נשות התלמוד קמות לתחיה / צחי כהן

התכתבות דוא"ל בין חוקרת תלמוד לפסיכולוג קליני חושפת חקירה וטיפול בדמויותיהן של גיבורות תלמודיות. החייאה מחודשת ומרגשת לשיח התלמודי


אימהות בטיפול
מסע פסיכולוגי-ספרותי עם גיבורות התלמוד
רוחמה וייס, אבנר הכהן
ידיעות ספרים, 2012, 226 עמ'

ד"ר רוחמה וייס, מרצה לתלמוד ומחברת ספרי עיון בסיפורי התלמוד וספר שירה, מצאה עצמה במשבר: לאחר שנים של חיי משפחה ועבודה אינטנסיביים הביא אותה מותן של "שלוש האמהות הרוחניות שלה" ושל חברתה הטובה אלי משבר. בשנתה החמישית כגרושה היא החלה לחוש גם את עוצמתה של הבדידות המסתתרת מאחורי החירות והוצפה ברגשות פחד, החמצה ועצב.

מתוך תחושות אלה החלה לעסוק בדמותה של ברוריה, אשת רבי מאיר, המתוארת בכמה סיפורים בתלמוד. על פי מסורת מאוחרת, חוץ-תלמודית, התאבדה ברוריה לאחר שנכשלה במבחן אישיותי מוסרי שערכו לה בעלה ותלמידו. וייס מצאה את עצמה כותבת אליה, מנסה לשכנע אותה שלא ליטול את חייה.

משהחלה לעסוק בכך נוכחה וייס כי אין בידיה להציל לבדה את ברוריה מעומק התהום הנפשי שבו היא מצויה, ועל כן פנתה בבקשת סיוע לאבנר הכהן, פסיכולוג קליני בכיר ומרצה באוניברסיטה העברית שיסייע לה בטיפול בברוריה, ובשלוש נשים נוספות המוזכרות בשמן בתלמוד:
ילתא, אשתו של רב נחמן, שדמותה עולה מכמה סיפורים על אודותיה (ובעיקר הסיפור בבבלי, ברכות דף נ"א ע"ב) כאישה דעתנית ומכובדת, העומדת ברקע ויכוח בין רב נחמן, בעלה, ועולא, אורח חשוב מחכמי ארץ-ישראל; חרותא, או אשת רב חייא בר אשי, המופיעה בסיפור מפורסם ממסכת קידושין בתלמוד הבבלי (דף פ"א ע"ב) כמי שמעמידה במבחן את בעלה, לאחר ששמעה אותו מתפלל להצלה מיצר הרע, על ידי תחפושת ופיתוי מיני; חובה, אשתו של רב הונא, שבשני סיפורים בתלמוד מופיעה כמי שקוללה בעקרות לאחר שנהגה שלא כמקובל; ולבסוף, ברוריה עצמה, בתו של רבי חנניא בן תרדיון ואשת רבי מאיר, המופיעה כדמות מורכבת ורבת פנים בכמה סיפורים רבי עוצמה ומבע בתלמודים ובמדרשים ובמסורת המאוחרת שתוארה לעיל על אודות סופה המר.

הספר הוא למעשה רומן התכתבות אינטרנטי בין וייס והכהן העוסקים בניתוחים ספרותיים- פסיכולוגיים של ארבע הדמויות, מניעיהן, עולמן, המסרים שאותם הן מנסות להעביר, ופשר מעשיהן. לכל דמות מן הדמויות מוקדשת גם "פגישה טיפולית", שבה דנים וייס והכהן פנים אל פנים בדמות מן הבחינה האישיותית-פסיכולוגית. האגרות האינטרנטיות נמסרות בצורה "אותנטית", כולל הנושא, השולח, השעה ותאריך השליחה – כדי ליצור רושם של הצצה להתכתבות אמיתית, וכוללות גם תהפוכות רגשיות ותגובות אישיות של הכותב והכותבת לדמויות וליחסים הנרקמים ביניהם לבין עצמם.

הבחירה בארבע הדמויות האלה מעניינת. על פני השטח נראה כי נבחרו בשל עובדה משנית, כמעט טריוויאלית: אלה הן ארבע נשים המוזכרות בשמן (או בכינוי שבחרו לעצמן, במקרה של חרותא) באגדות התלמוד הבבלי. אולם קריאה מעמיקה יותר בסיפורים ובניתוחיהם מעלה קווי עומק משותפים רבים בין הדמויות: ארבעתן נשים הקמות ועושות מעשה בעולם גברי לחלוטין, ובמעשיהן הן מבקרות את אותו עולם הלכתי-גברי; כל ארבע הנשים נגלות כמי ששילמו מחיר אישי יקר על הביקורת שאותה העבירו על העולם הגברי; ארבעתן גם מקיימות יחסים מורכבים של אמון ומתח עם הגברים הדומיננטיים שלהם הן נשואות.

הדמות האחרונה המנותחת בספר היא ברוריה עצמה, שכאמור שלחה את וייס למסע שהפך לספר. בסופו של תהליך טיפולי וספרותי מגיעה וייס למקום של קבלה והזדהות עם ברוריה, מניעיה והכרעתה. היא מיטיבה לשרטט את דמותה של ברוריה ועולמה הפנימי ואף ממליצה לה לחבור אל דמויות נוספות מהעולם הספרותי-תלמודי כאחים ואחיות לצרתה: אחותה של ברוריה ואלישע בן אבויה.

הסנוביות האינטלקטואלית האוטומטית תמהר לחרוץ את דינו של ספר מעין זה: זה לא מחקר תלמודי (למרות הערות השוליים ומראי המקום), זה לא ניתוח ספרותי (למרות אבחנות והארות יפות ומקוריות שהספר זרוע בהן) וזה בוודאי לא מחקר או ניתוח פסיכולוגי. אך למרות ביקורת אקדמית אפשרית כזאת, הספר משיג הישג נאה במישור אחר לגמרי: הוא נוגע, הוא מרגש, הוא פועל על הקורא. זהו טקסט מפעיל: הקורא מוצא עצמו לומד וחושב יחד עם מחברי הספר ככל שמתקדם ניתוחן של הדמויות. במובן אחר, זהו רומן על שנה בחייהם של וייס והכהן לא פחות מאשר ספר המתאר מסע ספרותי-פסיכולוגי אינטלקטואלי סביב דמויות היסטוריות או פסאודו-היסטוריות.

מעבר להישג הספרותי, ולפניני הניתוח שהספר משובץ בהן, יש כאן גם מעשה תרבותי נרחב יותר. לאחר דורות ושנים של עיסוק אקדמי באגדות ובסיפורי חז"ל, ולאחר דורות רבים של לימוד אגדתות התלמוד בחטף הישיבתי המקובל, יש כאן ניסיון ליצור משהו חדש. לצד החידושים המוכרים מעולם העיון באגדות חז"ל באקדמיה, העיון הספרותי המדוקדק באגדות ובמדרשים (מורשתם של פרנקל והיינמן), ועל גבי החידושים בעולם הישיבות בתחום עבודת המידות והניסיון לחדש את השיח – בישיבות המתחדשות בסגנון שיח ועתניאל – יש כאן צעד נוסף קדימה בתחום הכתיבה סביב אגדות חז"ל.

במסווה של תיעוד לכאורה של חברותא אינטרנטית, יש כאן למעשה ניסיון להחיות את השיח התלמודי המקורי, את השקלא והטריא. דו השיח, המתועד כאן בכתב, דומה דמיון מופלא ומפעים לשיח התלמודי המתפתח סביב סוגיה. כאן, כמו שם, עולמם הרוחני של המתדיינים נחשף ומנוסח תוך כדי הדיון, וכאן, ממש כמו שם, מוזמן גם הקורא/הלומד לעמת ולעצב את עולמו שלו לאור הדיון שאליו הוא מוזמן. דומה שזו הסיבה שהספר הזה פועל את פעולתו: הוא ספר מזמין, המציע לקורא להיות שותף ללימוד ולמסע פנימי.

במובנים אלה הספר הוא מניפסט והצהרה, ולא רק מעשה ספרותי. הספר מביע עמדה נחרצת בשאלות מהות המהדהדות בעולם היהדות המתחדשת ובתי מדרשה הפתוחים מזה שניים או שלושה עשורים: של מי הטקסט? בודאי לא רק של הטוענים לבעלות בלעדית עליו מזה מאות שנים (גברים, לומדי תורה והלכה, בעלי גישה לאגדות ולמדרשים הספונים בין דפי התלמוד). מה תפקידו של הטקסט? האגדה התלמודית נתפסת ומוצגת כאן כמורת דרך לחיים מבחינה מוסרית, אך בהחלט גם כבת שיח ופלוגתא שאפשר, מותר ואף ראוי לדון בה, ללמוד איתה, אך גם להתפלמס עמה. תכליתו של הטקסט הוא, כך עולה מבין שורות הספר, להציב תפיסת עולם לעימות עמה, ולא רק לצייר אידיאל שעמו יש "להתיישר". מהו לימוד? לימוד הוא ניסוח עצמי, בירור מעמיק של זהות לאור טקסט וההתמודדות עמו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהר תשע"ב - 770, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: