ספרו של צ'סלב מילוש, היוצא כעת בעברית, מתמקד בטרור המחשבתי בקרב אינטלקטואלים בפולין הקומוניסטית. רלוונטי גם בשדות 'המהפכה החברתית' בישראל היום

הרוח השבויה

צ'סלב מילוש

מפולנית: מירי פז

קשב, תשע"ב

בתוך הררי חירייה ספרותיים. כמה זיבורית בודריארית, ז'יז'קית. כמה ניאו מרקסיזם מעופש. כמה פוסט מודרניזם, פוסט ציונות, שקרנות ארנדטית, אגרטלי זרטל. כמה פרופסורים עדי-אופיריים בתא הגזים האינטלקטואלי של החלל המחשבתי הישראלי. ולתוך זה נכנס לפתע ספרו הנפלא של המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בתרגומה של מירי פז.

למי שנאלץ לספוג תרגומים חדשים של 'הקפיטל' לקרל מרקס, 'הרוח השבויה' הוא כמו מסכת חמצן במחנק האינטלקטואלי המקומי. 'הרוח השבויה' שייך למסורת הספרים האנטי-קומוניסטיים. מילוש כתב אותו ב-1951, כאשר הסטליניזם חגג מכל עבר. היו באותן שנים כמה זרמים אנטי-קומוניסטיים, אנטי-טוטליטריים. הראשון היה מסוג הכתבים המדיניים האסטרטגיים הנבואיים של ג'ורג' קינן בתחפושת 'אקס'. קינן, שכדיפלומט אמריקני עקב מקרוב אחר הנעשה בברית המועצות מאז תחילת שנות ה-30, סבר שהמשטר הסובייטי לא יכול להחזיק מעמד. לא רק זה, אלא שלאחר שיתמוטט ייוותרו אזרחיו כמו תינוקות עזובים ביער.

הזרם השני היה של ג'ורג' אורוול וארתור קסטלר, שני הסופרים הענקיים שהשאירו אחריהם את '1984' ו'אפלה בצהרים'. אלו היו ניסיונות ספרותיים אמינים לתאר את השיממון המפחיד, המדכא, במשטר סטליניסטי. גם לאורוול וגם לקסטלר היה ניסיון אישי במפגש עם הקומוניזם. אורוול ראה בספרד הרפובליקנית כיצד הקומוניסטים משתלטים באמצעי טרור על הרפובליקה ועל הצבא, ותיעד את הזוועה הזאת בספרו 'פרדה מקטלוניה'. בספר הזה, שנכתב לקראת סוף מלחמת האזרחים בספרד, הוא צפה כי יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – ישרור בספרד סוג של משטר פשיסטי: שחור או אדום. קסטלר הוסיף ל'אפלה בצהרים', החודר לתודעת אחד ממנהיגי המפלגה בעת משפטי הראווה, גם את ספרי זיכרונותיו כקומוניסט בגרמניה ובצרפת בשנות ה-30.

הזרם השלישי של הספרים האנטי-קומוניסטיים התמקד בעדויות מחדרי העינויים של האן-ק-וו-ד וכן ממחנות הריכוז בגולג הרוסי. נעשו אז מאמצים כבירים של קומוניסטים ואנשי שמאל לערער את אמינות ספרי העדות האלה.

ספרו של צ'סלב מילוש אינו משתלב באף אחד מהז'אנרים האלה. זוהי עדות בעיקר מלב חיי הרוח של פולין לאחר שנכבשה בידי ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. מילוש מנתח את הנהייה הפוליטית, המחשבתית, האידיאולוגית, בקרב אינטלקטואלים אחר הקומוניזם. הוא כתב את ספרו לאחר שהרגיש שפשוט אינו יכול לחזור למולדתו בגלל התביעה ממנו שיקבל על עצמו את הריאליזם הסוציאליסטי.

זו הייתה התקופה של שיא המכבש האידיאולוגי שהופעל על סופרים ואנשי רוח. כך היה בברית המועצות, בגרורות המזרח אירופיות שלה, כמו פולין של מילוש, וגם בין הסופרים הקומוניסטים או החברים-לדרך שפעלו במערב הדמוקרטי. מילוש פותח בתיאור ספר שיצא בפולין בשנת 1932, 'אי שובע', מאת איגנצי ויטקביץ'. עלילת הספר התרחשה אי שם בעתיד, בקרב קבוצות האליטה. זה ניתוח פרטני של התפרקות, של שקיעה וריקבון, סטיות ומחלות נפש מסובכות. בתוך אווירת הניוון והשיממון מתחילים להופיע בסמטאות מעין פוּשרים שמוכרים גלולות מורטי-בינג. על שמו של פילוסוף מונגולי-סיני. מדובר בתכשיר אורגני שמעצב באופן מיידי "השקפת עולם". "אדם שהשתמש בגלולות מורטי בינג השתנה לחלוטין וזכה בשלוות נפש ובאושר", מתאר מילוש. אדם שבלע מורטי בינג לא חשש עוד מהתקרבות הצבא המונגולי-סיני. שום בעיה לא נראתה לו אמיתית והוא הפך לאדיש לכך שלציוויליזציה מצפה קטסטרופה עם בוא הפלישה המאיימת.

תיאור הטרנספורמציה שעוברים בולעי הגלולה מזכיר את סרטו של דון סיגל מ-1956 'פלישת חוטפי הגופות'. אדם נבלע בתוך איזה גולם צומח שנראה קצת כמו כרוב גדול, ויוצא ממנו כשהוא נראה זהה בדיוק למה שהיה קודם, אך מי שמכיר אותו וצופה בו ומתקשר איתו קולט מיד שזה לא אותו אדם. הוא מדבר אחרת, חושב אחרת, פועל אחרת, מסתיר את מעשיו. מבטו ריק. זו הייתה אלגוריה מד"בית על מגפת התפשטות הקומוניזם בארצות הברית. הסרט בעיקר ביטא סוג של פרנויה. איזה חוסר אונים. אף אחד לא יודע כיצד להתמודד עם התופעה המתפשטת שנדמה כי היא מוציאה מבני אדם כל זיק אנושי.

"אני לא יכול לכתוב כמו שהייתי רוצה", מצטט מילוש משורר פולני צעיר. "אני מגיע לאמצע המשפט וכבר משעבד את כולו לביקורת מרקסיסטית, מדמה לעצמי מה יאמר על כך תיאורטיקן א' או ב', ומסיים את המשפט אחרת מאיך שהתכוונתי לסיימו".

גדולתו של צ'סלב מילוש היא שהוא מציג תהליך עמוק ברבדים הנפשיים והמחשבתיים, שמביא סופרים ואנשי רוח לבצע את המהפך, ולהתחיל לכתוב לפי התכתיבים של הקו המפלגתי. במובן זה הספר רלוונטי היום בדיוק כפי שהיה לפני 60 שנה ביחס לדמוקרטיות העממיות, הקולוניות הסובייטיות של מזרח אירופה, וכמובן ברית המועצות עצמה. מהרבה בחינות, המורשת של הריאליזם הסוציאליסטי כזרם ספרותי מחייב, המרקסיזם כשיטת מחקר וחשיבה, עמוקה יותר בחברה כמו זו הישראלית מאשר בפולין או במדינות ברית המועצות לשעבר.

בישראל, היסוד הוולונטרי של קבלת התכתיבים והאופנות מייצר אפקט חזק יותר. אחרי הכול ישראל הייתה והינה מדינה דמוקרטית ויחסית חופשית. אך אין זה אומר שלא מתקיימים בתוכה איים טוטליטריים, רודניים, שמנהיגיהם יודעים להפעיל טרור מחשבתי החוסם את חופש הביטוי. בייחוד במעוזי "החופש האקדמי", האוניברסיטאות.

ממש באותה שנה שבה כתב מילוש את ספרו, סיפר אחד מקובעי המדיניות הספרותית בישראל של אותם ימים על רשמיו מפולין. האיש שימש בוורשה כיועץ התרבותי בצירות ישראל, ואת דיווחו מסר כמובן ב"מועדון לתרבות מתקדמת" בתל-אביב. "מועדון" – כפי שמציין מילוש – זהו שם קוד למקום שבו מתבצעת אינדוקטרינציה תיאורטית ורעיונית לצעירים. ראו מועדון הגדה השמאלית או מועדון צוותא.

"יש השואלים אם יש חופש אישי בפולין. שואלים אלה הם מפונקים", אמר הדובר (על המשמר, 9.3.1951). "יש שם חופש גדול, חופש המתבטא בכך שבקיץ אחד יצאו מיליון ילדים וחצי מיליון פועלים להבראה…". התפיסה הייתה שהאדם הסובייטי הוא האדם החופשי האמיתי.

איש הספרות הישראלי התפעל ב-1951 מגיבורי הספרות החדשים בפולין, שצמחו בעקבות תכתיבי ז'דנוב כמה שנים קודם לכן. תיאור הגיבורים הספרותיים האלה יישמע מוכר למשקיף הישראלי: "בספרות הפולנית עולה גיבור חדש, שהוא עדיין מחוספס, אבל כולו דריכות, כולו מתיחות, והסופר הפולני נאבק על כיבוש הגיבור החדש הזה". את דברי הפתיחה והסיכום של הערב הזה נשא המשורר אברהם שלונסקי.

כדי להדגים את תהליך הכניעה הרוחנית, הקדיש צ'סלב מילוש את החלק המרכזי בספרו לביוגרפיות ספרותיות מקוצרות של ארבעה סופרים פולנים גדולים בני התקופה. הוא מכנה אותם אלפא, ביתא, גמא ודלתא. אלפא וביתא הם הסופרים היותר מוכרים, יז'י אנדז'ייבסקי וטדיאוש בורובסקי. אצל כולם החוויות של מלחמת העולם השנייה עמדו במרכז הווייתם היוצרת. גם צ'סלב מילוש עצמו התגבש כמשורר מול אימי המלחמה. הוא ראה ב-1943 את הגטו היהודי בוער והצליף ללא רחם בבני עמו שנותרו באדישותם נוכח המראות האלה. הוא לא חיכה שנים עד שזה יהיה אופנתי לכתוב על מרד גטו ורשה, אלא כתב עליו בזמן אמיתי.

כעבור שנה וחצי ראה את כל עירו נהרסת במרד ורשה הגדול של אוגוסט 1944. מילוש לא מהסס להטיל את האשמה למרד ההתאבדותי על הממשלה הפולנית הגולה שדחפה אליו מתוך קוצר ראות. הם סברו בטיפשותם שהכוחות הסובייטים החונים על הוויסלה יצטרפו למורדים הגיבורים כדי לחסל את הכיבוש הגרמני במשותף, כפי שעשו בנות הברית בצרפת כאשר פריז שוחררה במשותף על ידי כוחות צרפתיים. הרוסים, שארבע שנים קודם לכן כבר השמידו חלק גדול מהאליטה הפולנית בטבח יער קטין, ציפו שהגרמנים ישלימו בעבורם את המלאכה ויחסלו בדיכוי המרד את כל הכישרונות הספרותיים והאינטלקטואליים, המנהיגותיים והמוסריים של העם הפולני. תיאוריו של מילוש כיצד הלכה תפארת השירה וההגות של פולין הצעירה אל מותה באש המרד מצמררים.

את יז'י אנדז'ייבסקי חברו הטוב הוא מתאר כמי שלא רצה רק להיות סתם "סופר טוב", אלא שאף להיות הסופר הגדול של פולין, איש הרוח העוטה את גלימת הקרדינל הארגמנית. אנדז'ייבסקי מפורסם בעולם בעיקר בזכות הספר 'פנינים ואפר', שעובד בשנת 1958 לקולנוע על-ידי אנדז'יי ויידה. הוא החל את דרכו בצעירותו כאיש הימין, אך עוד לפני פרוץ המלחמה עבר לשמאל, אם כי לא היה קומוניסט. יחד עם צ'סלב מילוש ערך ביטאוני מחתרת בתקופת הכיבוש הנאצי ב"ארץ שלא היה בה קוויזלינג". הייתה לו כמיהה, כותב מילוש, לגיבור חזק ומוסרי עם יסודות דתיים. הוא קוטלג על ידי המשטר הקומוניסטי החדש כמי ששייך לזרם של "האינטלקטואלים הקתולים". בכך היה מועיל מאוד, כיוון שנועד לו תפקיד חשוב בהתקפות על הוותיקן.

'פנינים ואפר' היה יצירת הענק הפוסט-מלחמתית שלו. הספר יצא ב-1948. אנדז'ייבסקי השלים קונספטואלית עם העובדות, כפי שראה אותן, שאחרי ההרס והחורבן הגרמני הקומוניזם הוא הכוח המשקם, הכוח המקומם והמכונן מחדש את פולין מאפרה. לכן גיבור ספרו הוא קומוניסט מזדקן, גיבור חיובי, הפועל לבנייתה מחדש של פולין מיד לאחר המלחמה. הגיבור החיובי, איש המוסר, נרצח בסוף הספר בידי מתנקש פשיסטי צעיר. מילוש לא נותן הסבר חד משמעי לתפנית האידיאולוגית של אנדז'ייבסקי, אך ניתן להסיק מהתיאור חסר הרחמים של כתיבתו של אנדז'ייבסקי כי הסיבה העיקרית היא שדרישות המפלגה מהסופרים אחרי המלחמה, עם סגנון הריאליזם הסוציאליסטי, התאימו למגבלותיו של אנדז'ייבסקי כיוצר, כאמן.

'פנינים ואפר' היה להצלחה אדירה ואנדז'ייבסקי קיבל מהשלטונות וילה וריהוט נהדר. עתידו החומרי היה מובטח מעל ומעבר, והוא גם הגשים את שאיפתו הכמוסה להפוך ל"קרדינל" של הספרות הפולנית. ב-1950 גם הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, ועוד המשיך להתדרדר בשנים הבאות במדרון הכתיבה הסטליניסטית.

עשר שנים לאחר צאת הספר, ואת זה מילוש לא יכול היה לדעת, יצא העיבוד הקולנועי של ויידה. זהו אחד הסרטים הנפלאים שיש. בסרט 'פנינים ואפר' הפך ויידה את היוצרות. המתנקש הופך לגיבור, הוא איננו פשיסט אלא צעיר לאומי פטריוט, הרפתקן, תואם גיבורי המחתרת שהלכו בפחזות חסרת מנוח אל מותם רק מתוך רצון להגשים את האתוס של פעולה ברגע האמת, כבוד ונאמנות. אין ספק שהעיבוד הקולנועי לספרו של אנדז'ייבסקי נעשה על דעתו ובהסכמתו. הספר הפרו-קומוניסטי הפך לסרט אנטי-קומוניסטי. כבר ב-1956, בעקבות המרידות נגד המשטר הקומוניסטי בפולין, עזב אנדז'ייבסקי את המפלגה, ובשנות השבעים היה בין מייסדי קבוצת ההתנגדות 'קור' ולאחר מכן 'סולידריות'.

טדיאוש בורובסקי תיעד בסיפוריו את החיים במחנות המוות ללא כחל וסרק. עם כל האכזריות היבשה של האירועים. הפונקציה שמילא מטעם השלטונות בכתיבתו הייתה של החדרת שנאה לגרמנים. הפוליטרוקים הבחינו כי טמון בו אוצר בעל ערך רב: שנאה אמיתית. "השנאה של ביתא היתה שימושית, ניתן היה לתעל אותה לשירות החברה", כותב מילוש. הוא פגש את בורובסקי בפעם האחרונה ב-1950. אז כבר הפך ל"אדם אחר". הוא הפך ל"הומו פוליטיקוס", ל"חיה פוליטית", כפי שהיינו קוראים לזה היום במקומותינו. המשורר השברירי וחסר הביטחון הפך לגבר נוקשה ומלא ביטחון עצמי. "כשהבטתי בפניו של הניהיליסט הנכבד, חשבתי עד כמה כל כתיבה היא מדרון חלקלק ולאילו מאמצים נדרש סופר כדי לא להחליק למקום שבו עמידת הרגליים קלה יותר", כותב מילוש. דוגמאות לתופעת המדרון החלקלק מזדמנות לנו חדשות לבקרים גם בימינו, שכאילו רחקו זה מכבר מהז'דנוביזם, מהקו המפלגתי. קרדינלים ספרותיים ממשיכים לתקוף, לאחר שהכניעו את עצמם לדרישות הקיום שלהם כ"הומו פוליטיקוס".

השנאה והשליטה במחשבה של ההמונים, אלה היסודות החשובים בבניין הטוטליטרי. הבניין הטוטליטרי של היום איננו מעוגן טריטוריאלית, כפי שהיה בימי הקומוניזם הרוסי. אז היה בסיס טריטוריאלי בדמותן של ברית המועצות והקומוניזם שלה, גרמניה והנאציזם. אך גם הנאציזם וגם הקומוניזם הם אידיאולוגיות שמצאו בסיסים חדשים להטיל בהם את ביצי הרעל שלהן. הנאציזם גלוי, גלוח ראש, מושך מבחינה אסתטית אך דוחה באופן גורף ולכן קל להכלה ולדיכוי. אבל לא כאשר הוא מופיע באצטלה אסלאמיסטית, אז הוא מקבל הילת קדושה של תנועת שחרור. אך היסוד של אלף קולטי קרינת שנאה המייצרים זרם אחד גועש של שנאה כלפי ישראל, למשל, נשאר. הקומוניזם של היום, כמו בעבר, משלב געש של שנאה עם סיסמאות של "צדק חברתי", "מאבק לשוויון", "מהפכה", "חלוקה צודקת" וכו'. רק חופש אין שם. הקומוניסטים, להבדיל מהניאו נאצים, לא מופיעים בגלוי ככאלה.

בתחושה נבואית, כתב מילוש לקראת סוף הספר כי "הדת החדשה" תקרוס בבת אחת. זה יקרה כש"המרכז" (ברית המועצות) יאבד את עוצמתו הצבאית המוחלטת. התשואות יתחלפו בידיים אוחזות סכינים ואקדחים. "פירמידת המחשבה תקרוס". בסופו של דבר זה מה שקרה בגוש הקומוניסטי פחות מארבעים שנה לאחר פרסום 'הרוח השבויה'. אך הקריסה המשטרית לא גרמה להתמוטטות ולדיסקרדיטציה של הרעיונות שעמדו בבסיס משטר האימים הטוטליטרי. היום יש ניסיון לדחוק את היסוד הרצחני, הטוטליטרי, של הקומוניזם לתקופה מוגדרת שבה שלט סטלין. קרי, עד 1953. זו אחת הטעויות. מאבקיו של הקומוניזם נגד המערב, נגד הדמוקרטיה, נגד הציונות ונגד הכלכלה החופשית נמשכו בשיטות מתוחכמות לאורך כל הדרך. הם נמשכים עד היום ועד בכלל. הולכת בחורה צעירה לשדרות רוטשילד, נרדמת באוהל, וקמה למחרת בבוקר עם "השקפת עולם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012