חוויות ילדות בפרו ומסעות ימיים הציתו אצלו את הדחף ליצור בין נופי פרא, והוא נטש את משפחתו וחברו – וינסנט ואן גוך – ונסע לטהיטי. בזכות הציורים, שהנציחו את מה שהתרבות ניסתה להעלים, הפך לאחד ממבשרי האמנות המודרנית

 יארצייט / 8 במאי
פול גוגן
צייר ואמן צרפתי
Paul Gauguin
נולד: פאריס, 7 ביוני 1848
נפטר: אטואנה, היווה-אואה (איי המרקיזה), 8 במאי 1903
יצירות ידועות: 'אישה עם פרח', 'שתי נשים על החוף', 'ההתגלות אחרי הדרשה', 'יא אוראנה מריה', 'אריאריא', 'מאין אנחנו באים?', 'המפגש', 'ואן גוך מצייר חמניות'

"ניסיתי לעבוד כשאני רושם כל מיני הערות ורישומים, אך הנוף בעל הצבעים החריפים והטהורים סינוור ועיוור אותי. כל הזמן הייתי מהוסס, כשאני מחפש ומחפש… ובעצם כה פשוט היה לצייר דברים כפי שראיתי אותם. להניח כחול ליד אדום, בלי מחשבה מיוחדת. דמויות זהובות בפלגים, ולחוף הים, הקסימו אותי. וכי למה היססתי להניח את כל זוהרה של השמש הזאת על הבד שלי? הו! המסורות האירופיות הישנות! הפחד מלבטא גזעים נחותים!…"

(מתוך: 'נואה, נואה – יומן טאהיטי', פול גוגן, מצרפתית: ס' עלי, אסטרולוג).

"מטה יקרה שלי. עברו כבר עשרים יום מאז שהגעתי, ראיתי כל כך הרבה דברים חדשים, ואני כולי מבולבל. אזדקק לעוד זמן מה כדי לצייר תמונה טובה… נראה לי שטירוף החיים באירופה איננו עוד ושמחר יהיה כאן תמיד אותו הדבר, וחוזר חלילה עד הסוף. שהדברים האלה לא יגרמו לך לחשוב שאני אגואיסט ונטשתי אתכם. אבל הניחי לי לחיות כך זמן-מה. אלה המטיחים בי דברי ביקורת אינם יודעים כלל מה טבוע בנפשו של אמן. מדוע הם מבקשים לכפות עלינו חובות דומות לשלהם? אנחנו לא כופים עליהם את החובות שלנו… ואותם מכנים פראים?! הם טובי מזג ואינם גונבים לעולם. דלתי אינה נעולה אף פעם, והם לא רוצחים. ולהם קוראים פראים?!…"
(מכתב לאשתו, מתוך: 'פרא מתורבת', פול גוגן, מצרפתית: ראובן מירן, נהר ספרים).

שלהי שנת 1891, איי הים הדרומי. כפר קטן המרוחק 40 קילומטרים מפַּפֵּטֵה בירת טהיטי. הוא יושב ליד סוכתו המטה ליפול, גגה כבר נפרץ. קודם ניסה לייצבה למול הגשם שניתך היום, שוטט בעיניו אחר דמות כהה שיוכל להיעזר בה והתייאש. השמש ממהרת לשקוע באופק, מחפשת למצוא מחסה מאחורי האי מוריאה, כמו יתר אנשי האי שנחבאים מפני ניצנוצי הלילה, הטופפאוס – רוחות המתים. בשמים זוהר נוגה סגול, מדגיש על כורחו את כהותם של ההרים. הלילה יורד וכמו בכל לילה עליו ללמוד מחדש את דממת האי שרחוקה כל כך משאונם של פאריס, של חמשת ילדיו, של התהילה שגבתה ממנו מאמץ רב ועלבון צורב. כאן, מצבו שלו, האדם המתורבת, נחות להפליא מזה של הפרא.

הוא בוחן את צלליתו של גבר מרוחק המניף בעיקשות גרזן אל גזעו המקומט של עץ קוקוס, והעץ כמו נענה לו ושולח אליו בהתמסרות אשכול אגוזים גדול. למראהו הוא בולע רוקו. בתחילה חשב שיוכל להועיל לו כספו, שפומאר החמישי, המלך המאורי, ייקח אותו תחת חסותו, אבל זה מת, ומחוץ לגבולות העיר שנפלה שבי בידי קהילה בורגנית מתחסדת עליו לסמוך רק על חסדי אמא-אדמה.

ילדה קטנה עטופה באריג פרחוני, עורה כהה עד כי כמעט אינו נראה בחשיכה, מתקרבת אליו בחשש. היא מניחה לידו חבילה עטופה במה שנראה כעלים יבשים וגדולים של בננה. הוא מניד ראשו לאות תודה, ואינו יודע אם פראים אלה יבינו את כוונתו. עבורם הוא, האירופי, הלבן, המוגבל, בעיניהם הפעורות הטהורות הוא הפרא, קרבן הציוויליזציה. מרחוק הוא שומע קול אישה מתנשא כמעוף הציפור, ואז את קולות אחיותיה המצטרפות אליה למשהו שנשמע לו כתפילה. אז נשמע ה'ויוו', קנה הנשיפה של המאורים שמתנגן בכל ערב ואחריו שקט מפלח, ורק רחש קל של קני סוף המתנודדים בקצב הרוח.

הוא נכנס לסוכה, ומגלה כי פקלאותיו לחות, לבד ממחברת הרישומים שעטופה בשק קלוע שהעניק לו טאטפה. הוא שולף אותה בזהירות, מנגב על בגדיו את עפרון הרישום ומנסה את מזלו, רחוק מהכללים הברורים, מהמסורות הכובלות, והדף מתקשט בקו שיער עבה ושחור כפחם, בשפתיים בשרניות ועיניים כהות שבחציין מבועתות ובחציין האחר כמעט על-אנושיות…

מפגש עם עולם חדש

שלושה חודשים לפני שהפליג פול גוגן לטהיטי במסע שנמשך שבועות ארוכים, הכריז עליו מבקר האמנות אלבר אוֹריֶה כ'מנהיג הייצוגי של האמנות המודרנית'. בדיוק כשהחלו מאמציו לשאת פרי וטעמו של הקהל הפאריסאי נלכד בקסם הצבעים העזים שהטיח ביצירותיו, בחר לנטוש משפחה מרובת ילדים, עדת חסידים מעריצים בפּוֹנט-אַוֶון שבמחוז בראטניה (צפון-מערב צרפת), חברות טראומתית ועם זאת מפרה עם וינסנט ואן גוך, על מנת להגשים את חלומו האחד: ליצור בין נופי פרא, לפגוש בילידים שיהפכו להיות אובייקטים לציוריו, ולהשיג מחיה זולה שתאפשר לו להתקיים ולהקדיש את חייו לאמנות.

טהיטי לא הייתה הניסיון הראשון של גוגן לשוב לזיכרון מתוק וחי שנגזל ממנו בילדותו. כשהיה בן שש בלבד עזבה משפחתו את פרו השמשית נודפת ניחוחות האקזוטיקה, שאליה הגיעה כמה שנים קודם לכן, היישר לזרועותיה האפרוריות של פאריס הקרתנית של זמנו. גוגן נשא בלבו עד בגרותו את חוויות גן העדן הטרופי ההוא ומאוחר יותר טען כי למרות שהיה ילד קטן "יש לי זיכרון חזותי מופלא, ואני זוכר את התקופה ההיא". לא לשווא הוא גם כינה את עצמו 'הפרא מפרו'. הרצון לחבור לאותה תחושת שיכרון ומלאות חושית שחווה בילדותו היא במובן מסוים סיפור חייו ומתוך כך גם סיפור אמנותו. היא שהניעה אותו לצאת אל הים כמלח בצי הסוחר הצרפתי, והיא שהניעה אותו להרחיק מפאריס לברטאניה ולהתחיל בפיתוח סגנונו ה'פרימיטיבי', כשהוא תר אחר "הצליל העמום שאני מחפש בציור".

גם לפנמה ולמרטיניק הגיע מתוך רצון עז "לצאת מפאריס שהיא מדבר לאדם עני, ולחיות כמו פרא" (אם כי שם לקה אנושות בדיזנטריה ומלריה, ומצא כי גן העדן המיוחל הפך לחממה למחלות). בבקתה קטנה באי הקאריבי החלו להיווצר לאטן טביעות אצבעותיו האמנותיות המוכרות לנו היום, המבשרות את ראשית הפיכתו לנציגו האמנותי הראשון של העולם האקזוטי. גם לטהיטי הגיע גוגן בהכוונתה של התשוקה הפנימית ל"השיל" את נזקי הציוויליציה מעצמו. בארוחת הפרידה שאורגנה לכבודו הגדיר אותו ידידו, המשורר הצרפתי הסימבוליסט סטאפן מאלרמה, כמי ש"מחפש התחדשות בארצות רחוקות – ועמוק בתוך נשמתו", וגוגן אכן לא פסק כל חייו מלחפש, תוך שהוא משלם את מחירי בדידותו, בריאותו, וחסרון כיסו התמידי.

המפגש הראשוני עם העולם החדש בטהיטי היה רחוק מאוד מהמצופה. במקום שלווה ו"פאר פרימיטיבי" שקיוה להטביע באמנותו, מצא בפפטה הבירה שלטון קולוניאליסטי צרפתי שהחריב כל פולחן דתי ולא גילה כל עניין באגדות המאוריות שאסף הוא ושינן באדיקות מתוך ספרו של ג'.א. מורנו – 'מסע לאיי האוקיינוס הגדול'.

ב'אישה עם פרח', אחד מציוריו הראשונים בטהיטי ומן המפורסמים שבהם, נראית אישה פולינזית שדומה בתוויה ובצבעיה לאחיותיה הפולינזיות המרובות שעוד תופענה ביצירות הבאות, אבל אישה זו אינה עוטה על עצמה חלוק בד או אריגי בד עזי צבע שאפיינו את לבושם המועט של הילידים, אלא שמלה בסגנון מערבי-שמרני שהנהיגו המיסיונרים, ומבטאת את האירופיזציה של טהיטי שצרמה כל כך לגוגן. את הילידים – בעיקר ילידות – שצייר בכל שמונה-עשר חודשי פעילותו האמנותית הקדחתנית בביקורו הראשון באי שחרר לא רק מעול המחלצות אלא גם מעול הציור האקדמי, מפאלטת הצבעים הקלאסית, מקומפוזיציה מאוזנת ומהאימפרסיוניזם שהורה לו לצייר רק את מה שראה.

גוגן שתל בציור 'רוח המת משגיחה' – ציור שהוא מחווה לאמונה הקדומה הרווחת על אודות רוחות המתים – צבעי כחול וסגול בלתי טבעיים כדי להביע את אפקט הפחד; ב'אריאריא' שגוגן חשב שהיא יצירתו הטובה ביותר מאותה תקופה יצר רקע צבעוני שהוא כולו פרי הדמיון; באחד מחיתוכי העץ שלו שתל את דמויות אדם וחווה בנוף טהיטי כשיצור מכונף בא לפתותה, רחוקים מדימוייהם האמנותיים המקובלים. גם אחרי המעבר לאיי המרקיזה בערוב ימיו, ספק אם הבין גוגן עד כמה הצליח במשימתו – ליצור אמנות סימבוליסטית, שלא תייצג את העולם כפשוטו אלא תפעיל את הצופה: "הגעתי להרמוניות שאינן מייצגות דבר מציאותי במובן המוחלט של המילה".

לעולם המערבי לקח זמן להיפתח ליצירות המנציחות את הפרא שהתרבות ניסתה בכוח רב להעלים, אבל כשזה קרה, מעמדו של גוגן הרקיע שחקים. גוגן סלל באמנותו הפרימיטיבית החלוצית את הדרך לאמני ראשית המאה העשרים. הוא העניק לאלה חירות מהריאליזם ומהמדע של זמנם והפך לאחד המיתוסים של זמננו, גילומו של האמן המיוסר, היוצר הרומנטי שנלחם בשיניו על אמנותו.

מסע לטהיטי

יוז'ין-אנרי פול גוגן נולד ברובע התשיעי בפאריס לאב עיתונאי ולאם סופרת ופעילה חברתית ממוצא פרואני-צרפתי. בעודו בן שלוש מהגרת המשפחה לפרו אבל בלב ים מת האב הצעיר. בהגיעו לגיל בית הספר חזרה המשפחה לאורליאן, אבל גוגן לא מיהר לשכוח את חוויותיו בפרו. אחרי שירותו בחיל הים, שסיפק לו הפלגות, נדודים והיקסמות מנופים אקזוטיים, הוא משתחרר ועובד כאיש בורסה מצליח. אז הוא גם נושא לאישה דנית צעירה בשם מטה, ומשכורתו הנכבדה מאפשרת לו לצייר בשעות הפנאי ולרכוש תמונות של מיטב האימפרסיוניסטים. את אחת מתמונותיו אף זכה להציג ב'סאלון' -התערוכה השנתית היוקרתית ובעזרת פיסארו הוא חובר לאימפרסיוניסטים.

בשנת 1883, כשהוא כבר אב לאלין בתו היחידה ולאמיל – ראשון מבין ארבעה בנים – נוטש גוגן את הבורסה (היו אלה ימי ההתמוטטות שלה) ומתמסר לציור מבלי לשתף את אשתו בהחלטה הגורלית שגזרה עליו חיי עוני ומחסור עד יום מותו. במאי של שנת 1888 הזמין וינסנט ואן גוך את גוגן להצטרף אליו לארל (דרום צרפת) לסדנת אמנים. גוגן נענה לא לפני שתיאו ואן גוך הסכים לממנו שם.

המפגש בין השניים הוליד ניצוצות. הם למדו הרבה זה מזה, אבל הרגליהם ודעותיהם היו שונים כל כך עד כי הם רבו ללא הפסק. באחת מהמריבות איים ואן גוך על גוגן בתער. באותו לילה מפורסם ב-23 בדצמבר חתך ואן גוך את אוזנו, כמו שטוענת הגרסה הרווחת, אם כי חוקרים לתולדות האמנות טענו באחרונה כי גוגן הוא זה שהניף את חרב הסיף, וואן גוך רק חיפה עליו, ביודעו שהציבור יאמין שהמשוגע הג'ינג'י עולל את הדבר לעצמו.

אחרי ביקורו הראשון בטהיטי שב גוגן לפאריס וזכה בירושה שבחר לא לחלוק עם אשתו. הוא חזר לבראטניה, ומזגו החם הביא אותו להסתבך בקטטה שהסתכמה בקרסול שבור ובפציעה שסירבה להתאחות. מאוכזב ממכירותיו הדלות במכירה פומבית מפנה גוגן גב למולדתו ושב לטהיטי – הפעם לצמיתות. שם יילחם עבור הילידים והמתיישבים העניים כנגד השלטונות וגם יועמד לדין.

כשהוא שומע על מות בתו האהובה, זו שחשב שירשה את כישרונו האמנותי, הוא נופל לדיכאון כבד ומנסה לשים קץ לחייו. אז הוא יוצר את 'מאין אנו באים?', היצירה שיועדה להיות האמירה האמנותית האחרונה, הבשורה שישאיר לעולם. הוא עולה לראש גבעה, נוטל מנה נכבדת של ארסניק וממתין למותו, אבל נאלץ להתבוסס בקיאו. מניסיון ההתאבדות הוא ניצל, אבל העגבת מחלישה את אותו, מרחיקה ממנו את נערות האי שהיו נחמותיו, הוא לוקה בלבו ומתקשה ללכת וליצור.

את ביתו מכר ועבר לאיי המרקיזה, מרחק 1,300 ק"מ משם. בבוקר השמונה למאי מגיעים כומר וידידו של גוגן המרקיזי לבקתתו של האמן שכבר חודש לא עמד על רגליו והוא רק בן 54. הם מוצאים אותו מוטל ללא רוח חיים. טיוקה מחבק את גופת ידידו וקורא: "קוקה מת. אין עוד גברים, אנחנו אבודים". "מי היה גוגן?", כתב פעם המחזאי הסקנדינבי אוגוסט סטרינדברג שגוגן ציטט בכתביו: "הפרא ששונא ציוויליזציה טורדנית; שיש בו משהו המקנא בבורא עולם וברגעיו האבודים הוא בורא את העולם הקטן שלו; הילד שמפרק את הצעצועים שלו כדי ליצור מהם משחקים אחרים".