יהודייה טובה / יובל גלעד

חנה ארנדט ביקרה בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל. הזדהותה הרבה עם גורלו של היהודי המנודה באה מאהבה וגם מהניסיון חסר התוחלת להיטמע באירופאיות. האקדמיה בגרמניה ובישראל מחבקת

כתבים יהודיים

חנה ארנדט

תרגום: איה ברויר

הקיבוץ המאוחד, תשע"ב 2012, 358 עמ'

התרגום לעברית של "כתבים יהודים" מאת חנה ארנדט, ההוגה הפוליטית היהודייה הנודעת (1975-1906), חשוב בעיקר על רקע דימויה בחברה הישראלית, כי הוא מאפשר לקורא הישראלי להתוודע לאהבתה הגדולה לעם היהודי, למרות הכול. זהו תרגום ראשון לעברית של מאמרים שנכתבו אנגלית וקובצו לראשונה ב-1978. במאמר החשוב ביותר בקובץ, "היהודי כמנודה", היא עוסקת בדמותם של היינריך היינה וצ'רלי צ'פלין באהבה גדולה, החושפת את ה"יהודיות" ביצירתם.

בישראל לארנדט דימוי שלילי בעיקרו, שהתקבע בעיקר עקב ספרה "אייכמן בירושלים", שקיבץ רשימות שכתבה בנושא המשפט הידוע. ברשימות היא טבעה את המושג השנוי במחלוקת שהפך נרדף להגותה – "הבנאליות של הרוע" – אותה שטחיות ואגביות המאפיינת את הרוע ומניעיו, לדעתה, בניגוד לטוב שיש בו עומק (כפי שהגדירה זאת במכתב לגרשום שלום). אבל משפט אייכמן, שהיה משפט סימבולי לא פחות מאשר ממשי, היה הרגע שבו הישראלי נוקם את רצח ששת המיליונים בעזרת הענשתו של אדם אחד. ארנדט פגמה באותה תחושה דתית כמעט, ובכך התקבע מעמדה השלילי בציבוריות הישראלית. לכך נוספו גם דעותיה הביקורתיות כלפי החברה הציונית הצעירה, שאותה האשימה בכוחנות ומיליטריזם. אבל ביקורת זו הייתה ביקורת של אוהב: במלחמת העולם השנייה עזרה ארנדט להבריח נוער יהודי מפריז לארץ ישראל, דרך "עליית הנוער". עם זאת, התנגדותה למדינה היהודית ודבקותה בקיום היישוב היהודי בארץ בכדי לא לקומם גויים וערבים זכורה לה לרעה, ובצדק.

לעומת דימויה השלילי הרווח, הרי בחוגים השמאליים ליברליים הפוסט ציוניים בארץ היא נערצת. גם בשל הגותה החשובה, גם בשל העמדה הביקורתית הייחודית שעליה שמרה מכל משמר כדי לא להיטמע ולאבד את כושר השיפוט, אבל גם בגלל היותה "יהודיה טובה" – כלומר מקובלת על ידי המערב ה"נאור" ה"ליברלי".

במערב בכלל ובגרמניה בפרט אוהבים, בעיקר בעשורים האחרונים, לחבק את הגותה של ארנדט. גם הוגים יהודים כמרטין בובר וגרשום שלום מועלים על נס בתור היהודים הטובים, המשכילים, הרוחניים, שרידים אחרונים לתרבות יהודית נעלמת במדינת ישראל הכוחנית, המיליטריסטית, ה"ארצית" כל כך, כשאר אומות העולם. כיום, בימים של נהירה ישראלית לברלין, בעיקר של סטודנטים, בגרמניה עדיין רוצים אותנו משכילים ונאורים, חיים "מחוץ להיסטוריה", וזאת אחרי מה שעוללו הם בהיסטוריה של עמנו. מדינת ישראל, בעצם קיומה שבתוך ההיסטוריה הלאומית, "מקלקלת" את ייחודו של היהודי הנודד, הנדכא, הנרדף תמיד.

אבל בעוד ארנדט הייתה ביקורתית ביותר כלפי מדינת ישראל, הרי שכלפי העם היהודי בכללותו יש בה בעיקר אהבה ותובנות מקוריות. במאמר "היהודי כמנודה" (1944) היא מתארת את מצבו הפרדוקסלי של היהודי (החילוני, יש לציין) – ניסיון מתמיד להתאקלם בחברה המערבית, ובתמורה הוקעה מתמדת: "אפשר שהתיאור ההולם ביותר את גישתו (של היהודי) הוא גדלות נפש נמהרת. במחווה מפוארת ובלא רחש של מחאה, הוא מניח לעמים אחרים לזקוף לזכותם את הישגיהם של סופריו ושל אמניו הדגולים, בקבלו בתמורה (בתשלומים סדירים וקפדניים) את הכבוד המפוקפק של היותו האב המוכתר של כל נוכל ורמאי ששמו נודע לשמצה".

ארנדט מתייחסת כמובן לדימוי האנטישמי הידוע, שלפיו יהודי הינו מילה נרדפת לרדיפת בצע. היא מתארת את הפגיעה האנושה שספגו היהודים בכל הדורות כאשר ניסו להיטמע בחברה סביבם, תוך ניתוק מעמם שלהם, רק כדי לגלות "עד כמה עמום הוא החופש שהקנתה האמנציפציה ועד כמה בוגדנית הייתה הבטחת השוויון שהיתה מגולמת בהתבוללות… על סמך ניסיונם האישי יכלו משוררים, סופרים ואמנים יהודים לפתח את המושג מנודה…". ארנדט מתכוונת כמובן לגדולי הרוח של היהדות החילונית, מענקי המדע ועד ענקי האמנות. כדי להדגים את ניסיון ההיטמעות היא מביאה דוגמאות של אמנים יהודים חילונים גאוניים, היינה, צ'פלין וקפקא, שבחרו באמנות כדי להצליח בזירה "נייטרלית" יחסית, שבה לא עוררו התנגדות, בניגוד להשתלבות בזירות פוליטיות וכלכליות. היא מראה כיצד מושג ה"מנודה" בא לידי ביטוי ביצירתם.

ה"מנודה" ביצירת המשורר היינריך היינה בא לידי ביטוי בדמות ה'שלימזל'. ארנדט מציינת את התמימות של השלימזל ביצירת היינה, תמימות שגורמת לו להתרחק מהעולם האנושי הכוחני. המנודה היהודי של היינה מתכחש לסדר החברתי, ולעתים לובש גם את דמות המשורר המנודה מהעם. אבל דווקא ריחוק זה מאפשר ליהודי המנודה (היינה עצמו, בין השאר) לזהות את נקודות התורפה של החברה האנושית, את הטמטום והטיפשות שלהם הוא בז, ברוח הלעג החכם המאפיין את שירת היינה.

הלעג המתריס בשירי היינה מכוון לא רק לרודנים אלא גם כלפי אלה המשלימים עם שלטונם. ה"יהודיות" של היינה היא כזאת האוהבת את הארציות הבסיסית של אהבת החיים והבריאה, ומעדיפה אותה על כיבודי העולם האנושי. כדוגמה לכך ארנדט מביאה ציטוט מתוך ה"בלדות העבריות", שיר בשבחו (המוצדק, לטעמי) של החמין: "'חמין, את בת אליזיום, /מה יפיפית, ניצוץ אלוה!' / כה היה מריע שילר, לו טעם מן החמין". היינה פנה לשבח את ה"יהדות תוצרת בית של חיי היום יום". ארנדט מעריצה את היינה על יכולתו להישאר בחיק המנודים והשלומיאלים, ובכך להפוך למשורר שהינו אחד מ"לוחמי החירות הנועזים והנחושים ביותר של אירופה".

דמותו של "הנווד" של צ'רלי צ'פלין הינה אחת הידועות ביותר בקולנוע אי פעם. ארנדט רואה בדמות זו, של דחוי שלומיאלי, את השפעת יהדותו של צ'פלין. אבל בניגוד לשלומיאל של היינה, שהינו גם בעל חזיונות ומשורר, זה של צ'פלין נטוע באדמה, וכל רצונו הוא "להסתדר" איכשהו. "ילדותו של צ'פלין", קובעת ארנדט, "לימדה אותו שני דברים. מצד אחד, היא לימדה אותו את הפחד המסורתי של היהודי מפני ה'שוטר' – ההתגלמות החיה של העולם העוין; אבל מצד אחר, היא לימדה אותו את האמת היהודית שהזמן קידשה, לאמור, כי גם כאשר אבד כל סיכוי, "כושר ההמצאה האנושי של דוד עשוי לעתים לגבור על כוחו החייתי של גוליית" (כאן אפשר היה להיכנס לעניין רתיעתה של ארנדט מהכוח של מדינת ישראל, שהפכה פתאום לגוליית קטן, כמו גם רתיעתה של אירופה ה"נאורה" מאיתנו, אבל נבחר להתמקד באהבתה לצ'פלין והיינה).

לדעת ארנדט, ההצלחה הגדולה שלה זכה צ'פלין היא כתוצאה מהזדהות "האדם הקטן", האנשים הפשוטים, עם הנווד ה"יהודי" של צ'פלין. היא מדגישה שגיבורי צ'פלין אינם מופת לתכונות נעלות, אלא אנשים קטנים המצויים בעימות מתמיד עם החוק. הנווד נתפס תמיד על ידי החוק, אבל החוק מוגחך בכך שהוא תופס את הנווד ומאשימו דווקא על מעשים שלא עשה… הנווד הצ'פליני מצוי מחוץ לחברה, ומתאפיין בגישה של פחד מפני הכוח, אבל גם בחוצפה, שאותה מגדירה ארנדט כ"חששנית ואכולת דאגות – מן הסוג המוכר כל כך לדורות של יהודים – עזות המצח של ה'יהודון' העני שאינו מכיר בסדר המעמדי של העולם" המפלה אותו לרעה.

מהנווד הצ'פליני המהתל בחוק לסופר הדגול פרנץ קפקא, שגם אצלו מושג החוק מקבל משמעות גדולה – מהסיפור הקצר הנודע "לפני החוק" (שאותו לא מציינת ארנדט במאמרה) ועד לק. ברומן "הטירה". ארנדט מתארת את ייסוריו של ק., שכל רצונו להתקבל בחברה, לקבל הכרה במעמדו ולהיות אזרח, כייסורים יהודיים במהותם. "אינך מן הטירה, אינך מן הכפר, אינך ולא כלום", מטיחים בק. המסכן, על אף שהגיע לכפר בהזמנת השליטים בטירה. ק. מקווה להתערות מלאה, בדומה ליהודים בגרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה, ולמעשה ליהודים מסוימים בכל הדורות בכל הגלויות, אבל הוא נדחה, כמובן. כותבת ארנדט: "הוא מתואר בבדידות אומללה מוחלטת, כאילו היה לבדו עלי אדמות, היהודי היחיד בעולם כולו". הוא רק שואף להתקבל, להיות בעל בעמיו, בעל בית וזכויות בסיסיות, אבל מת בעודו נאבק לשווא.

מחקרים רבים עסקו ביהדותו של קפקא, ובציונותו. הוא חלם להגיע לארץ ישראל, וחלום זה היה שלוב בחלומו לחיות חיים פשוטים. שניהם כמובן לא צלחו עבור מי שהיה לכוד בתודעתו המפותלת, הגאונית, בעלת האלמנטים הדתיים, אם כי דתיות ותיאולוגיה שליליים בעיקרם, על עולם נעדר אל.

בהיותי סטודנט למדתי בהנאה תיאוריות פוסט קולוניאליסטיות ופוסט מרקסיסטיות של המאה העשרים, באדיבות מרצה משובח וידען אמיתי. המרצה נהג ללמד את התיאוריות במשך כשעה ורבע, וברבע השעה האחרונה של השיעור נהג "לאנוס" טקסט ספרותי עם התיאוריה הנלמדת. החלק הזה תמיד היה מדכדך למדי עבור אוהב ספרות שכמותי. אבל במאמרה של ארנדט אין תחושת כפייה של תיאוריה יהודית על היינה, צ'פלין וקפקא. מפתה אפילו להתייחס לסיפורו הנודע ביותר, "הגלגול", בקריאה יהודית: גרגור סמסא המסכן – שיש שכבר הצביעו בעבר על הדמיון הפונטי בין סמסא לקפקא – הופך כידוע לחרק, או שמא נאמר בפשטות, לג'וק. כל רצונו הוא לקום בבוקר כהרגלו לעבודתו, שבעזרתה הוא מפרנס את הוריו ואחותו, אבל עובדת היותו ג'וק ענק מסכלת את תוכניתו. כמו היהודי המתבולל, כל רצונו הוא להשתלב בחברה, כשעל גבו עומס האשמה שמטילה עליו המשפחה שבאחריותו. הכול בסדר, פרט לחריגות אחת, שתיאורה המופלא נובע מהריאליזם המוקפד של הסיפור: הכול ריאליסטי בו פרט לעובדה אחת מצערת. אבל מובן שגדולת הסיפור היא שניתן לשייך לו משמעויות רבות ושונות, פרט לקריאה זאת.

תקצר היריעה מלתאר את מכמני התרגום החדש של מאמרי ארנדט בנושא היהודי, הכולל בין השאר מאמרים על סטפן צוויג ועל הציונות. במאמר על הציונות, שנכתב ב-1944, ארנדט מרחיקה ראות כשהיא צופה שהסכסוך היהודי הערבי בלתי פתיר. שנאתה ללאומיות מוטחת בתוכנית להקמת בית יהודי, והיא מבטאת חשש שהבית היהודי יגרום לפיחות במעמדם של יהודי אירופה. עם טענות אלה קשה לציוני הישראלי להזדהות, ואין אלא לקבוע שארנדט מעולם לא השתחררה מתסביך היהודי המנסה להיטמע במערב ה"נאור", אותו ניסיון היטמעות חסר סיכוי מלכתחילה שאותו היא מתארת יפה כל כך.

   פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באפריל 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ב - 768, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: