיתרון ולא הבעיה…

  7. המאמר מציג בנות אולפנא כנערות טפשות ושטופות מוח שאין להן די שכל כדי לגבש בעצמן את תפיסת חייהן והשקפתן הדתית ומציג מצג שווא כאילו האולפנא היא זו שאמורה להתוות להן את דרכן בחיים.
    ובכן, כשמיניסטית אני מתנגדת לחלוטין לתפיסה זו. נערות בנות 17-18 מסוגלות לחשוב ולהחליט בעצמן מה טוב להן, מה הן רוצות לעשות בחיים,לגבש תפיסה דתית המנותקת ממה שלמדו באולפנא (ויעיד שיעור הבנות החוזרות בשאלה/הולכות לצבא בניגוד לעמדת האולפנא בה למדו).
    תליית האחריות לחייהן של בחורות ונשים במוסד הלימודים התיכונים שלהן הוא הקטנה של נשים אלו. הוא אמירה 'אתן אינכן מסוגלות לקחת אחריות על חייכן, האולפנא היא זו שקובעת את מסלול חייכן'.
    ולא כן הוא.

  1. פינגבק: על פני השטח « האחות הגדולה

להגיב על keren לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: