את פרשת ערכין הבאה בסוף ספר ויקרא יש לקרוא לאור פתיחתו של הספר. ערך האדם, כמו הקרבן, מלמדים כי גם בהתמסרות אל הקודש לא מאבד האדם את עצמו

ספר ויקרא מסתיים בפרשת ערכין. התורה מונה את הדברים הניתנים לפדיון – בתים, שדות אדם ובהמה – ואת מחירם. מיקומה של פרשייה זו אומר דורשני. אחת ההצעות נוגעת לעובדה שהפרשה עוסקת גם בשדה שצריך להיגאל ביובל וממילא חישוב ערכו שונה משדה רגיל, ועל כן פרשת ערכין הייתה יכולה להיכתב רק לאחר מצוות היובל ("כי היא במשפטי היובל", הרמב"ן).

אלא שבתירוץ זה עדיין לא יצאנו ידי הסבר מלא, שהרי פרשה זו לא נכתבה מיד לאחר מצוות היובל שבפרשת בהר אלא רק אחר פרשת הקללות שבתחילת בחוקותי, והיא בעצם חותמת את ספר ויקרא.

רד"צ הופמן מציע שפרשת הקללות נסמכה לציווי על היובל בגלל זיקתה לשמיטין וליובלות המוזכרות בה, וכן שראוי יותר לסיים את ספר ויקרא לא בקללות כי אם בחוקים. פירוש מקורי נמצא בכלי יקר המציע כי העיסוק בערכין רלוונטי דווקא לאחר הקללות, מפני שהאדם בעת צרה נודר נדרים, כיעקב בשעתו.

כיוון דומה הקושר את פרשת ערכין לפרשת הקללות מופיע אצל ר' מרדכי יוסף ליינר, בעל מי השילוח, הכותב: "איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה', היינו אחר פרשות התוכחה נתן הש"י מבטח עוז לישראל ונתן להם פרשת ערכין, היינו שיוכל האדם לפדות עצמו מכל דבר, ונכתב ארבע מיני פדיונות. בתים ושדות ואדם ובהמה, והם כנגד ד' פעמים שבע הנכתב בתוכחה, כי שבע הוא שהש"י מדקדק כחוט השערה ולזה נתן הש"י ד' מיני פדיונות" (מי השילוח, בחוקותי).

מכם ממש

נראה כי המפתח להבנת ההכרעה לחתום את ספר ויקרא בפרשת ערכין מצוי בזיקה של פרשה זו – האחרונה בספר – לזו הראשונה.

בתחילת ספר ויקרא קראנו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א, ב). ובסופו אנו קוראים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'" (כז, ב).

הספר מתחיל בהקרבת קרבן על ידי אדם, ומסתיים בהפלאת נדר ערך נפשות על ידי איש.

במהות הקרבן ועניינו עסקנו בתחילת הספר. עמדנו על כך שהעלאת קרבן לה' יש בה בחינה של תמורה. במקום שהאדם יהיה קרב, קרבה בהמתו. את רעיון התמורה להקרבת האדם אנו מוצאים אצל אברהם ויצחק. אברהם נתבע להעלות את בנו יחידו לעולה, וברגע האחרון שבה המאכלת לנדנה, ותחת בנו הוקרב איל לעולה. ה' איננו חפץ בקרבן אדם, למדים אנו מסיפור זה, אולם למרות המסר החד משמעי ביקשו ישראל לאורך הדורות לעתים להביא את עבודתם הדתית עד לידי מיצוי בהקרבת בניהם. כך אומר הנביא ירמיה: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיה ז, לא). ודורשים חז"ל את הפסוק: "אשר לא צויתי – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה, ולא דברתי – זה יפתח, ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם" (תענית ד ע"א).

כשישראל שורפים את בניהם באש ואולי נתלים בתקדימים או בכמעט תקדימים – בנו של מישע מלך מואב, בתו של יפתח וכמובן יצחק בן אברהם – הנביא שולל מכול וכול גם את המעשה וגם את התקדימים. ה' איננו חפץ בשום מקרה בקרבן אדם.

הביטוי 'אדם כי יקריב מכם' המופיע בתחילת ויקרא רומז אולי על האפשרות ההיפותטית: מכם – מכם ממש. אולם ההמשך, 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם', יש בו גם כדי לפסול את האפשרות וגם כדי לרמוז שבהקרבת בהמה יוצא האדם ידי חובת 'מכם'.

המרה במקום תמורה

אך פרשתנו, פרשת ערכין, איננה עוסקת בהקרבת האדם כי אם בהקדשתו. ננסה עתה להבין את משמעות הפלאת הנדר ובעיקר זה הקשור בערכו של אדם. ראשית צריך להבחין בין פדיון השדה, הבית והבהמה, המתוארים בפרשה זו, לבין פדיונו של האדם. בעוד שבמקרים האחרים ישנה אפשרות של הקדשת החפץ, הרי שבאדם לא מדובר בהקדשתו אלא בנדר לתת סכום כסף לקודש כערכו של הנודר, ומכאן באה התורה ומעריכה מהו ערכו של כל איש ואיש על פי קריטריונים של מין וגיל.

הסיבה להבדל היא שבניגוד לשאר המקרים, האדם איננו יכול להיות מוקדש לה' על פי התורה, ועל כן ההקדשה היא של סכום כסף השווה לערכו.

 הקדשת אדם למקדש אנו מוצאים אצל חנה אם שמואל: "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמו"א א, יא). ואכן, חנה מקיימת את נדרה ולאחר לידת שמואל היא מוסרת אותו לעלי למשכן, ואומרת: "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'" (שם כח). חנה שאלה מה' בן וכעת היא משאילה אותו לה' בחזרה.

פרשת ערכין קובעת שהאדם איננו מקדיש את עצמו או את זולתו למקדש, אלא את שוויו. 'איש כי יפליא'. כמו שבהקרבת קרבן עולה, במידה רבה, מוקרב 'הוא ותמורתו', הרי שגם בהקדשת סכום כסף כערכו של האדם דומה הדבר שהאדם משאיל את עצמו לה', כמו שעשתה חנה לבנה בפועל.

כמו חנה שהקדישה את שמואל למשכן, ובכך ביקשה לומר שזהו מקומו ולשם הוא שייך, כן אמור להרגיש האדם שנותן למקדש סכום כסף כערכו. לא מדובר בתרומה אלא בהמרה. אני הייתי מבקש לעבוד במקדש, להיות מסור לו, לשמש בו, אך כיוון שאיני יכול אני נותן סכום כסף כערכי שייכנס אל הקודש תמורתי.

שייכות לא מבטלת

פרשה זו חותמת את ספר ויקרא. ספר ויקרא הוא ספר שבו שעון הזמן הכרונולוגי שוהה לרגע קט מהרצף העלילתי. ספר שמות הסתיים בבניית המשכן ובהשראת השכינה בתוכו. מבחינת הרצף העלילתי, המשכו בספר במדבר, בהכנות ליציאה לדרך וביציאה לדרך. המשכן, כפי שראינו בעיון לפרשת שמיני, הוא 'הר סיני נודד', ובנייתו מאפשרת לבני ישראל לעזוב את הר סיני ולהמשיך במסעם לארץ ישראל כשהשכינה בקרבם. משמות ומהר סיני אל המדבר והמסעות.

אלא שלרגע קט עוצרת התורה בביטוי המופלא הפותח את ספר ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (א, א). לפני שממשיכים-  אומר הקב"ה למשה – העובדה שירדתי לשכון בקרבכם איננה רלוונטית רק לאפשרות להמשיך לנסוע. עובדה זו משנה באופן מהותי את כל חייכם. הקודש שוכן בקרבכם, הזיקה שלכם אליו משמעותית. הקדושה שלכם בממדי הזמן, המקום והאדם הופכת להיות קיומית, יום יומית. "אדם כי יקריב מכם קרבן".

ספר ויקרא, ספר הקדושה, נפתח ונחתם אפוא בזיקה של האדם אל המקדש, אל המשכן, ברצון הוולונטרי שלו להתקשר אל המקדש, אל הקדושה. גם תחילתו של הספר וגם סופו הינם התוויית ערוצים עבור האדם המבקש לבוא בשערי המקדש ולהשאיל או להקריב עצמו אל הקודש.

הקודש השוכן בישראל תובע מן האדם להתקדש, להשתייך, אולם בתחילת הספר ובסופו מבדילה התורה את עצמה מתרבויות אחרות באמצה לא רק את קדושת המשכן, המקדש, אלא גם את קדושת האדם. בשתי הפרשיות – הפותחת והמסיימת – עוסקת התורה מחד בהקרבה, בהשתייכות, ברצון להתמסר, ומאידך בתמורה. הקרבן והכסף שווה הערך לאדם מלמדים כי התורה רואה בחיוב את הרצון להתמסר אל הקודש שירד לשכון בתוכנו – אולם בד בבד, האדם, האיש המקריב והמפליא, נותרים אדם ואיש עם חיים, עם עולם, עם גוף, עם חומר, עם חירות וחופש, עם חולין – שכולם נמסרים בכוונה, במחשבה ובמעשה אל הקודש, אולם בלי לאבד את עצמם, את מהותם, את ערכם. אדם כי יקריב – איש כי יפליא – והיה ערכך!

מערכת 'שבת' מודה לרב איתמר אלדר, איש הגולן, על ששיתף אותנו ברעיונותיו המיוחדים ורוויי המשמעות ועל שהעלה את חן ספר תורת כהנים על קוראיו 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012