היכרות מחודשת עם סבא מולידה מסע בעקבות רפובליקה ספרותית נשכחת. על ראובן גפני הסב, זכותנו (המשפטית) על הארץ, והעיתונות הדתית של ימי המנדט

לפני מספר שנים, בפגישה פלאית בחנות קטנה במרכז ירושלים, שאל אותי אדם בא בימים לשמי. משעניתי לו, סיפר לי מיניה וביה שהכיר את סבי – ששמי כשמו – לפני למעלה משמונים שנה בירושלים. אותו אדם יקר היה שמעון ברמץ, ולימים למדתי שהיה נצר לבני משפחת מונזון, המדפיסים הירושלמיים הנודעים מן העיר העתיקה. ברמץ נפטר בשיבה טובה לפני כשנתיים, טרם שעלה בידי לשוחח עמו על סבי, ובאותה השנה נפטר לבית עולמו – בגיל 98 – גם הרב יהושע הוטנר, מנהל האנציקלופדיה התלמודית, שבפגישה אקראית אחרת טרח לספר לי שלמד עם סבי בישיבה בפולין, לפני שעלו שניהם ארצה.

אמנם נותרו לא מעט אנשים הזוכרים את סבי משנותיו האחרונות, היכולים לתווך בין דמותו לבין נכדו, הנושא את שמו; אך נראה שכיום לא אמצא עוד איש הזוכר את ימי זהרו הירושלמיים: ימים שבהם הסתופף בצל רבנים ולמדנים, התברג בצמרת התנועה הדתית הלאומית הצעירה, התוהה על דרכה ועל מוסדותיה, תוך שהוא עושה כמעט את כל ימיו בכתיבה ובעריכה, ומוציא לאור את ספרו היחיד.

הרצון לצייר את דמותו מאותן שנים תמימות אינו מרפה ממני. וכך, למרות הקושי שבדבר, אני מוצא עצמי יוצא למסע בעקבותיו, ומתחקה – כמעט שלא בטובתי – אחר עקבותיה הנמוגים והולכים של הרפובליקה הספרותית והעיתונאית העברית הנשכחת מכולן: זו שהצמיחה התנועה הדתית הלאומית בארץ ישראל, ואשר ביקשה ליצור חיבור של אמת בין לאום ובין רוח, ובין התורה שבכתב למילה הנדפסת. תחת כנפיה של רפובליקה זו, שיש שיגחכו מן הסתם על עצם תיאורה ככזו, נערכו ונדפסו עיתונים וכתבי עת כגון "התור", "נתיבה", "ההד", "היסוד" ו"הדרך", שפינו את מקומם – ככלות השנים והממון – לעיתון המפלגתי "הצופה", שאף הוא כבר עבר ובטל מן העולם (גם אם לא לגמרי – שהרי דבריי אלה רואים אור על דפי 'מקור ראשון (הצופה)', נישאים על גבי ירושה חוקית ובמידה רבה גם רוחנית).

מסע זה מוקדש, אפוא, לא רק לזכרו של סבי, ראובן גפני, שהשנה מלאו ארבעים שנה לפטירתו, אלא גם לכל אותם כותבים ועורכים בני שנות העשרים והשלושים, שספק בעיניי אם הצליחו להעמיד צאצאים של ממש לדרכם המקצועית, החברתית, אולי אף האמונית.

בשולי גלימתם של חכמים

ראובן ויינשנקר נולד בסמיאטיץ שבפולין ביום הכיפורים תרס"ג, ובצעירותו למד בין השאר בבית הספר 'תחכמוני' בביאליסטוק ובישיבת סלובודקה. בשנת 1924 עלה ארצה, מותיר אחריו בסמיאטיץ את מרבית בני משפחתו. לימים, כשאחפש בדרכים שונות מידע על קרוביו, אמצא שמות של כמה עשרות בני משפחה רחוקים ב"ספר סמיאטיץ", ברשימת בני העיירה שנספו בשואה.

בארץ למד תקופה קצרה משפטים, בבית הספר למשפטים של ממשלת המנדט, ולאחר מכן הפליג (כפשוטו…) לניו יורק, לאוניברסיטת סט. ג'ונס, שם זכה בתעודת הדוקטור. משחזר לארץ ישראל השתלב עד מהרה בפעילות פוליטית ענפה ומגוונת במוסדות הציבור הדתי-לאומי, בייחוד בתנועת 'הפועל המזרחי'. כך שימש לפרקים עורך הדין של ועד הקהילה ושל הרבנות הראשית בתל-אביב; חבר הוועד הפועל של "הפועל המזרחי"; חבר אספת הנבחרים בירושלים, וחבר הנהלת הברית העולמית של צעירי החלוץ-הפועל המזרחי. כעורך דין ייצג לא אחת גם עולים בלתי-לגאליים שנתפסו בידי הבריטים, אלא שאת עיקר פועלו – אני מעז לנחש בהזדהות – ראה במלאכת הכתיבה והעריכה בביטאוני תנועתו, שאחדים מהם הוזכרו קודם לכן.

כיום, יודע אני היטב, מעוררות המילים "הפועל המזרחי" בעיקר תחושות של מרירות והחמצה, המלוות בשמץ של נוסטלגיה. ואולם באותן שנים פורמטיביות חיה התנועה ובעטה, כתינוק שלמד זה עתה לרוץ ולקפוץ, תוך שהיא מתלבטת, מתפצלת, מתאחדת ומתפצלת שנית. התרחשות מתמדת זו היא שהעניקה לסבי את ההזדמנות לצמוח במסדרונות התנועה, ולכבוש לעצמו מעמד בעיקר על סמך השכלתו המשפטית וכישרונו כעורך וככותב. ספרו היחיד, "זכותנו ההיסטורית-המשפטית על ארץ ישראל", שרק כעת מבין אני עד כמה רלוונטי הוא לימינו אנו, עשה לו שם של ממש בתנועה הפועלית הדתית, והיה מן הסתם אחד הגורמים שהובילו למינויו כעורך השבועון התנועתי, "נתיבה": דו שבועון קטן ממדים, ערוך ומעוצב בקפידה יחסית, מודפס על נייר לבן-צהבהב, שאיני סבור שלאיש ישנו כיום קורפוס מלא של גיליונותיו. את דעותיו הדתיות השמרניות למדי, שנשקו במידת מה להשקפה הרוויזוניסטית, פרסם בבמות מפלגתיות שונות, עד שהפך לאחר ממנהיגי סיעת "אל המקור", השמרנית מבין שברי המפלגה המתאחדת ונפלגת שנה אחר שנה.

את חייו באותם ימים רחוקים ועלומים בירושלים, בטרם קנה לעצמו מעמד של ממש, מנסה אני למלא באמצעותן של תמונות דהויות אחדות, שבהן מופיע הוא לצד אישים וחברים במסעות שונים בארץ. כך למשל מצוי דיוקנו – חבוש במגבעת המצליחה להגביהו אך במעט – בתמונה המתעדת את מסעו של הרב קוק להתיישבות העובדת בשנת 1927, כשהוא אוחז – מטאפורית ומעשית – בשולי גלימתם של הרב קוק, הרב אבא יעקב בורוכוב וחבריהם, ומנסה לעמוד על טיבה האמיתי של הארץ. מסע זה – שבמרכזו עמד הפולמוס סביב קיום "חגיגת הביכורים" בעמק יזרעאל – תועד לפרטיו בכתב העת "התור", שופרה הפובליציסטי המוקדם של תנועת המזרחי בארץ ישראל.

"מערכת התור, ירושלים: ת.ד. 470"

עיתון "התור", שהוגדר באופן רשמי כ"שבועון מזרחי", ראה אור ברציפות בשנים 1921-1935, בעריכתו ובהנהגתו של אחד ממנהיגי המזרחי הבולטים ביותר, הרב יהודה ליב פישמן-מימון. העיתון הודפס אמנם על גיליונות גדולים יותר מאלו הצנועים של ה"נתיבה", אך איכות הדף הייתה כמדומה מעט נחותה, וגם עיצובו של העמוד הקדמי היה מעט פחות מוקפד: בראשו התנוסס שרטוט מסורתי-סכֶמתי של ירושלים, ותחתיו – בכתב מצויר פשוט למראה – הודפסה גם "מטרת המזרחי": ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.

העיתון הודפס – לפחות בתחילה – בדפוס ש' צוקרמן הירושלמי. היה זה בית דפוס שנוסד בשנות השמונים של המאה הי"ט בידי שמואל צוקרמן, שהפך עד מהרה (כפי שהגדיר לימים גדול חוקרי העיתונות העברית, א"ר מלאכי) ל"מדפיס החצר" של המהרי"ל דיסקין וחוגיו הקנאים. אלא שמאז הספיק צוקרמן לשנות לא מעט את אופיו של בית הדפוס, ובמהלך השנים הפיק כרטיסי ברכה, לוחות שנה, ואפילו הספד למלכה ויקטוריה וברכה למלך אדוארד השביעי לרגל הכתרתו. צוקרמן, למרות שנותר נטוע כל ימיו בהוויית היישוב הישן, היה האחראי – כך אני משער – לעיטור הירושלמי הפשטני והצפוי שהתנוסס בראש "התור", בעוד הרב מימון עסק בעיקר בעריכה תוכנית. השבועון הופץ בערים ובמושבות בידי סוכנים מורשים, ופרט לכתובתו הקבועה – תיבת דואר 470, ירושלים – התהדר בהמשך השנים במספר טלפון פשוט לזכירה: 101.

הרב מימון, עורך העיתון מיומו הראשון ועד האחרון, סבר שתיעודו המפורט של מסע הרבנים לצפון הארץ בשנת 1927 משמעותי דיו על מנת להקדיש לו מספר כתבות עוקבות, שבהן תיאר במפורט את המאורעות, התגובות והדברים שנאמרו על ידי כל אחד מן המשתתפים הבכירים במסע. אלא שדווקא את שמו של סבי, שנמנה על הקבוצה המצומצמת שערכה את המסע, אין הוא מזכיר לדאבוני, אולי מאחר שלא הכיר את הצעיר הרווק ונמוך הקומה שהשתייך באותה העת לתנועה היריבה-למחצה – הפועל המזרחי – ולא לתנועתו שלו.

בתמונה אחרת – שפורסמה לראשונה מעל דפי מוסף זה – אני מוצא את דיוקנו המשוער של סבי בתמונת טיול לים המלח, בחברת הרב שמואל חיים לנדוי (שח"ל) וכמה עשרות צעירים אחרים. באותה תמונה אוחז הוא בידו בגנדרנות-מה בענף ארוך: ספק מקל הליכה שזה עתה אימץ לעצמו ספק הוכחה לחיבור ההולך ומתהווה, הולך ומתהדק, בינו לבין ארצו.

אלא שבתמונות מעין אלו אין די. וכך אוחז אני בממצא היחיד המצוי ברשותי – ספרו היחיד של סבי, שאותו כתב עוד טרם נישא – ומנסה לדלות מתוכו כל פרט אפשרי על חייו, על אופיו ועל תקוותיו של המחבר. עיון מדוקדק בעותק הספר המצוי בידי – שאותו קיבלתי מעזבונו של החוקר והאספן דורון הרצוג, שנפטר לפני כשנה בקציו"ש – מגלה טפחיים לא רק על אופיו ודמותו של המחבר, כי אם פעם נוספת, גם על החברה ועל העולם הספרותי שבהם סבב, ושאליהם השתייך.

"דברי הקטרוג על הציונות שמבחוץ, ובמידה ידועה גם מבפנים"

הספר הודפס בירושלים בשלהי שנת תרצ"ג. כיום אין לדעת בכמה עותקים הודפס, והאם החזיר למחברו את הכספים ואת הזמן שהושקעו בו. ואולם רגליים לדבר שמעולם לא היה מדובר ברב-מכר של ממש. הנושא שבו התמקד הספר – זכותו המשפטית של עם ישראל על ארץ ישראל – היה נהיר בעיקר למדינאים ולאנשי משפט, והרבה פחות לקוראים מן השורה. יתר על כן: העובדה שגם שנתיים לאחר שראה אור, בגיליון  חודש סיוון תרצ"ה של עיתון "ההד" הירושלמי, מופיעה פרסומת לספר שניתן להשיגו "ע"י המחבר, העו"ד ר. גפני", מלמדת שלא כל העותקים שהודפסו נמכרו מיד, ושמשך שנים נותר בביתו של סבי מספר עותקים לא ברור, למכירה או לחלוקה אישית.

מבחינה תוכנית, יש לאמר, גמרו עליו רבים את ההלל. בעיתונות הדתית-לאומית, שהייתה אז מרתקת בהרבה מבת דמותה העכשווית, פורסמה הופעת הספר בהבלטה מסוימת. הוא אף זכה לשתי רשימות ביקורת שצוטטו בפרסומות מאוחרות יותר לספר, שהופיעו אפילו על דפי "דבר" המפא"יניקי. בכריכתו האחורית של "נתיבה", שופרם של צעירי התנועה – שהוא עצמו שימש כעורכו במשך שנים אחדות – שולבה מטעם המערכת מודעה וברכה למחבר לרגל הוצאת הספר, שחלק מפרקיו ראו אור תחילה על דפי כתב העת עצמו. מעט מאוחר יותר פורסמה ב"נתיבה" גם רשימת ביקורת מחמיאה למדי: "הספר מלא תוכן עשיר והמחבר הצליח בו לבסס על יסודות מוסריים ומשפטיים את זכותנו על א"י, כנגד כל דברי הקטרוג על הציונות שמבחוץ, ובמידה ידועה גם מבפנים…".

גם בעיתון "ההד", שהגדיר עצמו כ"ירחון חרדי מרכזי ליהדות ולבנין הארץ",  פורסמו הדברים בהבלטה. עורכו של "ההד" באותם ימים היה חנוך בורנשטיין, לימים האדמו"ר הציוני-למחצה מסוכטשוב, שנע במשך שנים ארוכות על הקו האפור שבין לאומיות, דתיות וחרדיות, ואשר הפך לאדמו"ר באופן מפתיע למדי, לאחר ששמע על מותו של אחיו בגטו ורשה.

העיתון שערך ושהפיץ הרב בורנשטיין נע אף הוא בהצלחה יתרה במגרש האידיאולוגי האפור: בין קוראיו – כמו גם בין כותביו – נמנו אישים בני כל הזרמים, והעובדה שלא זוהה באופן רשמי עם מפלגה דתית זו או אחרת – הגם שזכה לתמיכה מאת הסוכנות היהודית – אפשרה לעורכו חופש פעולה מלא.

את אופיו השמרני ביטא העיתון בין השאר באותיות "ההד", שהודפסו בראש כל גיליון בכתיבת סת"ם מצועצעת-למחצה, ובכך שהודפס בדפוסו של יהודה אהרן וייס. וייס, אף הוא מן המדפיסים המוכרים והוותיקים בעיר, היה עוד קודם לכן מוציאו לאור של עיתון "המוריה", "עיתון חרדי לוחם למען תקנת ירושלים". משנסגר המוריה לאחר חמש שנים בלבד, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה שעשתה שמות בעיר, שמח מן הסתם לחבור לניסיונו של בורנשטיין ליצור פעם נוספת עיתון שרגלו האחת נטועה עמוק בתרבותו של היישוב הישן, ורגלו השנייה תובעת מבט בהיר ואמיץ אל מול אתגרי ההווה והציונות.

משראה אור ספרו של סבי, פרסם עורך "ההד" על פני מספר גיליונות פרקים שלמים מתוך הספר  ולצידם מאמר ביקורת אוהד, חתום בשם ש"ב פלדמן. פלדמן, מתברר, היה דמות עיתונאית מעניינת בפני עצמה: ד"ר שמחה בונים פלדמן היה מדען ואקדמאי שלאחר עלייתו ארצה הקדיש עצמו לפעילות ציונית ולאומית מגוונת, בעיקר מטעם המזרחי. העובדה שבחר לפרסם את דבריו דווקא בעיתון "ההד" אינה מפתיעה כלל: אחיו, הסופר ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן), סייע לעורך "ההד" בתפקידו באותן שנים, וסופו שהחליפו כעורך הקבוע של כתב העת. את עיתון "ההד", יש לציין, יעזוב ר' בנימין באופן סופי רק באמצע שנות השלושים, במקביל להנחת היסודות לעיתון נוסף  של הציונות הדתית – הצופה.

במאמר הביקורת על ספרו של סבי קבע פלדמן – בניגוד מסוים לדעתי אני – כי "הספר נקרא על נקלה גם על ידי אנשים שאין להם חלק ונחלה במושגים משפטיים […] בראש ובראשונה מן ההכרח שיקרא אותו ההמון הגדול של צעירינו וצעירותינו כדי להזדיין בידיעות ובנימוקים בנוגע לזכותנו המדינית לארצנו".

המבקר השלישי של הספר שדבריו פורסמו היה נודע בהרבה – לפחות באותם הימים – משני הראשונים: היה זה נתן ביסטריצקי, איש מחלקת החינוך והנוער של הלשכה המרכזית של הקהק"ל, כפי שכונתה אז הקרן הקיימת לישראל. ביסטריצקי אף היה זה שהניע את אנשי הכספים של קק"ל לתמוך בספר מבחינה כספית. "רובו ככולו", כתב ביסטריקצי במכתבו ללשכה המרכזית של קק"ל, "יכול לשמש ספר מועיל בשביל חוגי הנוער המתחבטים בשאלה החמורה והאקטואלית של זכותנו על הארץ".

על המלצה זו התגאה סבי לא מעט, יש להניח. שנים אחדות קודם לכן ראה אור ספרו המיתולוגי של ביסטריצקי "ימים ולילות", שהפך לאחת מאבני הדרך הבולטות ביותר של תקופת העלייה השלישית. והגם שבעת כתיבת ההמלצה על ספרו של סבי היה ביסטריצקי רק כבן שלושים וחמש – הרי שלדבריו התייחסו רבים, באותן שנים נשכחות, כמעט כ"דבר התנועה" הרשמי.

"ידידך הנאמן, המאציל לך את ברכתו מקרב לב עמוק"

בספר עצמו הופיעו גם שתי "הסכמות" ייחודיות, הרחוקות זו מזו מרחק רב, והמספרות תוך כך על ייחודו.

ההסכמה הראשונה הפותחת את הספר היא ברכתו של "נשיא הרבנות הראשית בא"י, מרן א.י. קוק שליט"א". הרב קוק, שעמו למד סבי מפעם לפעם בשנותיו בירושלים, בירך את המחבר בלבביות על פני שני עמודים מלאי תוכן, תוך שהוא משווה בסיום דבריו בין המחבר לבין אחד החכמים הקדמונים: "וכהצלחתו של גביהה בן פסיסה הקדמון תהיה הצלחת עבודתך אשר תתברך ותתהדר מפי רבים, כי מישרים ונכונים הם דבריך". לאחר מכן חתם בברכה שמוכן אני להישבע שסבי נצרה בלבו על פה, במשך ארבעים שנה עד לפטירתו: "ידידך הנאמן, המאציל לך את ברכתו מקרב לב עמוק".

הקדמתו זו של הרב קוק מפתיעה מעט, לאור העובדה שאופיו של הספר מהווה אנטיתזה של ממש לטרמינולוגיה היהודית הדתית המקובלת ביחס לארץ ישראל. שהרי "זכותנו ההיסטורית-המשפטית על ארץ ישראל", כפי שנקרא הספר, מצביעה על אופיו המשפטי והפוליטי המובהק, המתמודד יותר עם העולם המשפטי ועם החוק הבינלאומי, ופחות עם הזיקה הרוחנית והדתית של העם לארצו. ואולם הרב קוק, כך מסתבר, היה ער היטב לעובדה שבמאבק על בניין הארץ עתיד להיות גם לשפה המשפטית הבינלאומית מקום משמעותי. בדיוק משום כך השווה את הדברים לפעילותו של גביהה בן פסיסה, שהתמודד עם טענות האויבים לא בטרמינולוגיה דתית כי אם משפטית ומוסרית-אוניברסלית (כמתואר בבבלי סנהדרין צא ע"א, ובמקבילות).

ההקדמה השנייה לספר, "מאת פרופסור נורמן בנטביטש", טבעית בהרבה: מחברה, המשפטן היהודי ששימש מספר שנים היועץ המשפטי של הממשלה הבריטית בארץ ישראל, עסק רבות במסגרת תפקידו בקשרים העדינים שבין דת, היסטוריה, משפט ופוליטיקה, והיה זה טבעי למדי שיקרא את הספר ויתייחס אליו. גם במהלך כתיבת הספר סייע בנטוויטש לסבי במלאכתו, כפי שהוא עצמו כותב במבוא.

החיבור בין הרב קוק לבנטביטש מייצג יותר מכול את התפר העדין שבו עסק סבי שנים ארוכות: הפעילות למען ארץ ישראל, והקמת הבית הלאומי, מתוך מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת לתורת ישראל ולעולם הרוח היהודי, אך לא פחות מכך – כמה ראוי לחיקוי! – מתוך התמודדות מתמדת עם מגוון זירות מחשבתיות עכשוויות: הן אלו שבמימד הלאומי הפנימי, והן אלו המתקיימות במסגרות הבינלאומיות דוגמת חבר הלאומים, אחיו הבכור וקצר הימים של האו"ם.

אין זה פלא, לפיכך, שאת השכלתו המשפטית – ואת ספרו היחיד – הקדיש סבי לסוגיות אלו, תוך שהוא מתייחס לנושאים דוגמת ההיסטוריה המדינית של ארץ ישראל; קשריהם ההיסטוריים של היהודים לארץ ישראל; קשריהם של הערבים לפלשתינה; ארץ ישראל והיהודים בעיני אומות העולם; הציונות והצדק הבין לאומי; דרכי קניין טריטוריה במשפט הבינלאומי; הסטטוס המדיני של א"י לפי המנדט; הבית הלאומי והזכויות של הלא-יהודים; ומגוון סוגיות נוספות שבחלקן נדמה שנלקחו היישר מכותרות העיתונים של ימינו אנו.

"ספרית תורה ועבודה, מאה שערים" 

פרט לעולמו הפרטי של סבי, חושפים דפיו הראשונים של הספר לא מעט מן התהליך המורכב שעבר כל מחבר באותן שנים בניסיון להוציא לאור-דפוס את עמלו.

השלב הראשון, כאז כן עתה, היה מציאת גורם כלכלי שיממן את הדפסתו והפצתו. במקרה זה עלה בידי סבי לגייס שני גורמים בעת ובעונה אחת: מחד – הוצאת "ספריית תורה ועבודה" של הפועל המזרחי; מאידך – בהמלצתו של ביסטריצקי – הלשכה המרכזית של הקרן הקיימת לישראל בירושלים. בהודעות המקדימות, שהודפסו בעיתונות הדתית-הלאומית בטרם הודפס הספר והכריזו על הופעתו הקרובה, הוכרז אמנם שגם "הברית העולמית" של צעירי הפועל המזרחי תשתתף במימון הפרויקט, ואולם יוזמה זו כנראה לא נתממשה בסופו של דבר.

"ספריית תורה ועבודה" נועדה מראשיתה להיות סדרת חוברות קטנות ודקות, שינועו על התפר שבין כתב עת לבין סדרת ספרים, ויציגו בפני תומכי התנועה ואוהדיה את עיקרי משנתה ואת לקחיהם של מנהיגיה. בסך הכול הודפסו בסדרה משנות העשרים ועד שנות החמישים כעשרים כותרים, מרביתם חוברות דקות המכילות פובליציסטיקה פרוגרמטית. כך למשל, חוברת ב', שהופקה כבר בשנת תרפ"ז, נכתבה בידי מ"ש גשורי וכללה בעיקרה סקירה היסטורית של תנועת הפועל המזרחי בארץ ישראל, בעוד החוברת שראתה אור בשנת תרצ"א נכתבה בידי חמיה עמינח, מן הבולטים שבכותבים בתנועה, והוקדשה כולה לעקרונותיה של "תנועת עבודה דתית". כתובת המערכת של סדרת הספרים הייתה ת"ד 56 בשכונת מאה שערים. פרט זה אין לו משמעות רבה, לדידי, פרט אולי להיכרות החוזרת שוב ושוב עם השינויים שחלו במאה שערים במהלך חצי מאה: משכונה המאכלסת בתוכה את מיטב מנהיגי התנועות הדתיות הלאומיות, לכזו המדירה אותם ממנה, ולו גם בכוח הזרוע.

לאחר שנמצא הגב הכלכלי להפקת הספר, ניגש סבי לבחירת בית הדפוס המתאים. דומה שהבחירה בדפוס "העברי" הייתה טבעית למדי: בית הדפוס, שנוהל באותן השנים בידי משפחת ורקר הירושלמית, ואשר שכן מזה עשרות שנים בלב שכונת נחלת שבעה, עסק לא מעט בהפקת ספרים, כתבי עת ופרסומים שביטאו רוח ציונית ודתית גם יחד, בכלל זאת פרסומים וכתבי עת רשמיים של תנועת הפועל המזרחי, ובהם כתב העת "נתיבה".

בית הדפוס, אני חש שחובה עליי לספר, הוקם עוד בשלהי המאה הי"ט בידי המדפיס הסומא אברהם משה לונץ, מגדולי חוקריה וכותביה של ירושלים. בשנות השלושים הונהג כבר בידי יחיאל ורקר, איש שכונת שערי חסד האדוקה ובן היישוב הישן בכל אבריו וגידיו. אלא שלצידו של הסב החלו לעסוק במלאכת ההדפסה גם בניו ונכדיו, ואלו הביאו עמם לבית הדפוס רוח אחרת לחלוטין, שמילאה עד מהרה את בניין האבנים הקטן והקודר, שכיום רק הציון "כיכר בית הדפוס" משמר את מקומו. אחד הנכדים, יודע אני כיום, אף נחטף בראשית שנות הארבעים בידי אנשי ההגנה במסגרת ה"סזון", בחשד – הלא מבוסס – שהשתייך לאחת המחתרות הקיצוניות יותר. אין פלא, לפיכך, שזה היה הדפוס שבו בחר סבי להפקת הספר, מה גם שאת בני משפחת ורקר הכיר מעבודתו במערכת "נתיבה", שגליונותיו הודפסו אף הם במקום.

הפצת הספר בפועל הייתה מלאכה מורכבת למדי. מחירו של הספר ברכישה מראש, כפי שהוצע לציבור מעל דפי העיתונים, כחצי שנה לפני פרסומו – היה כשלושה שילינג, או 150 מיל א"י. זאת ככל הנראה ללא דמי המשלוח, שהיוו אף הם הוצאה מסוימת. לשם השוואה, מנוי על שנים עשר גיליונות שנתיים של "ההד", שמנו כל אחד כשלושים ושישה עמודים, היה בשלב הראשון 250 מיל (בחו"ל דולר אחד), ומאוחר יותר 500 מיל. מאידך, מחיר המנוי על הדו-שבועון "נתיבה" צוין דווקא בשמו העברי: 240 פרוטות, ומאוחר יותר 500 פרוטות לשנה. עיתון "התור", אגב, אולי מחמת בכורתו ההיסטורית, הרשה לעצמו לתבוע ממנוייו 800 מיל לשנה.

את הספר ניתן היה לרכוש בחנויות הספרים בערים הגדולות, אך גם ישירות בסניפי הברית העולמית של המזרחי, במרכז תנועת "תורה ועבודה" בתל אביב, וכן בכתובותיו המשתנות של סבי, שדומה שלא מצא לעצמו מנוח של ממש באותן שנות רווקות ארוכות.

"הריני בזה להפנות את תשומת לב קרובי, ידידי וחברי"

היכן התגורר סבא באותן שנים? אינני יודע. אך יודע אני שהיה זה בתחילה בירושלים, שבה הסתופף בחברת הרב קוק, בנטביטש ואנשי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. ואכן, בשולי הקדמתו המקורית לספר, שנחתמה בט"ו בשבט תרצ"ג, חתם בראשי תיבות וציין את מקומו – ירושלים.

שבועות אחדים מאוחר יותר, כך אני מגלה, כבר העתיק את מקום מגוריו לתל אביב, שם הלכה והתרכזה ההנהגה הפוליטית של התנועה שאליה השתייך. על עקירתו לתל אביב מעידה חתימתו בשולי רשימת התודות שבהקדמה: ז' בניסן תרצ"ג, תל אביב. עוד בטרם עבר לתל אביב – ממשיכות החתימות לספר – שלח לבנטביטש את כתב היד השלם להתרשמותו, וזה שלח לו בחזרה את הקדמתו. סבי, כך אני מנחש, ראה את דבריו הבעייתיים של בנטביטש, שהטיף לתנועה הציונית להעניק שוויון זכויות מלא לאוכלוסיה הערבית, והתלבט מן הסתם האם להכלילם בספר. בסופו של דבר החליט לעשות כן, ואולם לא התאפק ושילב גם את הערותיו-הוא להקדמתו של בנטביטש. לתגובתו הקדים שורה אחת, מודפסת בכתב רש"י (געגועים לימיו כתלמיד ישיבת סלבודקה?), ואת התייחסותו חתם במילים תל אביב, כ' בתמוז תרצ"ג.

מיד אחר כך מיהר ושלח –  בידיים רועדות, מן הסתם – טופס מעודכן של כתב היד לרב קוק, וזה העניק לו את הקדמתו בר"ח אלול תרצ"ג. עתה היה הספר מוכן לדפוס, בעוד מחברו – כך מגלים העיתונים – נע ונד בתל אביב, כשהוא תר אחר מקום מגורים ומנוח: בתחילה הוא מפרסם כי ניתן לפנות "בכל ענייני הספר" לכתובתו בשדרות רוטשילד 37 (היכן התפלל באותם ימים, איני מצליח להתאפק מלשאול, ודומני שיכול אני לנחש את התשובה: היה זה מן הסתם בבית הכנסת החדש שהוקם בבית הספר הדתי-הלאומי ביל"ו, ששכן אף הוא באותו הרחוב). מאוחר יותר השמיט לחלוטין את כתובתו, והסתפק בציון תיבת הדואר "431" תל אביב. שנה מאוחר יותר שוב נמצאה לביתו או למשרדו כתובת נוספת של קבע, ברח' ליליינבלום 35. הרקע לכתובתו החדשה דומה שהיה משמח יותר: באותם ימים, כשהוא כבר בן שלושים ושתיים שנים, נשא לאישה את סבתי, בתיה לבית פלדמן, ומן הסתם בישרה הכתובת החדשה גם על השינוי הנכסף במעמדו המשפחתי.

ואולם לא רק על כתובתו אני למד מן העיתון התנועתי: באותן שנים שבהן היה אפילו הטלפון יקר המציאות, שימש עמודו האחרון של עיתון ה"נתיבה" לוח מודעות לכל דבר, ודרכו הועברו מסרים מכל סוג שהוא בין חברי התנועה לבין עצמם. כך, למשל, התבשרו הקוראים בגיליון כ"ה בטבת תרצ"ב כי סבי החליט להסב את שמו: "הודעה פרטית: הריני בזה להפנות את תשומת לב קרובי, ידידי וחברי בארץ ובחו"ל ששניתי את שם משפחתי הקודם 'וינשנקר', לשם העברי 'גפני' – ר. גפני". בגיליון אחר מוצא אני הודעה מטעמו על פטירתו בסימיאטיץ של אביו, ישעיהו מאיר וינשנקר, שאותו כינה, באופן מעט אנכרוניסטי, "מחובבי ציון". עוד אני מוצא ברכות לרגל זכייתו בתואר עו"ד מטעם ממשלת המנדט, שבעולם העיתונות נודע לו באותן שנים משמעות לא מבוטלת: על פי חוקי המנדט הבריטי, יכולים היו רק בעלי תואר אקדמי לעסוק בעריכת עיתון יומי, וכך, אם קיווה סבי כי ביום מן הימים יהפוך ה"נתיבה" ליומון, או לחלופין כי הוא עצמו יתמנה לעורך של אחד העיתונים היומיים, היה התואר עו"ד משמעותי במיוחד.

ההודעה האחרונה שבה מוצא אני את שמו על העמוד האחורי של כתב העת מספרת על אירוסיו, ואיני יכול שלא להזכיר כי באותה ברכה לא מוזכר כלל שמה של האישה שעמה קשר את גורלו – מי שלימים תהיה סבתי. זמן קצר אחר כך פסק ה"נתיבה" מלהופיע. הנה כי כן, אותה רפובליקה עיתונאית שאבדה מספרת לא רק את סיפורה של התנועה שמתוכה צמחה, כי אם גם את סיפוריהם של האנשים הקטנים-גדולים שהצמיחוה, חלמו אותה והזדהו עמה בכל מאודם.

גווילין נשרפים, עיתונים נסגרים  

בראשית שנת 1937, כשנתיים לפני שתעזוב המשפחה את הארץ לעשרות שנים, קיבל סבי מאת הממשל הבריטי רישיון להוצאתו של עיתון חדש – "הדרך: שבועון לעניני היהדות והנער הדתי".

אילו תוכניות רקם לאותו עיתון חדש, שהוא היה לא רק עורכו כי אם גם בעליו, והאחראי הבלעדי על קיומו? איני יודע. מן הסתם ביקש לו במה חדשה שבה יוכל לכתוב, לאחר ש"נתיבה", "ההד" ו"דואר היום" פסקו מלהופיע, בעוד שבעיתון המפלגתי החדש – הצופה – ככל הנראה לא נמצא לו מקום.

אלא שבין כך ובין כך לא האריכה יוזמתו זו ימים: רק כעשרה גיליונות צנומים של "הדרך" ראו אור, כשכל אחד מהם נושא שמונה עמודים בלבד. חרף העבודה שבאותם גיליונות ראשונים הצליח סבי לגייס כותבים רבים ממנהיגי התנועה הדתית הלאומית בארץ, סופו של כתב העת שהתאחד עם כתב עת נוסף של התנועה, מעט ותיק ממנו: "היסוד: שבועון לענייני החיים, הספרות והחינוך". אולי גם על רקע אותה האכזבה החליט לשים את פניו לזמן מה לארצות הגולה, שבהן – בעטיה של מלחמת העולם השנייה – נקבע מקומו לשנים ארוכות.

המלחמה העולמית שינתה את התנאים גם בארץ ישראל, ולימים הביאה אף היא – ולו בעקיפין – לגוויעתה של אותה רפובליקה עיתונאית משגשגת: בראשית שנות הארבעים נתמעטו באופן ניכר מקורותיהן הכספיים האירופיים של חלק מן התנועות הפוליטיות, והקיצוב המוקפד בנייר הביא אף הוא לסגירתם של שבועונים ותקופונים רבים. אלו שנותרו על כנם נאלצו לצמצם באופן ניכר את היקפם ותפוצתם, וגם אם שרדו בשנים הקשות – נתקלו לאחר קום המדינה בתקנות הצנע, שהפכו פעם נוספת את ההפקה לעסק יקר וקשה בהרבה.

שבעים וחמש שנים מאוחר יותר אני מהרהר בגורלה של אותה רפובליקה, ולא פחות מכך בדמותה הכה מורכבת ומפתיעה של הציונות הדתית, שלעתים נדמה שאיבדה מאז לא מעט מחדוותה, מיצירתיותה ומחיותה. בה במידה אני מהרהר שוב במידת הרלוונטיות של ספרו של סבי, שכמו נכתב לקראת אירועי ספטמבר האחרון באו"ם, לטובה או לרעה. מבעד לתכניו אני מוצא עצמי נשבה בניסיון לעמוד על דמותו האישית, האנושית, התמימה, המציצה מבין דפיו של הספר היחיד שכתב, כרווק שטרם מלאו לו שלושים שנה.

ראובן גפני, עורך כתב העת 'עת-מול', הוא מחברם של ספרים על תולדות ירושלים ובתי הכנסיות שלה

  פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012