תהילים הם שירה, לא נבואה / כרמיאל כהן

פרקי תהילים, לפי עיוניו השיטתיים של הרב סמט, הם ביטוי לחוויה קונקרטית של משוררי הדור. חווייתו של העומד בשערי ירושלים נחוותה בשנית לאחר שחרורה בדורנו

עיונים במזמורי תהילים

אלחנן סמט

ידיעות ספרים, תשע"ב, 512 עמ'

"זה כוחם של מזמורי תהילים, שאף שנכתבו לזמנם ולמקומם, מוצאים בהם קוראיהם בכל דור ודור ביטוי לרחשי לבם" (עמ' 333). מזמורי תהילים הם פרקי המקרא הנקראים ביותר והידועים ביותר, וכמחציתם מצויים בסידור התפילה ונאמרים בהזדמנויות שונות. ואף על פי כן, דומני שלא אטעה הרבה אם אומר שהם אינם מן הפרקים המובנים לכול. ביטויים ופסוקים מספר תהילים עשויים אמנם לתת ביטוי לרחשי לב הקורא, אם כתחינה, אם כהודאה ואם כתלונה, אך הבנה אינה תלויה רק בלב, אלא גם בשכל.

"מזמורי תהילים – תורה הם, וכמו דברי תורה – לימוד הם צריכים", כותב הרב אלחנן סמט בפתח ספרו "עיונים במזמורי תהילים", והוא אכן מעיין בספרו בשמונה עשר מזמורים מספר תהילים, כדרכו בעומק ובשיטתיות.

אקדים לציין שהרב אלחנן סמט היה הר"מ שלי בשיעור ד' בישיבת ברכת משה במעלה אדומים. למדנו בעיקר גמרא בעיון, אך הרב סמט נתן גם שיעורים כלל ישיבתיים בתנ"ך. שיעורים בתורה, בנביאים ובכתובים למדתי אצל הרב סמט לאורך שנים, שיעורים שהצטיינו בין היתר בבהירות, בחדות, ברוחב דעת ובמקוריות. בחלוף השנים הפכו חלק מהשיעורים לספרים בתורה (עיונים בפרשות השבוע), בנביאים (פרקי אליהו ופרקי אלישע), וכעת בא תור הכתובים.

אופי הכתיבה של הרב סמט דומה מאוד לאופי שיעוריו. כתיבתו רהוטה מאוד ונעימה לקריאה. אתה יכול להשתכנע מדבריו בשיעורים ובספרים ואתה יכול גם לא להשתכנע, אבל ברור לך תמיד שקדם להבעת הדעה עיון רציני ומעמיק, ודבר לא נאמר או נכתב בהם כלאחר יד. אך זאת יש לדעת כאשר פותחים ספר של הרב סמט – הוא אינו מעוניין לכתוב בקצרה רק את החידושים שלו, אלא יש לו גם מטרות דידקטיות כלפי הקורא. הוא מעוניין להוביל אותו את כל הדרך הארוכה, דרך הפרשנים המסורתיים והחדשים, עד ליעד הסופי. הוא מעוניין ללמד את הקורא לא רק תוכן אלא גם דרך לימוד שיטתית. קריאה רציפה של כל מילה בספר דורשת מאמץ עיוני מן הקורא, אך היא גם מענגת בכל קטע ובכל הערה.

עושר המקורות הוא מהמאפיינים הבולטים של הרב סמט. הוא מרבה להשתמש בדברי חז"ל ובפרשנים המסורתיים, אך הוא גם שואב מלא חופניים מספרות המחקר. אמנם הוא ביקורתי כלפי אלו וכלפי אלו. יש שהוא כותב דברי שבח נלבבים, כמו למשל על אריה לודוויג שטראוס (1953-1892): "פירושים כמו שכתב הוא למזמורי תהילים… לא כתב איש מלפניו… " (עמ' 488); "בעיוננו למזמור ק"ד נלך בעקבות ניתוחו המופלא של מאיר ויס למזמור זה" (עמ' 242). לשטראוס וויס אף הקדיש הרב סמט נספחים המתארים את תולדות חייהם ואת מפעליהם. ויש שאין הרב סמט חוסך במלות גנאי (במיוחד אם מדובר בביקורת המקרא), כך למשל הוא כותב על אחד הפרשנים הביקורתיים שהציע למחוק את הפסוק "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" שבמזמור יט לאור סתירתו את האמור לפניו "יום ליום יביע אומר": "דברים אלו מהווים דוגמה לחסרון החוש הספרותי-פיוטי של המפרש, וכל הפוסל (- את סגנונו של פסוק ד), במומו פוסל" (עמ' 46). בכל מקרה היחס נקבע על פי תוכן הדברים והוא אינו נושא פנים לאיש, גם לאלו שהוא משבחם בעניינים אחרים.

גישתו של הרב סמט לספר תהילים (ובכלל לספרי המקרא) היא ספרותית. לדבריו, "המזמור בספר תהילים הוא שיר" (עמ' 13) ובהתאם לזה הוא מעתיק את המזמורים שבהם הוא עוסק בצורת שיר. כתיבה באופן זה, שנובעת אמנם מפרשנות מסוימת, מהווה תשתית לניתוח הספרותי שעורך הרב סמט, על פי שיטתו, לחלוקת המזמור לשתי מחציות ולהקבלתן. במבוא לספר מציג הרב סמט עקרונות אחדים של שיטת ניתוח המזמורים שהוא נוהג בה במהלך הספר.

מעבר לניתוח הספרותי ראויות לציון שתי הנחות יסוד שמציג הרב סמט במהלך ניתוחו את מזמור מד, הנוגעות לחיבורם של כל מזמורי תהילים. רוב רובם של המפרשים הראשונים ראו בספר תהילים ספר שנחתם בימי דוד, ואת המזמורים שבהם משתקפת תקופה מאוחרת יותר הם ביארו כנבואות לעתיד. הנחותיו של הרב סמט הן שונות:  "ההנחה הראשונה היא שמשוררי הקודש אשר נשאו את תפילתם (או את תלונתם) לפני ה' בקשר לאירועים היסטוריים מסוימים חיו באותו הדור וחוו את אותו האירוע שביחס אליו הם נושאים את תפילתם" (עמ' 148). הנחה זו כמובן שוללת את האפשרות שיש מזמורים שנכתבו בנבואה ביחס לעתיד. "ההנחה השנייה היא שספר תהילים כולל מזמורים שנכתבו לכל אורך תקופת המקרא" (עמ' 149). הנחה זו, כפי שמטעים הרב סמט, מתחייבת מן ההנחה הקודמת, שהרי "אם מזמורים המשקפים אירועים כמו חורבן המקדש (עד; עט) או גלות בבל (קלז) נכתבו בידי משוררים שחוו מאורעות אלו, פירושו של דבר שספר תהילים לא נחתם עד ימי גלות בבל ועד ימי שיבת ציון (מזמור קכו)".

מכיוון שאנו נמצאים סמוך ליום ירושלים אציג בקצרה שני עניינים מעיוניו של הרב סמט המתייחסים למזמור קכב "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". בעקבות מלחמת ששת הימים, שטחי העיר העליונה (הר ציון והרובע היהודי) נפתחו לפני ארכיאולוגים ישראלים, והארכיאולוג נחמן אביגד חשף בלב הרובע היהודי קטע חומה רחבה ביותר שזוהתה כחומת ירושלים מימי חזקיהו. ממצא זה הכריע במחלוקת ארכיאולוגים ולימד שכבר בתקופת בית ראשון התפשטה ירושלים מהגבעה המזרחית– העיר התחתונה (עיר דוד) – אל הגבעה המערבית, העיר העליונה.

לאור ממצא זה, פירש אביגד את פסוק ג' של המזמור "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו" פירוש חדש. פסוק זה מתאר את ההשתאות למראה העיר ירושלים בת שתי השלוחות, המערבית והמזרחית, שהוקפו בחומה אדירה אחת. כותב הרב סמט: "מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הן שאפשרו להגיע לפירוש זה. מסתבר אפוא כי הפירוש שפירשנו ביום כ"ח באייר תשכ"ז כי 'העיר שחוברה לה יחדו' היא ירושלים המאוחדת, המזרחית והמערבית, שהפכו לאחת, כבר איננו כה רחוק מפשוטו של מקרא. בשתי התקופות נוצר איחוד בין שני חלקים של העיר שהיו מנותקים זה מזה" (עמ' 345).

את כלל המזמור מבין הרב סמט כתיאור חוויית המפגש של עולי הרגל עם ירושלים והוא מאריך להוכיח זאת. נסתפק רק בהערה המתייחסת לפסוק ב: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". עולי הרגל מדברים על עצמם בגוף ראשון ("עומדות היו רגלינו") ואל ירושלים הם מדברים בגוף שני כאל אישה נוכחת ("בשערייך ירושלים"). גם בהמשך המזמור הפנייה אל ירושלים היא באותו האופן: "ישליו אוהביך", "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", "אדברה נא שלום בך", אבקשה טוב לך". הרב סמט רואה בכך את "עצמתו הרגשית של המפגש" של העולים עם ירושלים. והוא ממשיך ומבאר: "לכאורה אין בכך כל חידוש: נביאי ישראל מדמים פעמים רבות את 'ציון' ואת 'ירושלים' לאישה, וכך הם פונים אליה פעמים רבות כנוכחת. ובכל זאת אין מזמורנו דומה לאותן הנבואות: 'ציון' ו'ירושלים' בדברי הנביאים הם כינויים למהות מופשטת הכוללת בתוכה את העם והארץ, את הממלכה ואולי גם את העיר עצמה. מיוחד הוא מזמורנו שבו העיר ירושלים הקונקרטית, על שעריה ובנייניה, על חומתה וארמנותיה, ניצבת מול משורר מזמורנו בכל ממשותה הריאלית בשעה שהוא עומד בשעריה, והוא מתפעל מיופיה ופונה אל העיר הממשית הזו כאל אישה!" (עמ' 354). ובהמשך אופייני הוא מציג קטע משירו של המשורר יצחק שלו: "כאיש המדבר באשה אדבר בך העיר, נכבדות ויקרות ורכות… " ודן בקצרה בדמיון ובשוני שבין המזמור לשיר.

נושאים רבים ומגוונים נידונים בספרו של הרב סמט אגב ניתוח מזמורי התהילים, כמו למשל השניות במצבו של האדם לפני ה', ספר תהילים ומזמור ל' בפרשת מאסרו של נתן שרנסקי, מקומה של התלונה בעמידת האדם לפני ה', השחרור מן הפחד, יחסי אבות ובנים ועוד. אולם חסרון תוכן עניינים מפורט או מפתח עניינים עלול להעלים מן הקוראים את קיומם. חיסרון זה חמור יותר באשר לעקרונות שיטתיים שנחבאים במהלך ניתוחיהם של מזמורים, ונגלים אך ורק לקוראי הספר מתחילתו ועד סופו. כך למשל הוא בעניין שתי הנחות היסוד שהוצגו לעיל. בין כך ובין כך הקריאה בספר היא חוויה עיונית, חינוכית ורגשית.

carmiel@ybm.org.il        

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 במאי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בחוקותי תשע"ב - 771, יהדות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ב"ה
    עיונים בספר פרקי אליהו

    עיינתי בספר פרקי אליהו מאד נהנתי אבל הרגשתי חיסרון מסויים שהספר לא כולל
    חידושים רבים , יש לי כמה חידושים שפותרים כמה בעיות שהועלו בספר :
    הבעיה הראשונה : למה כשאליהו חזר מהר סיני הוא דבר ראשון משח את אלישע במחולה
    לנביא ?
    תשובה : הר סיני נמצא בדרום מזרח ארץ ישראל (כפי שיוצא ממסכת שבת דף פט בדיון
    היכן מדבר סיני ובתוספות שם). ולכן כשאליהו חוזר בדרך לממלכת ישראל טבעי
    שיעבור דרך השער לממלכה הנמצא בסביבות מחולה.

    בעיה : איך מפרשים את סוף ספר מלאכי, כשידוע לנו על פי משנה בסוף מסכת עדיות
    שלפי לפחות תנה אחד שם, אליהו לא יבוא לבשר לנו ישועות ונחמות, כנביא השונה משאר בני האדם לפני בוא המשיח ?
    אני טוען שיש במקרא מחלוקת מפורסמת בין בית יעקב לבית לוי. המחלוקת הזאת
    מתחילה בסיפור דינה ושכם בספר בראשית, וממשיכה לאורך התורה,כאשר משה
    מייצג את בית לוי וחולק על בית יעקב בזכות עמידתו במעמד הר סיני,
    ובספר מלאכי המחלוקת מתבטאת בחריפות כך :
    בפמליה של מעלה ה' אומר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו על כל ישראל
    חקים ומשפטים, ישנו כעס והמולה אצל תומכי בית יעקב: הרי התורה לא שיכת למשה !
    התורה שיכת לכל בית יעקב!
    כדי להחזיר את הסדר בפמליה של מעלה ה' שולח את (המלאך) אליהו הנביא, כי הרי
    כל זעם של ה' יש לו השפעה רעה על העולם (כמו בהגדה של פסח על פי רבי עקיבא: זעם – אחד). ה' שולח את אליהו הנביא בפמליה של מעלה כדי שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם(אבות – תומכי בית יעקב ובנים תומכי הם בית לוי ומיצגם משה רבנו)כי אם אליהו לא יצליח לעשות סדר, הזעם של ה' יגרום שה' יבוא והכה את הארץחרם.

    • שמשון צבי לבית הלוי

      בס"ד עש"ק שמיני ע"ג

      להלל – שלום רב,

      כמה הערות לדבריך:

      דוקא בני ישראל ביקשו במעמד הר סיני שמשה יהיה שלוחם לשמוע את דבר ה' כי יראו מפני האש הגדולה, והקב"ה מסכים עימם ואומר: 'הטיבו אשר דברו'.

      כשבעקבות חטא העגל הציע ה' למשה להחליף את 'בית יעקב' ב'בית הלוי' – דוחה משה את ההצעה בכל תוקף ואומר שמה שיקרה לעם ישראל יקרה גם לו. והיה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת'.

      תלמידו וממשיך דרכו של משה הוא דוקא יהושע, שאינו משבט לוי. וכך בכל הדורות שותפים כל השבטים בלימוד התורה ובהנחלתה.

      דוקא יהושע בן גמלא, הכהן הגדול, הוא שמתקין את התקנה שיש להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר וכפר, כדי שהתורה תהיה נחלתם של כל בני ישראל, לכל שבטיו.

      והלל, מבני שבט יהודה, הוא שמעלה על נס את אהרן האוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

      בברכת 'שבת שלום',

      שמשון צבי לבית הלוי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: