יוצא מדרך אנושי / אלחנן ניר

 מסלול ישיבות ההסדר אמנם משיב את התלמידים לשנתיים לימוד לאחר שירותם הצבאי, אך החיוב ללמוד בפרק זמן זה אינו עומד במבחן המציאות, ומייצר תסכול. הרהורים על התפתחות תורנית בוגרת בעולם הדתי-לאומי

איור: שי צ'רקה

נבוכים, מרומים, לפעמים אף נדחקת לה תחושה של מנוצלים. עכשיו המציאות מטיחה את עצמה בתלמידי הישיבות ללא רחמים. עכשיו, לאחר השירות הצבאי, הם אינם יודעים מה לעשות. רגשות האשם העצמיים, והתרעומת על מי שקידדו בהם את אותם רגשות, משמשים בערבוביה. 'נפגעי הישיבות' הם קוראים לעצמם. תחת אהבת תורה, שהיא סם החיים המסור לנו מאבותינו, תחת המודעות כי הקריאה בתורה הרי היא כילד הקורא לאביו, בקולו מלא הגעגוע, לבוא אליו – מתפתחות בהם תחושות סם מוות, לשונות של חנק והרעלה. ואין איש שם על לב.

כבר לא אוונגרד

אנסה לתאר את הכרוניקה,  שנחשפתי לה באמצעות שיחות הן עם תלמידים רבים והן עם עמיתים – ר"מים בישיבות הסדר ובישיבות גבוהות חשובות – שמביאה תלמידי ישיבות לא מעטים, בעיקר לאחר השירות הצבאי, לתחושות הללו. אבהיר בראש דבריי: לטעמי מדובר על מספרים ועל אחוזים שקשה לכמתם, אך איני מדבר כאן על הבחורים השבים ללמוד בלב שלם ובנפש חפצה, אלא על אותם המגלים, זמן לא רב לאחר שיבתם לישיבה, שהם אינם מוצאים בה את עצמם.

ברוב הישיבות התיכוניות – כולל באלו שלימודי הקודש בראש מעייניהן – לימודי הקודש נמצאים למעשה בשוליים. על אף שרובו של הזמן והעניין מוקדש ללימודים אלה, הרוח הנושבת היא ש'כאן זה לא באמת'. והרי גם השם 'תיכון' משמעו העברי הוא אמצע, ובין לבין. ה'באמת' הוא בישיבת ההסדר, או בישיבה הגבוהה. אין רבים שגדלים בעולם הדתי-לאומי על התמסרות מוחלטת לתורה בגיל צעיר, כפי המצוי בחברה הליטאית (אם רצונכם להיווכח במצוי בחברה זו, סורו נא לשטיבל 'חניכי הישיבות' בשבת אחר הצהריים, וראו כמה ילדים בני ארבע-עשרה רוצים להיות ה'חזון איש' של הדור הבא). הכול ממתין לתחנה האמיתית: הישיבה העל-תיכונית.

הנה מגיע התלמיד מהישיבה התיכונית אל הישיבה הגבוהה. בישיבה התיכונית – אם למד למד, אם הדריך בתנועת הנוער הדריך, אם הפגין הפגין, אם הסתובב הסתובב ואם ישן ישן; אבל כעת הוא נכנס ל'עולם התורה'. הוא יכול ללכת למכינה, ולעסוק בלימודי מחשבת-ישראל שכבר נקראים 'אמונה', אך כאן מכוונים הדברים כלפי הבחור ההולך לישיבה שבה עיקר הלימוד הוא הגמרא, זה המבקש להצטרף לשרשרת מרובת הדורות של לומדי תורה שבעל-פה, וכבר אמרו רבותינו: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם" (בבלי, יומא כח, ב). לימוד התלמוד נתפס לא רק כעיסוק שכלי אלא אף כמצע לקדושה, טהרה ומידות תרומיות: "לא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענווה וטהרה וקדושה אלא בהמתעסקים במשנה ותלמוד" (שו"ת הריב"ש, סימן מה, בשם רב האי גאון).

הבחור חובש הכיפה הסרוגה לסוגיה לא ביצע, לשם הליכתו לישיבה, "מרד קדוש" בהוריו. הוא אינו רואה את עצמו כחלק מאוונגרד איכותי ומצומצם (מה שהיה נכון בעולם הדתי-לאומי עד לפני דור) שוויתר בעבור ההליכה לישיבה על עושר וכבוד; הוא ממשיך במסלול הנורמטיבי שבו הולכים מרבית חבריו, וגם ההורים מעודדים אותו לכך.

מוסרת את עצמה

האתוס בישיבה הוא התמדה בלימוד הגמרא. לא אשכח את השיעור הראשון ששמעתי עם היכנסי לישיבה ביום הראשון של שיעור א'. השיעור נפתח בפסוק שאמר שלמה במשלי: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם", והרב הרים את קולו והרעים את דברי הפרשנות של הגר"א מוילנא על פסוק זה: "לשקוד על דלתותי יום יום – הן בתי מדרשות שצריכין ללמוד כל היום וכל הימים, וזהו יום יום".

הבחור נכנס אל הוויה של לימוד תורה כל יום וכל היום, בחול ובשבת, ביום ובלילה לא ישבותו. הנה ים התלמוד ונהרות הראשונים ויובלי האחרונים נפרסים כולם בפניו, והוא מחפש לו בים דרך ובמים העזים נתיבה. המודל הלמדני הוא מודל טוטאלי מלא ארוס, המזכיר אופי של התאהבות סוחפת, מודל שהועלה על נס אצל ראשי הישיבות הליטאיות במאתיים השנים האחרונות. כך כתב הנצי"ב מוולוז'ין על העיסוק בתורה המביא עד כדי אקסטזה ושכחה עצמית:

באשר נקראת התורה 'אילת אהבים', משמעות זה השבח הוא שמי שמכנס איזו שעה בעומק הגיונה, מטבעה להדביק נפש ישראל אליה באהבה עזה כמוות עד ששוכח את עצמו… שמדרך העולם כשרואין אדם משתגע ויוצא מדרך הכבושה לרבים הרי הוא מתבזה על הבריות, מה-שאין-כן במי שמתדבק באהבתה של תורה ויוצא מדרך אנושי – אינו מתבזה חלילה אלא הכול מנשאים אותו בחן וכבוד (קדמת העמק, חלק ג, ד, ד"ה "כל זה").

על אחד הבולטים שבראשי הישיבות, ר' ברוך-בער לייבוביץ', תלמידו הגדול של ר' חיים מבריסק ומי שהיה ראש ישיבת קמניץ, העיד חתנו עדות שזה שנים רבות אינה מניחה לי בלהט ובאש הטוטאליות שבה:

מלבד התורה לא אהב דבר אחר בעולם. ורגיל היה לומר שהתורה אוהבת רק את מי שאינו אוהב דברים אחרים – רק אותה. ורק לאיש כזה היא מוסרת את עצמה ומרשה לו לקנותה. אבל מי שאוהב אחרת עמה אין התורה נמסרת לו (הקדמת ר' ראובן גרזווסקי לברכת שמואל, חלק ב, עמ' 3).

הלומד המוכשר הוא זה שהצליח להיכנס לתוך ים התלמוד, שמבין את מהלך הסוגיה, שמפנים את החילוקים שבין הראשונים, שמוצא את עצמו חלק מהרפתקת הענק של השקיעה בתורה ושל ההיטהרות במימיה. השטחיות שעמה הגיע לישיבה נגוזה, ותחתיה כובש אותו עומק מחשבתם של גדולי הדורות והוא מאמץ לעצמו אט-אט 'שֵׂכל של תורה', שהוא – כמקובל בעולם הישיבות – פסגת השאיפות: שֵׂכל שמעבר לחשיבה האנושית הנורמטיבית ומלאת ה'נגיעות'; זהו אפוא היעד הנכסף של "התפשטות הגשמיות" (וראו על כך בהקדמת הרא"מ שך לאבי עזרי, חלק ד). הנה הוא מתחיל לחדש, לומד להתענג על השעשוע שבתורה, יודע לצטט את דברי ה'אגלי טל' כי עיקר מצוות תלמוד תורה הוא לשמוח בלימוד ובחידוש. הוא בדרך להיות תלמיד-חכם.

לפני הצבא, הלימוד הוא אכן צלילה ביָם. זוהי תקופת החן והפאר של 'עולם הישיבות' הדתי-לאומי, שבה לוקחים בחור שהסתובב ונגרר ארבע שנים ומבקשים להפוך אותו ללמדן כאחד הגדולים. אלא שלאחר תקופת-מה, התלמידים הולכים לשירות צבאי במסגרת הסדר זה או הסדר אחר, בשיעור ב' או בשיעור ד', ולאחר מכן, לא פעם, גלי ימת התלמוד שוככים ומקבלים צבעים אחרים.

הולכת ונישאת לאחר

פעמים יש בתקופה הראשונה של החזרה מהצבא מן הקסם של שיעור א'. אמנם לא באותם 'אורות', אך עדיין יש בה מסתוריות ומשיכת קסם על הלומד, ואף תחושה שכעת כבר לא משחקים כמו אז. עכשיו לומדים 'כמו גדולים'. אולם אז מגיעים רגעי המשבר: לאחר הצבא ללומדים יש, ובצדק, ציפיות גבוהות שהלימוד יהיה משמעותי ובוגר, כזה הנוגע בחייהם שלהם ובחיים 'בחוץ', שאותם פגשו לא מכבר. אולם לימוד שכזה לא נמצא להם. התורה שאותה הגישו הר"מים לתלמיד לפני הצבא ממשיכה להיות מוגשת לפניו כעת באותה צורה ורקיחה, אבל הוא הרי זז בינתיים, ופגש והכיר, ואותה תורה כבר אינה משמעותית עבורו כפי שהייתה בעבר. כעת הוא רואה שאין עוד בנפשו מקום לעיסוק משפטי נקדני, ולהידרשות בלתי פוסקת לסוגיות סבוכות של דיני שומרים וחזקות.

כעת נדרשת 'המשכת החכמה אל המידות' והמשגת הנלמד אל החיים הממשיים והמציאותיים, ואלו הרי לא קיימים בישיבה, ואם קיימים – הרי שהם מזולזלים ונדחים. כך מוצא התלמיד את עצמו אמנם מונח בישיבה, אבל פעמים רבות לבו וחייו המנטאליים, המתפתחים להם בשנים הללו בקצב מואץ ובבגרות-שנייה ומרשימה, כבר מונחים מחוץ לה.

הוא אמנם שמע כי 'שכל של תורה הוא הפך שכל של עם הארץ' אבל הוא דווקא מוצא כעת חן בעם הארץ המושמץ הזה, זה המייצג את החיים הבריאים והנורמטיביים; דווקא הטירוף הישיבתי המוכרח כבר פחות ופחות מוצא אותו. הוא מתחיל לצאת בערבים לדייטים, ולשקוד, בשעה שאינה יום ואינה לילה – והופכת במהרה ליום ולילה – על ההכנות למבחן הפסיכומטרי ולהשלמת הבגרויות. והוא גם כמובן לומד במכון ההוראה שליד הישיבה, כדי לצאת מן הישיבה לאחר חמש שנים (שכללו גם שירות צבאי) עם תואר ראשון ביד; תואר ראשון הרי אף פעם לא מזיק. והוא מתחיל לסחור במיני סדקית ובעסקים קטנים מן הצד כדי להתקיים, כי  לא נעים להמשיך וליפול על ההורים הנאנקים.

המערכת – וזאת במקומות המודעים לבעיה – מנסה לתפוס את התלמיד בכוח ללימודי הלכה מסודרים ולהתכווננות למבחני הרבנות (על אף הרתיעה העמוקה ורבת הדורות שהייתה מלימוד זה בתוך המסגרת הישיבתית). פעמים הוא 'מתמקצע' בלימודי המחשבה, ואף זוכה להעביר 'חבּור'ה' במהר"ל או ב'שפת אמת'. אבל החלום של התלמיד-חכם, שהיה לו בשיעור ב', נעלם; אותה תחושה שהוא מהלך כ'בן בית' בתורה – נגוזה.

כך הוא מגלה כי "כל ימים שהוא תובע בה (בתורה, א"נ) היא ממתנת לו. הפליג דעתו ממנה – היא הולכת ונישאת לאחר" (מדרש לקח טוב, שמואל, א, ד"ה "עת לעשות"). הוא נותר לבדו והתורה  הפליגה ונישאה לאחֵר, לאותו טירון חדש ומלא התלהבות משיעור א', שהגיע אך לא מכבר לישיבה. והנה אותו בחור משיעור א' יורש את מקומו באותה דביקה, חשיקה וחפיצה שהפכה אצלו לנוסטלגיה דוקרת. והבחור שלנו מלא ברגשות-אשם על הבטלנות שלו, על הפלגת דעתו מן התורה, על חוסר המוסריות שלו ביחס לצבא – שהרי מדוע לא ישרת שלוש שנים כמו כולם – ובעיקר: על היכן שהיה יכול להיות מונח והיכן שהוא אכן מונח.

יקלפו תפוחי אדמה

ארחיק מעט עדותי: בנעוריי זכיתי משך מספר שנים לשמוע שיעור קבוע בסדר נשים באחת מהישיבות הליטאיות בירושלים. פעם, בחרך זמן נדיר, שאלתי את המגיד-שיעור, מה כולם יעשו כאן כשהם יהיו בעלי משפחות. האם לכולם יימצאו מקומות ללמד, תהיתי. אני מקווה שאחד יֵצא מכאן 'גוֹדל', ענה לי המגיד-שיעור. והשאר, המשכתי לתהות. השאר, השאר יקלפו תפוחי אדמה, השיב לי וספק ידיו מעלה אל עבר הנברשת הגדולה שהשתלשלה מן התקרה. אבל בישיבות הדתיות-לאומיות, איש אינו מוכן לקלף תפוחי אדמה ולהיות כל חייו רק בגדר של 'נוי סוכה'. אף אחד לא גדל על האתוס הזה, והנחתי היא שראשי הישיבות גם אינם מוכנים לגדל עליו כאותו מגיד-שיעור ליטאי.

אפשר שלכן גם כמעט אין בהנהגת הציבור הדתי-לאומי דמויות המתבלטות בשיעור-קומתן הלמדני. שכן רוב מוחלט של ההנהגה הרבנית-ציבורית של הציבור הזה מתחלקת בין אנשים המתמחים בהלכה ובין אלו שקנו להם בקעה להתגדר בה בחינוך, במחשבה-אמונה, ב'הלכות ציבור' או בבית המצודות התנ"כי, אך לא בלמדנות. שאו עיניכם וראו את מיעוט החיבורים הלמדניים שיצאו תחת ידיהם של ראשי הישיבות הדתיות-לאומיות – והרי כבר יש  לא מעט הנושאים בתפקיד ובתואר זה. ואף החיבורים שיצאו, לא-פעם אינם אלא סיכום וסידור של שיטות ראשונים בצורה בהירה ולא הרבה מעבר לכך.

כך, דה-פקטו, נעדרת הלימה בין העיסוק התלמודי-למדני הקיים בפועל בעולם הישיבות לבין מימושו של אידיאל זה, המתבטא, לכאורה, ב'גיבוריו התורניים' – ההנהגה הרבנית המוכתרת והמקובלת. הדבר אינו מקרי. ציבור שפתוח לרחשי העולם איננו יכול עוד לאחוז בתומת התפיסה הוולוז'ינאית והבריסקאית של תלמוד התורה שאכן גורסת כי אין לה שיור אלא הלמדנות לשם הלמדנות. כל הכנסת אלמנט נוסף לתוך העיסוק הלמדני – ויהיה זה הליכה להפגנה או לצבא, או לימוד אמונה ותנ"ך – מפקיעה את הלמדנות מהטוטאליות הבלתי מתפשרת שלה ומכריחה לייצר אותה ולתפוס אותה בקונטקסט חדש.

בשולי הדברים ארמוז לשאלת השפה הלמדנית בבית המדרש הדתי-לאומי, שפה שטרם הגיעה לידי גיבוש, עובדה המצטרפת גם היא לקושי שבשקיעת הבחור הדתי-לאומי בשפת הלמדנות הניסיונית-היברידית המוצעת לו. שהרי אם בבריסק אמרו ש'צריך לעקם את השכל כדי שיתאים לתורה, ולא את התורה כדי שתתאים לשכל' –הבחור הדתי לאומי אינו מסוגל, וגם אינו חפץ כלל, לעקם את שכלו לאותה עקמימות הנדרשת. הוא 'נורמלי' מדי עבור כך. איך יצמח ר' עקיבא אייגר הבא, שאל פעם הרב ח"י גולדוויכט זצ"ל את ייבל"א הרב רא"ם הכהן, מתלמידים שהקדישו את נעוריהם לדברים אחרים. ר' עקיבא אייגר איני משוכנע שיהיו, אבל ר' עקיבא – כן, השיב לו בחדות. אלא שהשאלה כיצד פורעים את אותו מענה חריף עודנה תלויה ועומדת.

שנתיים של טינה

הבחור שחזר מהצבא מוצא שהוויות אביי ורבא בוורסיה הליטאית – המצויה בלימוד הגמרא במרבית הישיבות הדתיות-לאומיות – אינן מתאימות לו עוד, ושהוא למרבה הצער כבר אינו יכול להגות בהן לא יומם ולא לילה. הוא מבקש, לרוב אך בכוחות עצמו, דרכים אחרות בלימוד – קריאה ספרותית או קיומית, מחקרית או בקיאותית – אולם חוסר האמון עמוק מדי, ופעמים רבות הקריאות החדשות לא יצליחו לתפוס אותו (מה גם שלא פעם הוא מזהה שהן מוגשות לו כ'היכי תמצי' לתפוס אותו ולא כי יש בהן אמון עמוק). מתי-מעט ניסו לתת לכך מענה (ודומה כי המקיף מכולם הוא הרב שג"ר בספר "בתורתו יהגה") אולם המענה אפשרי אך לאותם שלא אבד מהם האמון. רבים, כאמור, איבדו אמון וחיים בתחושה עמוקה שהם בפוסט-טראומה וזקוקים נואשות להחלמה.

במקום שתהיה התורה תרבות ממשית וחיה, שימצא בה הבחור מזור לשאלותיו שהרי היא איילת אהבים ויעלת חן וכל חפצים לא ישוו בה; תחת שמסורת הפלא שלנו, על אגפיה השונים, תהיה עִמו באינטראקציה מתמדת ומתפתחת ובה יהגה בכל עת – הרי שהיא הופכת לאבן נגף; להוויה המייצרת רגשות ומיצי-תסכול עכורים, ההולכים וקונים שביתה על העורקים הראשיים של הביוגרפיה העצמית. במקום לזהות בה את חן וחסד עלומיה, את הסערה והשעשוע הרבים שהיא נוסכת בקרובים לה, הרי שהוא מדמה אותה לזקנה נבולה וערירית, ובעיקר מתישה ונרגנת, שאין ממנה מנוח. כך, ובכרוניקה ידועה מראש, עולם הישיבות מנשל את הטובים שבבוגריו מהתורה. שתי אפשרויות עומדות בפני ארכיטיפ-התלמיד המדובר כאן: לשאת רגליו וללכת – לצאת לעבודה (או ללימודים) – או לשוב לצבא.

לעבודה, או ללימודים אקדמיים, הוא אינו יכול לצאת שכן הוא עדיין מחויב למסגרת – להסדר, לישיבה הגבוהה. כשהוא היה בשיעור א', אמרו לו "שב תלמד יהיה בסדר", והוא ישב ובאמת למד וברצינות, אבל עכשיו, לא נעים לומר, לא הכול בסדר. הוא לא רוצה ללמוד מכורח, הוא בחור רציני שלא רואה את עצמו ככזה שמחפף, שמעגל פינות וסדרים, אבל הנה הוא מוצא עצמו עושה זאת. ואם הוא כבר נשוי, והרי רבנים לא מעטים מעודדים להתחתן מוקדם מחשש להתגרות 'יצר הרע', הרי שהמצוקה מחריפה שבעתיים.

האפשרות השנייה היא לשוב לצבא. האפשרות הזאת היא בוודאי האפשרות ההגונה והמתבקשת, אלא שרוב התלמידים הלא-לומדים נרתעים ממנה. סיבותיהם עמהם: זוהי הודאה בפה מלא בכישלון; הם כבר מבוגרים בצורה ניכרת משאר החיילים והמפקדים הזוטרים, ופרט לכך הם הרי בכל זאת לומדים מדי פעם. לא הרבה, אבל ודאי שהם לומדים. גם הרבנים בישיבה, יש להודות, לא נלהבים מן האפשרות שהבחור ששב זה מכבר לישיבה ישוב לבדו וללא המחלקה הישיבתית – אם הייתה – לצבא, ויאבד את הביתיות התורנית המאתגרת של הישיבה בזמן שנותר לו להעביר בהסדר. אחד הבחורים, המצוי בסיטואציה המתוארת כאן, שלח לי דואר-אלקטרוני ובו בחר בדימוי של בני ישראל העומדים על שפת ים סוף: הים סוגר והמצרים רודפים מאחור – מאחור הצבא ומלפנים הישיבה סוגרת, כתב מלבו.

הבעיה המתוארת כאן מתעצמת בכפליים בישיבות האומרות לתלמידיהן מפורשות: ההסדר (הקלאסי) מיועד לבעלי-בתים, נעבעך. מי שרוצה להיות תלמיד-חכם, שיישאר שנים רבות, שיתגייס רק מסוף שיעור ג' או סוף שיעור ד', אבל לא מאמצע שיעור ב'. וכך הבחור שלנו – שסיפר לעצמו שהוא הולך להיות תלמיד-חכם ולא בעל-בית, שהפך לשם גנאי באותן ישיבות – חוזר מהצבא ואין בו כוח ללמוד. אולם לפתע הוא מגלה שנשאר לו עוד זמן רב במסגרת. כך, כשכל חבריו מההסדר ממול משתחררים, הוא נדרש לסחוב עוד שנתיים-שלוש נוספות בישיבה. שנתיים-שלוש שהוא עלול, ואכן לא פעם כך קורה, לפתח בהן טינה שרבים חללים הפילה.

כאשר באותן ישיבות נרמז (או אף נאמר מפורשות) לתלמידים שאין ללכת לאוניברסיטה ללמוד מקצוע מחשש לחוסר-צניעות או לדעות כפרניות-מחקריות שיש בה – התמונה הופכת לקשה. תחת המחויבות להכין את התלמידים לחיים עצמם, ולגלות את הדיבור הא-לוהי והקדושה בכל מציאות, הישיבות מגביהות חומות שבתוכן אי-אפשר לפרות ולרבות בתורה. ועוד לא הזכרתי את המחיר, המיותר והנורא בעיניי, של זלזול מובהק בכישרונותיהם של אנשים מוכשרים בתכלית. כך, תחת שיביאו את כישרונותיהם אל הפועל ואל החברה, הללו עוסקים בכוונת מכוון בעיסוקי-אילוץ מינימליסטיים, כלי קודש ומשגיחי כשרות המשתפכים בראש כל חוצות בביזיון ובאין דורש כדי להשביע שבר רעבון ביתם.

תורה לבוגרים

לא פעם אותן טענות שהשמיעו רבותיו של התלמיד כנגד ה'צדיקים שאינם מאמינים' (שם הקוד שנתן הרצי"ה קוק זצ"ל לצדיקים שאינם מתבוננים בחסדי ה' הגואל ופודה את עמו) הוא רוצה להשמיע כנגדם-עצמם. שכן אי אפשר להמשיך ולתת לאדם בוגר, לאחר המפגש הראשון עם התורה, את אותה תורה שניתנה לו בשלב הראשון למפגש. אם יעסקו בשיעור ד'-ה' בתורה שנוגעת בשאלות שמטרידות את התלמידים, כבני אדם בוגרים, הרי שהתורה תקבל אצלם פנים חדשות ותצליח לייצר את אותה תנועת התפעלות שחוו בהיכנסם אל הישיבה, אך הפעם בצורה עמוקה ויציבה יותר. הלחץ וה'שטייגן' הילדותיים יומרו בחן בוגר, מלא הומור פנימי, שכבר אינו בורח מן המציאות אל התורה, אלא מבקש לגלות כיצד הן הולכות ומפענחות האחת את רעותה ללא הנח.

גם יחסי הרב והתלמיד, שבהם הרב הוא לעולם היודע והתלמיד לעולם הוא בגדר ה'שאינו יודע' האולטימטיבי, יקבלו פנים חדשות. אלו יהיו  פנים של שותפות, של הבנה שיחד – אחד המרבה ואחד הממעיט – אנו שותפים בלימוד התורה ובגילוי מסתריה, ויחד אנו נותרים לא פעם בתהייה וב'צריך עיון'. לא תמיד מצוי בכלינו מענה ראוי היודע ליישב נאמנה בין הלב והעכשיו ובין מסורת הדורות, בין המוסר הטבעי ליראת השמים הדוחקים לא פעם זה את זה – אך ודאי לנו שהמצוקה הזו מבטאת בריאות ולא חולי.

הבעיה המרכזית אם כן היא התוכן, דלות המענה הרוחני המעמיק למצוקות העכשוויות של הלומדים. התחושה כי הם נדרשים להותיר חלקים נרחבים מעולמם המנטאלי מחוץ להתרחשות הבית-מדרשית. כאן לא אביא ממרחק פתרונים מלבד ההצבעה על הצורך האקוטי בהבאת תורה רלוונטית לשבים מן הצבא. באין מענה שכזה דומה כי חבל יהיה להשיב לא מעט מן השבים אל ישיבה.

מרבית הלומדים בישיבות לא יֵצאו תלמידי-חכמים ולא ישבו בבית ה' לאורך ימים אלא דווקא בחצרות א-לוהינו יפריחו. רובם יהלכו בדרכו של ר' ישמעאל שקרא להנהיג מנהג דרך-ארץ ולא בדרכו היחידאית והטוטאלית של רשב"י (וכבר מייסד עולם הישיבות, הלא הוא ר' חיים מוולוז'ין, היה ער לכך. ראו: נפש החיים, א, כב). וכבר אמר על דרך החידוד ר' עקיבא סופר, בעל ה'דעת סופר', כי עיקר המבוקש הוא "ונקרב בעל הבית אל הא-להים", לדאוג שה'בעל בית' יהיה בקרבה אל הא-להים.

  תקופת הלימודים בישיבה היא הזדמנות נפלאה לפתח, עבור רוב התלמידים הבוגרים, מסלול שיכשיר אותם ליציאה לחיים; כל ניסיון לשדר כאילו אלה מבין התלמידים שילכו לעבוד ולהתפרנס בכבוד הם נפָלים הוא הרה-אסון. יחד תעסוק החבורה בסוגיות מהותיות של הכנה למפגש עם המציאות הקשה, והמאוד לא מפרגנת ולא תמימה, המצויה לרוב מחוץ לכותלי בית המדרש. ניתן ללמוד הלכות ייחוד, כמו גם קורס בהבנה פיננסית ובמפגש עם זרמי התרבות והפרשנות העכשוויים. השאלה כיצד קוראים תלוש-משכורת תילמד בערבו של היום שבו יהיה עיסוק ממשי ב'חושן משפט' ובהלכות גזל. אלו יהוו הכנה, מתוך עולם של קדושה, למפגש עם החוץ.

עוסקת בחיים

עיקר מה שהישיבה יכולה לתת להם הוא תורה העוסקת בחיים, כזו שאינה מוותרת על האנושיות ועל המפגש הכן, הבלתי-אמצעי והנמשך עם הנבדל בתוך חיי היום-יום הנורמטיביים ביותר. תורה שמותירה מקום רחב לאהבתה, לגעגוע אליה, להשתוקקות. והשתוקקות נוצרת מתוך חירות וחדוות-גילוי, מתשוקה לדבר מלא חיים ועניין, מחריפות הגעגוע לאותו יין הונגרי שנטעם בעבר ויותר כבר אי-אפשר להטעות ביחס אליו ולנסות לתת לו תחליף.

במקביל, הרי שאת המוצאים את עצמם בבית המדרש ניתן לבנות כחבורה מובחרת של עובדי ה' המבקשים לעמוד על סודות-תורתו, ולציידם בכל הכלים המקצועיים לשם כך. גם להם ראוי לפתח מעין תוכנית מנהיגות, שדרכה ייפגשו עם זרמי  הרוח והחברה העיקריים, המערביים והמזרחיים, בצורה מעמיקה ועכשווית.

רק אם יתמוססו מימדי ההכרח, האילוץ והכפייה מן הלימוד, ובפרט בשלב המבוגר של מסגרת ישיבת ההסדר, ויתבסס הכול על בחירה-אישית ומלאת חירות – כמו גם על דרכי לימוד ואהבת-תורה נטולות חשש, כאלו שמתאימות לעוסקים בהן ולא גוזרות את עצמן מהוויות רחוקות – הרי שתשוב התורה ללומדיה. כך יגיעו ימים של "הדור קיבלוה" ותתחדש חדוותא דשמעתא בבתי מדרשנו בצורה בוגרת ואמיתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

לקריאת התגובות שפורסמו בגליון צו, שבועיים אחרי פרסום המאמר

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2012, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ב - 762, עולם הישיבות - גליון מיוחד ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. דווקא התקופה הטובה ביותר שלי בישיבה הייתה אחרי הצבא, שם ראיתי במלוא כיעורם חיים ללא תורה.

  2. אה טוב, בואו נקים כבר ישיבה חדשה , לא משנה שישנן כבר כל כך הרבה שהוקמו בגלל משבר או משבר אחר.

  3. מה שמטריד אותי בדברים של אלחנן ניר, ובכלל בתגובות שבאו השבת, זה הפער שבין זיהוי הבעיה, האמיתית, ובין הפתרונות המעורפלים, רומנטיים, ומנותקים מחזון ממשי ומעשי.
    הנה כמה פתרונות ברורים, בונים ומעשיים יותר:
    להילחם בסדר היום המגוחך שמקובל בכל הישיבות לפיו תמיד חייבים לעשות בכל אחד מימי השבוע אותו דבר: סדר בוקר, סדר צהרים, סדר ערב, כאשר לכל אחד מחלקי היום תוכן קבוע – בוקר, עיון בגמ', ערב, כביכול בקיאות, וצהרים, מישמש לא ברור. מדוע בכל תחום אפשרי "עולם הישיבות" בחר בצורת הניהול הכי אחידה והכי לא גמישה? בואו נלמד מעולם המדרשות: מותר לעשות משהו שונה בכל אחד מהימים.
    לחלק את השבוע, את הזמן, לכמה וכמה יחידות, כאשר בכל אחד מהם מתקיימים מספר יחידות לימוד, בהם יש לימוד מונחה ולאחריו שיעור. היחידות יעסקו במספר נושאים, ובכל נושא תהיה בחירה בין לפחות שני סוגי מלמדים: הלכה (לא חצי שעה מעוכה בבוקר של משנ"ב, אלא תוכנית רצינית בה מוקדשים כשני יחידות לימוד שבועיות, של שעתיים שלוש לימוד מונחה ואחריו שיעור) תנ"ך, הן בעיון והן בבקיאות, גם כאן לימוד מונחה ואחריו שיעור, מחשבה (לא רק שיעורים בהם הרב קורא טקסטים ומפרש אותם באריכות אלא לימוד מונחה רציני שמלווה בשיעור) היכרות רחבה עם נושאים בתורה, ועוד ועוד.
    כל אלה יהיו מלווים בעבודות כתיבה ועוד ועוד. כרגע תכנית הלימודים ברוב הישיבות והמערכת רחוקה מזה מאוד , (בגוש מתחילים בזה קצת, גם בירוחם, גם במעלה אדומים, לאט לאט, לאט מדי, אבל בלי הרבה ססמאות שיחיאניות לפיהם התשובה לבעיה עמוקה כביכול ונעוצה באיזה שינוי עמוק, כאילו שבשיח אין בעיות דומות, מלבד הבעיה במחסור בלומדים, צריך גם קצת ענווה, בסופו של דבר, הגוש מעלה אדומים ובתקווה גם ירוחם, הם עולמות בנויים ואמיתיים, עולמות שיכולים ובע"ה גם ישתפרו, אך עולמות אמיתיים, לא איזו קבוצה קטנה ואיזוטרית

  4. טוב, יצא לי קצת פולמוסי מדי, גם הרבה טעויות זכר נקבה וכאלה.

    כאשר כל לומד ילמד בכמה וכמה תכניות כאלו, תכניות שמייצרות תחושת התקדמות, ובאמת מקדמות את הלומד, מעמיקות את היכרותו עם מרחבים שונים של התורה, התורה בכלל, ההלכה,המחשבה התנ"ך ועוד, אני חושב שיש סיכוי שהוא לא ייפול לאותם מצבים שמתוארים בדברי אלחנן. זוהי קריאה כללית, שלא באמת סותרת את הדברים של אלחנן (הוא, ואנשים נוספים בשיח, ודאי יכולים להיות חלק מהפתרון אם הם יובילו תכניות שכאלו בישיבות השונות, בהן מרוכזים רוב הלומדים במקום להיות בגבעת הדגן ולהעביר תכניות לאולי חמשה אנשים, אלחנן, אין לך מושג איזו תרומה אתה יכול לתת אם תהיה חלק ממקום גדול ומשמעותי, כמו ירוחם גוש מעלה אדומים, במקום להיות רק אדמו"ר לחמשה ששה אנשים) בכלל, אחת מהבעיות המרכזיות של הישיבות זה הפיזור העצום של הלומדים, המלמדים, והמשאבים. בישיבה שאני מצייר צריך להיות שפע של תכניות, של בחירה, של מלמדים. בכלל הבעיה היא בעיקרה ארגונית, אין איזו הנהגה משמעותית, יש את האיגוד שבעיקר מתעסק עם הצבא וכאלה, אבל אין איזו חשיבה חינוכית כללית אסטרטגית. זה בעיקר עולם דל באמת, דל במשאבים ובכוח אדם, דל בתכניות לימודים. לכן, צריך לבנות, לעשות, לעשות גלובלי, ליצור תכניות לימודים, ליצור כתבי עת כלליים, לא לדבר על תורה כאהובה ושאר ירקות, זה לא באמת יעזור,
    שבת שלום.

  5. סליחה על ההתערבות ה"נשית" אבל אפשר להזדהות?
    (אחרי שנתיים שירות וכו' גם לי זה קרה..)
    בכלל, עולם הישיבות משפיע ישירות על כל העולמות הרוחני, החינוכי והמעשי פה בהוויה הישראלית.
    ולגבי עולם המדרשות- זה כבר נושא בפני עצמו…

  6. לעניות דעתי, עולם הישיבות הציוני צריך למצוא כיוון חדש בלימוד התורה, שונה מהשיטה הליטאית, שעם כל הכבוד לה, היא אינה מתאימה לצעירים הבאים ללמוד בישיבות ההסדר. דבר נוסף, עולם התורה צריך להיות מכוונן לכך שרוב תלמידיו יוצאים לעולם המעשה ועליו להכין את תלמידיו לכך.

  7. קראתי את המאמר בעיון רב והסכמתי עם כל מילה ומילה.
    בעת חזרתי מהצבא לישיבה, הרגשתי בדיוק את אותן הרגשות המתוארות במאמר זה.
    דומה כי אלחנן ניסח את הרגשתי וקרא את מחשבותיי, גם מבלי שאני הבנתי אותן לגמרי.

    בשל ההרגשה המתוארת, רציתי לעבור ישיבה, אך לאחר שיחה עם רב בישיבה שלי, שאמר לי
    שלא אצליח להתאקלם בישיבה אחרת כ"כ בקלות השלמתי עם המצב והחלטתי להשאר.

    חוויתי על בשרי שהרבנים חושבים שיש ללמד את האדם באותה צורה בדיוק כמו לפני הצבא, רק חזק יותר,
    לכן, אינם מקדישים זמן להתאקלמות שלאחר הצבא, וכ"כ, אינם עושים שיחות אישיות- דבר שכן היה
    לפני הצבא ונצרך לא פחות, אם לא יותר, לאחר השרות הצבאי.
    במקום לשבת עם התלמיד, דווקא בשלב חשוב וקריטי זה בחייו, לייעץ עצות ובעיקר להיות אוזן
    קשבת, בוחרים הרבנים (דבר שנעוץ אולי בשיטת החינוך שלהם-שפעמים רבות שונה ממה שחבר'ה צעירים בדורנו מבקשים) להמשיך ללמד, כאילו כלום לא קרה.
    כפועל יוצא מזה, לאחר בין הזמנים הראשון שהיה לי, הגעתי לנקודה של רצון לעשות הפוך מכל מה שהרבנים
    בישיבה אומרים לי לעשות. הרגשתי שצריך לשחק מעין 'חתול ועכבר' עם הרב, ללמוד מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה וכו' וכו'.
    אני חושש שהדבר יצור אצלי אישית תסכול רב ושנאה,כפשוטה, למערכת. דבר שקורה רבות בישיבה ומתבטא לרוב בציניות ובבדיחות על הישיבה ועל לומדי תורה.

    היום אני עדיין מחפש את עצמי, לבד, מרגיש שאף אחד, ובעיקר לא הרבנים בישיבה שלי,
    יכולים לעזור לי בקושי שלי.
    הרבה פעמים עולה במוחי השאלה: מדוע לא עברתי ישיבה?!
    אבל איני בטוח אם בישיבה אחרת אמצא את האוזן הקשבת, כי כפי שהבנתי המצב דומה בהרבה ישיבות.

    • בס"ד ט"ו באייר ע"ג

      לנועם – שלום רב,

      עוד לא נוצרה המערכת שמסוגלת להתאים לכל סוגי האנשים ולהשביע את רצון כולם. מה שמושך את האחד מעיק על משנהו. כל ישיבה בונה מסגרת ושיטה המתאימה לתלמידים בעלי אופי מסויים. לראשי הישיבות קורא הרב אלחנן ניר לבחון את דרכם ומציע הצעות שלדעתו יביאו לשיפור. זה במישור המערכתי.

      את המצוקה האישית שלך – רק אתה יכול לפתור! גש אל הרבנים בישיבתך ודבר איתם. מצא חבר טוב שתוכל להתייעץ איתו. אולי רב שאתה מכיר. אולי תתייעץ עם הרב אלחנן ניר?

      יועצים טובים שיתנו לך אוזן קשבת ולב מבין יש הרבה. אתה רק צריך לעשות את הצעד הראשון: לדפוק להם בדלת!

      איך אמר רבי אלעזר בן דורדייא: 'אין הדבר תלוי אלא בי!'

      בהצלחה, ש.צ. לוינגר

      • בני, שכעת בשמינית, בחר ללכת ישיבת ההסדר בשדמות-מחולה, בשל הקשר החזק בין הרמ"ים לתלמידים, המקבלים מהרמ"ים תשומת לב אישית – אולי משם תבוא ישועתך?

  8. אכן ש.צ צודק ואוסיף על דבריו שכיום יש ריבוי גדול מאוד של ישיבות ומכינות ומדרשות לבנות ואפשר לומר די בביטחון שכיום לכל סיר יש מכסה ולכל אחד מקום שיכול להתאים לו באופן המקסימאלי

    מעבר לכך לגופם של דברים של הרב ניר:

    ממה שאני מכיר מהישיבה בה למדתי ובישיבות של חברים שלי דווקא יש שיעורים שעניינם הכנה לחיים רוחנית והלכתית לחיים שלאחר הישיבה. אצלינו בשיעור ה' קראו לזה "שיעורי ארגז כלים" לחיים שלאחר מכן.

    בכלל כבוגר ישיבת הסדר שסיים את לימודיו בישיבה[הסדר+שיעור ו' לאחר מכן]לפני שנים ספורות אני חושב שבכלל לא הכצעקתה והמשברים עליהם מדבר הרב אלחנן ניר לא מייצגים את הבני"ש הסטנדרטי.

    דווקא האתגר החברתי והחינוכי שנותנים לתלמידים החוזרים מהצבא להיות בסדר ערב חברותות בוגרות לתלמידי שיעור א' בגמרא נותן ללא מעט חבר'ה אמביציה דווקא להתקדם בגמרא ואני זוכר זאת היטב.

    לגבי שאר הבעיות שהרב ניר מעלה:

    רוב ככל תלמידי ישיבות ההסדר שעוסקים שעות רבות בלומדעס ובפירוק קצות ונתיבות ותוספותים יודעים היטב שמדובר בהקדשה של כמה שנים לתורה לשמה ואף אחד לא מתוסכל ושואל את עצמו "מה אני אעשה עם זה". הכל יודעים שלא מדובר בשיעורי הלכה אלא לשיעורים שאמורים לגרום לאהבת התורה תוך כדי חידוד השכל או בשפה ישיבתית ל"שטייגען" ואחריו "גישמאק"[דהיינו:לימוד בוער ותוסס שמביא סיפוק].

    ככה שאני חושב שהמשבר עליו מדובר הוא לא כל כך נפוץ וזועק כמו שנאמר במאמר.

    • אמיר –

      הישיבה בה למדת היא 'על רמה'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • במובן הגיאוגרפי והחינוכי!

        • ש.צ. לוינגר היקר: קראתי בעיון רב את דבריך.
          האם נוכחותי בשיעור חשובה גם במצב שלפי דעתי ודעת רבים מחברי לישיבה,
          לא נשארו שנים רבות לקיומה לישיבה, לדעתי עכב כך שאין קו ברור שמנחה את הישיבה?!
          אני חש שאפילו הרבנים די מיואשים מהמצב הזה.
          אני מסכים שדווקא במקום כזה כל אחד חשוב, אבל מדוע זה צריך לבוא על חשבון ההתקדמות
          שלי דווקא בשנים הכ"כ חשובות הללו של הישיבה?

          *תודה רבה על דברי החיזוק, באמת זה משמח אותי מאוד שיש מישהו שעוזר לי ואין לו אינטרסים לכאן ולכאן.

          אני חושב ברצינות ללכת בימים הקרובים לבדוק ישיבה כלשהי. אולי אלך לשדמות מחולה.

  9. כמו כן לגבי דבריו של הרב אלחנן על חוסר בדמויות למדניות ב"לומדעס" בציבור הדתי לאומי רצוי להזכיר כאן דווקא דמויות בולטות כמו הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א והרב שמואל טל שליט"א[שספג בלמדנות מהרב גוטסמן זצ"ל בעל הקונטרסי שיעורים]

    ויש עוד מגידי שיעורים בישיבות הסדר שלא יצא שמעם והתפרסם שכל עניינם זה הלומדעס.

    • נועם שלום וברכה

      אם אתה אכן רואה שמדבר בישיבה גוססת ממלא ואתה יודע שמדבר מבחינתך בהישארות שם בבחינת "להילחם עד הכדור האחרון" ואתה אישית לא מוצא את עצמך שם

      אז יכול להיות שבאמת כדאי לך לחשוב על ישיבה אחרת בה תתקדם ותוכל להפיק ממנה את המיטב

      אני זוכר את תקופת הישיבה שלי מלפני כמה שנים כתקופה מדהימה שלקחתי ממנה הרבה לחיים אני בקשר קרוב עם ראש הישיבה והרמי"ם גם בימים אלו

      אסור להקל ראש בדבר כי מדובר בתקופה שיכולה להשפיע לך על כל החיים

      ויוסף צודק בדבריו שסוף כל סוף מדובר בהתפתחות הרוחנית שלך שאולי תחזור רק בפנסיה [אם כי הייתי ממתן כמה מהדברים שהוא כתב]

      אם את הישיבה שלך כבר לא תציל אז כדאי לך לדאוג לך עצמך ובטוחני שתמצא מקום שתאהב ושתתחבר אליו

      שיהיה לך המון בהצלחה

      ואם אתה רוצה להתייעץ באופן אישי אשמח מאוד לעזור ואתה יכול לפנות אלי למייל

      gogos8@walla.com

      בברכה והמון הצלחה

      אמיר שכטר

  10. אוסיף עוד שכיום יש גם ישיבות רציניות שעוסקות בלימוד אליבא דהלכתא ולא בעיון הבריסקאי ויש את השיטה של "תורת ארץ ישראל" של הרב יהושע וייצמן שליט"א ראש ישיבת מעלות שמשלבת לימוד מחשבתי ופנימי בלימוד העיון הרגיל

    וכמו שכתבתי מקודם האופציות קיימות וכל הרוצה יכול לבחור לו ללמוד במקום שליבו חפץ.

    לגבי עניינו של הלימוד העיוני הבריסקאי ומטרתו אמליץ על מאמרו של הרב חיים נבון הנמצא ברשת על ההבדל בין הלימוד הישיבתי למחקר התלמודי

    שם הרב נבון מיטיב להגדיר יפה את מטרת הלימוד הבריסקאי לעומת הלימוד אליבא דהלכתא ובין לימוד התלמוד האקדמי

    המאמר מומלץ בחום

    • הרב חיים נבון, 'הלימוד הישיבתי ומחקר התלמוד האקדמי', אקדמות ח, עמ' 123-145; הנ"ל, 'מענה למגיבים', אקדמות ט, עמ' 195-201.

      הציונים ע"פ: ויקיפדיה, ערך 'דרכי לימוד התלמוד', הערה 39.

      • בס"ד ט"ז אייר תשע"ג

        לאמיר – שלום רב,

        לגבי הלימוד המחבר את התורה לחיים, כפי שמציע הרב אלחנן ניר, אני חושב שהטוב ביותר הוא דוקא דרך: הגמרא!

        ובפרט, במסכתות של סדר נזיקין. שם נכנס הלומד לעולמם של יהודים החיים בעולם המעשה, איכרים, רועים וסוחרים, בעלי בתים ופועלים, הזורעים וקוצרים, מוכרים וקונים, מלוים ומפקידים, רבים ומתפייסים. והחכמים נותנים את תשומת הלב המליאה לסכסוכים ביניהם, אפילו הפעוטים והקטנוניים ביותר – להחזיר את השלום לצאן מרעיתם ולהנהיגם בדרכי הצדק והיושר.

        על אף חשיבותו העצומה של הלימוד הבריסקאי להבנת הגדרים ההלכתיים המופשטים. את החיבור לחיים נשיג דוקא על ידי הלימוד של 'אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא', שבו עומדות לפנינו דמויות בשר ודם: שני בעלי הדין ניצבים לפנינו, רבים ומתנצחים, צורחים וצווחים, מחרפים ומגדפים, ואנחנו כדיינים מנסים להרגיע אותם, ולהובילם אל האמת והשלום.

        כך מסופר על רבי יוסף זונדל מסלנט (או על רבי שמואל מסלנט) שכשהיה לומד סוגיא, היה מדמיין לעצמו את המקרה כאילו הוא מובא לפניו ומצפה להכרעתו.

        לא למלאכים מעולם האצילות ניתנה התורה, אלא ליהודים פשוטים השקועים בחיי החומר, שפתרון בעיותיהם הקטנות, היא המשימה האלוקית הנעלה, בה השקיעו טובי המוחות הגאוניים של עם ישראל את מלוא כוחם. אין הכנה טובה מזו לחיים.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  11. ש.צ יישר כח על ההפנייה

    [קראתי את המאמר ברשת ושכחתי לרגע שבמקור המאמר התפרסם באקדמות]

  12. ש.צ שלום רב

    אני מסכים איתך שיש ערך גדול גם ללימוד אליבא דהלכתא שלומדים סדר נזיקין וגם כשלומדים בעיון בריסקאי אפשר למתן אותו ולהכניס גם את הפן ההלכתי הקונקרטי

    למעשה דומני ככה בדר"כ לומדים ברוב הישיבות-לפחות אצל אנ"ש-ונדיר למצוא לימוד בריסקאי "טהור"
    שעוסק רק בחפצא וגברא ומתעלם משאלות של "למה" או של מוסר ומחשבה-שאלות כה מתבקשות שעוסקים בענייני משפט ובין אדן לחברו-

    אני אישית לומד בדרך האמצע הנ"ל וכמו שכתבתי לכל אחד מתאימה שיטה אחרת

    ורחמנא ליבא בעי.

    • בינתים ראיתי את מאמרו של הרב אביב זגלמן, 'בית המדרש דור שלישי', באתר זה, המדבר על בתי מדרש ישיבתיים לבוגרי ישיבות הסדר, העוסקים בסוגיות אקטואליות בנושאים של תורה וחברה, תורה ותרבות, תורה ועסקים ותורה ורפואה.

      יכול להיות שעיסוק בנושאים אלה כבר בישיבת ההסדר, ואולי כבר בישיבה התיכונית, היה מחזק את החשק ללימוד הגמרא, כאשר התלמיד רואה שיש לדברים משמעות ממשית בחיי המעשה של היחיד והחברה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  13. ש.צ שלום רב

    בישיבות דווקא כן מתעסקים עם הדברים האלו ונדיר למצוא כיום בריסקאיים טהורים שחושבים נטו סבורעס

    אצלינו בישיבה גם הביאו מרצים מבחוץ שדיברו על נושאים אקטואליים בטוטו"ד

    חלק מהמסגרת שבישיבה עוסקים בדברים אלו היא בעונגי שבת המיועדים לדיבורים אלו אבל לא רק

    גם בשיעורים מתייחסים לדברים אלו והיו לנו שיעורים שעסקו ב"טוען ונטען" עם הגות כללית ואתגרים לאור המציאות וכד'

    לכל דבר יש זמן ומקום ובהחלט אפשר ללמוד בסדרי בוקר בעיון חילוקים של ר' חיים ובשיעור בערב לשמוע על התורה וההגות המודרנית הבדלים ודמיונות וכיו"ב

    זה לא סותר והשילוב עובד יפה

  14. תודה רבה על התגובות והעצות.
    אולי לא ציינתי אבל אני חושב ששגיתי בבחירת הישיבה בה אני לומד, לכן אני מחפש ישיבה אחרת.
    הבעייה שלי היא לא אם צריך ללמוד עיון או לא. ברור לי שללימוד העיון חייב שיהיה המקום שלו,
    ושגם מי שלא בוחר להיות רב וכד' צריך ללמוד עיון, מלבד הסיפוק שזה נותן זה מכניס ללימוד.
    הנקודה שהפריעה לי והרב אלחנן ניר הזכיר במאמר, היא דווקא שהרבנים לא מכניסים ללימוד בהדרגה,
    ולא יושבים עם התלמידים שלהם לשיחות אישיות.
    אני לומד בישיבה שאין בה הרבה תלמידים ובשיעור שלי בפועל רק 10 תלמידים,
    לכן אני חושב שיותר מראוי שהרב ישב עם תלמידיו, יבדוק מה מצבם הלימודי-אמוני לאחר הצבא
    ויערוך עמם מעין תוכנית כיצד לבנות את המערכת שלהם ויתן להם סיוע צמוד לכך.

    אני חושב שזה חובה בדורנו, וחברים רבים שלי יצאו מה'הסדר' פגועים ועם בטן מלאה- אני כמעט בטוח
    שאם היו נוגעים להם בנקודות הנכונות זה היה שונה.

    נ.ב.- נכון שאין הדבר תלוי אלא בי, אך האם זה אומר שהרב לא צריך לדעת מה עם התלמידים שלו?!
    לצורך העניין, אני רימזתי לרב שלי מספר פעמים שאיני מסוגל ובמקום יש הרגשה של הכרחה מצדו להכנס לשיעורים וכו'.

    • בינתים הגיע לידי הספר 'עיוני הפטרה', מאת הרב אברהם ריבלין, משגיח ישיבת 'כרם ביבנה', חלק א, בראשית-ויקרא, ירושלים תשס"ה, ושם הוא אומר על תקיעת השופר:

      מפי רועה צאן שמעתי עדות מקצועית: לאיל שהוא ראש העדר יש פעמון התלוי בצוארו. העדר שומע את קול הפעמון וצועד בעקבות המנהיג. עיקר תפקידו של הפעמון הוא לעת ערב. בבוקר – בעת היציאה למרעה, אין הצאן זקוק לדרבון של מנהיג… אבל לעת ערב כשהם נתבעים לחזור הביתה, אז באה לידי ביטוי מנהיגותו של האיל, שבקול הפעמון [= השופר] מוביל את הצאן חזרה הביתה למקור ולשורש.

      (פרשת ויקרא, עמ' 329)

      בכל מערכת בחיים – מדינה, צבא, ישיבה, עבודה, קהילה, משפחה – יש רגעי חולשה ומשבר. אשרי מי שזוכה להיות המנהיג המעודד והמכוון בנועם אל המטרה. כל אחד יכול לעשות זאת ולפעמים 'החלש יאמר גבור אני' ויהי ה' בעזרו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • בס"ד כ' באייר ע"ג (נוסח מתוקן)

      לנועם – שלום רב,

      ייתכן שהר"מ שלך אינו יוזם את השיחה מחשש שייראה כ'חופר'. יש להביא בחשבון גם את הבדל הדורות. גם הרב הרי היה 'הסדרניק' שחזר מהצבא אפשר שבזמנו היתה החזרה טבעית, ולא היה מקובל לערוך שיחת מוטיבציה לחוזרים מהצבא.

      ייתכן מאד שבעייתך נוגעת גם לתלמידים נוספים בשיעור. לענ"ד ראוי שתקיימו ביניכם שיחה מקדימה, ובה תבררו ביניכם לבין עצמכם מה יעשה אתכם מרוצים יותר – יותר אמונה וחסידות? יותר תנ"ך? יותר הלכה? יותר בקיאות? אולי יותר פעילות חברתית והתנדבות?

      כשתלבנו את הדברים ביניכם ותבואו אל הר"מ וראשי הישיבה עם הצעות מוגדרות, ייקל בעזר ה' להגיע לפתרון שבו יהיו כולם מרוצים.

      כדאי לזכור שבכל מערכות החיים – צבא, לימודים, עבודה, קהילה ומשפחה – יש רגעים של חולשה ומשבר. ככל שלומדים להגדיר את הבעיה ולשוחח עליה בצורה עניינית, רב הסיכוי להגיע לפתרון.

      יהי ה' בעזרכם!

      בברכה, ש.צ. לוינגר shimloewinger@gmail.com

      נ.ב. אשמח לעמוד איתך בקשר ולשמוע על התקדמות העניינים.

  15. לנועם –
    אני לא הייתי הסדרניק אלא לאחר שנה וחצי הלכתי לצבא 3 שנים , וגם זה היה מזמן ואני בטוח שבינתיים הדברים השתנו.
    כמו כן לשמחתי הייתי בישיבה "פתוחה" יחסית ואז היא היתה בחיתוליה כך שבכלל יכולתי לעשות מה שבא לי.

    ועצתי האישית אליך זה "אל תדפוק חשבון" : תלמד מה שבא לך , איך שבא לך , וכמה שבא לך.
    בסופו של דבר , אולי זה נשמע אגואיסטי , אך לא אתה אמור לשרת את הישיבה , הישיבה אמורה לשרת אותך.
    הישיבה תמשיך להתקיים (או שלא) , איתך או בלעדיך , אך המדובר בשנים יקרות מאוד להתפתחותך האישית והתורנית.
    אם מה שיפתח אותך רוחנית מבחינתך זה לימוד תנ"ך , למשל , עצתי לך היא לא לחשוב פעמיים וללמוד תנ"ך. כנ"ל קבלה כנ"ל משניות כנ"ל כל דבר.
    לישיבות פעמים רבות יש אג'נדות שונות ומשונות , שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם צרכיך האישיים בלימוד התורה.
    כמו כן , אינני רואה משהו "קדוש" בלשבת וללמוד כל מיני דברים שאינך מתחבר אליהם , זה לא משרת אותך וזה לא משרת את ריבונו של עולם.
    ולסיכום :
    השאלה אותה צריך לשאול כל אדם מיום שעמד על דעתו היא "מה ריבונו של עולם רוצה ממני במציאות זו ?"
    וממש לא "מה החברה \ ראש הישיבה \ ההורים רוצים ממני במציאות זו ?"
    לפעמים שאלה זו מביאה אותך למקומות בודדים מאוד , אך היא הפתח אל החופש והפתח לעבודת ה' אמיתית. כל זמן שאדם פועל מתוך "פחד" , הוא איננו אדם הוא איננו חופשי. הוא איננו עבד ה'.
    כמו כן : אינך באמת צריך "תמיכה" מראש הישיבה שידבר איתך. האמת היא שאתה יודע בעצמך מה טוב לך , ואינך צריך אישורים \ הסכמות מאף אחד.
    בזמנו ראש הישיבה בה למדתי רצה שאשר בישיבה ואקדיש את עצמי לתורה. אך ההרגשה האישית שלי היתה שאם אני ממשיך בישיבה אז אני פשוט מתחרפן לגמרי.
    אז לאחר שתיים שלוש שיחות כאלו , יום בהיר אחד פשוט ברחתי מהישיבה והתגייסתי ל3 שנים , ולא להסדר כפי שתכננתי בהתחלה.
    השירות היה עבורי קשה מאוד , אכלתי שם הרבה מרורים , ובכל זאת זה היה אחד הצעדים הכי חשובים וטובים שעשיתי בימי חיי , ולו רק בזכות העצמאות שגיליתי. עד היום אני שמח על החלטה זו ובטוח כי אם הייתי נשאר בישיבה אכן הייתי מתחרפן.
    (צעד חשוב נוסף חשוב היה כאשר הלכתי ללמוד את המקצוע שאני רציתי ללמוד למרות מחאות הורי שתכננו שאהיה "אקדמאי" ועוד כל מיני דברים).
    יש אסימון מאוד חשוב שצריך ליפול אצלך –
    בית הספר , הישיבה התיכונית , ישיבת ההסדר , ואפילו הצבא , אלו סוגים של "חממות" ולא העולם ה"אמיתי".
    בעולם האמיתי אתה בודד , ואתה עם עצמך , ואתה מקבל את האחריות על כל מה שקורה לך ועל החלטותיך. עד עכשיו מישהו אחר קיבל בשבילך את האחריות , תתחיל להחליף את ה"דיסקט" ולהבין שמעכשיו מתחיל השלב בו זה אתה וריבונו של עולם בלבד.
    בהצלחה רבה רבה !

    • יוסף ואמיר תודה רבה.
      אין ספק שדבריכם מחזקים אותי מאוד.
      אני פשוט קצת מבולבל. מה לעשות חייב להחליט
      לעבור במהלך שיעור ה זה לא רלוונטי אז אצטרך להחליט במהרה.

      בתודה ובברכה, נועם.

  1. פינגבק: בתגובה ל’יוצא מדרך אנושי’ מאת אלחנן ניר, גיליון פרשת ויקהל-פקודי « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: הרגע שבו האורות כבים / הילה מלמד « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: