חווית חיים יהודית אותנטית

גורדון לא היה רק היה דמות מופת לחלוץ, אלא אחד ההוגים המקוריים שהעמידה הציונות. לדידו תכלית הציונות היא לאפשר ליהודים לעצב את עולמם ללא כפיפות להשפעות זרות

בשנת 1904, חמש שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, הגיע לארץ אהרון דוד גורדון במטרה להפוך בגילו המתקדם – הוא היה אז בן 48 – לפועל חקלאי ובכך להגשים לפי הבנתו את המהפכה הציונית. בעיני האנשים שהקיפו אותו, כמו גם בעיני בני הדורות הבאים, גורדון נתפס בראש ובראשונה כמין דמות מופת: החלוץ הקשיש, בעל הזקן הארוך והלבן, שדגל בעבודה, בהגשמה ציונית ובחזרה אל הטבע.

אולם דומה שיש החמצה מסוימת בראייה הזאת. אחרי הכול, מלבד היותו סמל, גורדון היה גם אחד ההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר שהעמידה התנועה הציונית. כשבוחנים לעומק את כתביו – כתבים שנכתבו לרוב לאורה של מנורת נפט, בשעות הקטנות של הלילה, לאחר שסיים את עבודתו בשדה, ושברובם הגדול כלל לא נתפרסמו בחייו – עולה מהם דמות של הוגה שיטתי שניסח תורה פילוסופית מורכבת הדנה במהותו של האדם, ביחסו לטבע ובטיבה של החברה האנושית. במאמר זה אבקש לגעת רק בפן אחד של ההגות המורכבת הזאת: חזונו לגבי מטרתה של הציונות ולגבי החברה היהודית שאמורה לפי תפיסתו לקום בארץ. אבל כדי להבין את המשמעות של החזון הציוני שלו ואת הרדיקליות שיש בו, כדאי אולי לעמת אותו עם חזון ציוני אחר, קונבנציונלי יותר, זה של בנימין זאב הרצל.

אלטנוילנד ללא יהדות

ב-1902 פרסם הרצל את ספרו 'אלטנוילנד', שבו הוא שוטח את חזונו לגבי דמותה העתידית של מדינת היהודים. בספר מתוארת המדינה העתידית כשילוב של טכנולוגיה מתקדמת, תרבות אירופית מעודנת וערכים ליברליים. 'אלטנוילנד' של הרצל היא מרכז כלכלי ומוקד של נתיבי סחר בינלאומיים, אך בו בזמן היא גם מופת של סובלנות, השכלה, צדק ויוזמה חופשית. אזרחיה של אלטנוילנד הם ג'נטלמנים רחבי אופקים המנהלים מפעלים משגשגים ומחזיקים ברשותם אחוזות ענק. ברחובותיה של אלטנוילנד עומדים אלו לצד אלו בתי-כנסת, כנסיות, מסגדים ומקדשים הינדיים. כך למשל מתוארת התרשמותו של הגיבור כאשר הוא מגיע לנמל חיפה:

ניכר כי כאן נפגשים נתיבי כל הלאומים, כי ניתן לראות את המלבושים הססגוניים ביותר של בני המזרח משמשים בערבוביה עם בגדיהם של בני המערב. סינים, פרסים וערבים התהלכו בתוך ההמון הטרוד. אך הלבוש האירופי משל בכיפה, כשם שהעיר בכללותה עשתה רושם אירופי מובהק (תרגם: ש. שניצר. חיפה – חברה להוצאת ספרים, עמ' 56).

אין ספק שיש משהו קוסם בתמונה שמצייר הרצל (שלא לדבר על כך שקורא בן ימינו עשוי לגלות בציור הזה דמיון מפתיע לתל-אביב העכשווית). ואף על פי כן, כמה מקוראיו מצאו עצמם מוטרדים מהציור הזה של מדינת היהודים העתידית. ראשית, כמעט לא היו בתמונה ששרטט הרצל סממנים יהודיים. אורח החיים במדינה, הלבוש המקובל בה, התרבות – הכול היה שילוב של כל המיטב שיש לאירופה של ראשית המאה ה-20 להציע. או כפי שמסביר אחד מגיבורי הספר, כדי ליצור את מדינתם לא נדרשו היהודים להמציא שום דבר חדש, יש מאין: "בסך הכול עלינו להעביר לכאן את הדברים הידועים מכבר" (עמ' 61).

בשום מקום בספר לא נאמר שמן ההכרח שלעד יישמר במדינה הרוב היהודי. במדינה העתידית של הרצל מתגוררים מלבד היהודים גם קתולים, פרוטסטנטים, מוסלמים, הודים ועוד. כל מי שרוצה רשאי להגר אליה. כדי להיות אזרח המדינה אין צורך להיות דווקא יהודי: כל שאדם נדרש לעשות הוא לשרת שנתיים במעין 'שירות לאומי' (באלטנוילנד, כיאה למדינה שוחרת שלום, כמובן שאין צבא). בנוגע למתן אזרחות, כמו גם ביתר התחומים, אין בה שום אפליה מכל סוג שהוא. באופן טבעי, בצורה כזו עד מהרה היהודים כבר לא יהוו רוב האוכלוסייה במדינה.

אמנם, מאחר שהיהודים יהיו ותיקי המתיישבים בארץ החדשה – וכן מאחר שהם יהיו האנשים העשירים, המשכילים והמכובדים ביותר בחברה – אפשר להניח שגם לאחר מכן הם יהוו את רוב רובו של המעמד השליט. כמו כן, מאחר שבחברה החדשה לא יהיו משקעים מהעבר וכל קיומה יושתת על עקרונות הסובלנות והליברליזם, סביר להניח שאין חשש שהיהודים יהפכו גם שם למיעוט נרדף, כפי שהיו באירופה. אולם עדיין, בשורה התחתונה, מדובר במדינה מערבית – או ליתר דיוק מושבה אירופית לחוף הים התיכון – שבה היהודים מהווים רק מרכיב אחד באוכלוסייה רבגונית.

חיקוי של קופים

כמובן שלאור הדברים הללו היו שהקשו: מדינה כזו, שאין בה יותר מדי תכנים יהודיים, שהשפה השלטת בה אינה בהכרח השפה העברית (בנקודה זו הרצל כנראה חזר בו בסופו של דבר), שהתרבות השלטת בה היא התרבות המערבית ושהיהודים אפילו אינם מהווים את רוב אוכלוסייתה, מאיזו בחינה ניתן לכנות אותה 'מדינה יהודית'? ואכן, היו שטענו בעקבות כך שהרצל מעולם לא ביקש לייסד מדינה יהודית, אלא כל רצונו היה לייסד את מדינת היהודים. כמו כן, כאשר התפרסם הספר אלטנוילנד יצא נגדו אחד-העם בשצף קצף, וטען כי המדינה היהודית של הרצל היא לא יותר מאשר "חיקוי של קופים, בלי שום תכונה לאומית עצמאית".

אולם נראה שהדברים קצת יותר מורכבים. כדי להבין את מהות החזון הציוני של הרצל ושל ממשיכיו נראה שיש להתבונן קצת יותר לעומק על הנחות היסוד שלהם, על האופן שבו הם תפסו את המושג 'מדינה יהודית', ואולי יותר מכך – על האופן שבו הם תפסו את המושג 'יהדות'. לשם כך נחזור לרגע אל גורדון ואל הצורה שבה צייר את החברה העתידית האמורה לקום בארץ ישראל, צורה הקשורה באופן הדוק לתפיסת הלאומיות שלו, כמו גם לתפיסת האדם שלו.

נקודת המוצא להגותו של גורדון היא שהאדם משיג את המציאות באמצעות שתי דרכים. הוא יכול להשיג את הדברים מבחוץ, באמצעות השכל והחושים. במקרה כזה העולם מופיע לפניו כאוסף של אובייקטים הנמצאים בזמן ובמרחב ומצייתים לקטגוריות החשיבה האנושית ולחוקי הטבע. להשגה כזו קרא גורדון 'הכרה'. לשיטתו, השגה כזו היא אומנם ברורה ותבונית, אבל היא תמיד מוגבלת לתחום מסוים, לחלק מן המציאות. מאידך, האדם יכול להשיג את הדברים מבפנים. הוא יכול לחיות אותם. להשגה כזו הוא קרא 'חוויה' (מילה עברית שאותה הוא עצמו חידש, כשילוב של 'הוויה' עם 'חיים'). במקרה כזה, טוען גורדון, האדם מכיר את העולם כפי שהוא מכיר את עצמו. מצד אחד הוא מכיר אותו בכוליותו, בצורה שלמה וחיה יותר; אך מצד שני הוא איננו יכול לומר עליו דבר. הוא פשוט חי אותו, חווה אותו. גורדון מוסיף כי במקרה כזה העולם לא מופיע לפניו בתור "משהו" או בתור אוסף של אובייקטים; העולם מופיע לפניו בתור "ים של חיים, המקיפים את כל הבריאה העולמית בכללה ובכל פרטיה ופרטי פרטיה" (כתבי גורדון ב': האדם והטבע, עמ' 91).

כהמשך לכך, גורדון האמין שתפיסת העולם של היחיד אינה מתעצבת כתוצאה מן ההכרה שלו ומהעובדות שאליהן הוא נחשף; תפיסת עולמו של כל אדם מתעצבת על פי החוויה שלו; כתוצר של הביוגרפיה האישית שלו, של האופן שבו הוא חווה את המציאות סביבו, הסביבה שבה הוא חי, השפה שבה הוא מדבר, התרבות שבתוכה הוא צמח, הדת שבה הוא מאמין או שכנגדה הוא מתקומם, וכן הלאה.

כתוצאה מהתפיסה הזו, גורדון גם שלל את קיומן של השקפות או מערכות ערכים "אובייקטיביות" המשותפות לכל בני האדם ולכל התרבויות. להיפך, השקפת עולם, לשיטתו, נבחנת תמיד על פי מידת הסובייקטיביות שלה. על פי האופן שבו היא משקפת באמת ובתמים את עולמו הפנימי של יוצרה ואת חוויית החיים הייחודית לו.

כמו שהאדם הפרטי נמדד על פי יכולתו לעצב בעצמו את חשבון החיים שלו כפועל יוצא של חייו ושל אישיותו, הרי שדבר דומה ניתן לומר על פי גורדון גם על האומה. וכך, כל אומה אליבא דגורדון מתאפיינת ביחס מסוים אל המציאות, יחס שהתפתח כתוצאה מן ההיסטוריה הייחודית שלה, השפה, התרבות, הדת, ואולי יותר מכול – כתוצאה מן הארץ ומן הסביבה הטבעית שבהן היא נוצרה. כמובן שעדיין, כל יחיד ויחיד בתוך האומה נדרש לעצב לעצמו את השקפת העולם האינדיבידואלית והייחודית לו. אולם אף על פי כן, כאשר הוא מעצב לעצמו את חשבון חייו ואת השקפת עולמו אסור לו להתכחש ליסוד הלאומי שבתוכו, לתרבות שממנה הוא צמח ולסביבה שבה הוא התעצב.

אחריות כללית

אם נמשיך את קו המחשבה הזה, אפשר לומר שבשביל גורדון הציונות לא נועדה רק להגן על קיומם הפיסי של היהודים או על התרבות הלאומית שלהם. הציונות נועדה לכונן חוויית חיים יהודית – לאפשר לבני העם היהודי לעצב את עולמם באופן עצמאי, ללא כפיפות להשפעות זרות; לאפשר להם ליצור את חווית החיים שלהם מתוך התרבות שלתוכה הם צמחו, מתוך המורשת הדתית שלהם וכן מתוך דיאלוג עם הארץ הממשית שעליה הם יושבים ואותה הם עובדים. גורדון האמין שבאופן זה עשויים להיווצר בארץ ישראל סוג חדש של חברה וסוג חדש של אדם.

בהקשר זה גורדון אף הרבה לדבר על "עם – אדם", דהיינו על ההקבלה שצריכה להיות בין היחיד לבין הגוף החברתי או הלאומי. וכך, כשם שהיחיד בתפיסתו של גורדון נדרש לחיות חיים מלאים וטוטאליים, תוך הגשמה של כל כוחותיו הגופניים והנפשיים, כך גם הדבר לגבי האומה; כשם שהיחיד נדרש להניח ל"אני" שלו להתפשט עד שיכלול בתוכו את משפחתו, את הסביבה הפיסית, את האומה ואת האנושות, כך גם החברה כולה. החברה שעליה חלם גורדון הנה אפוא חברה שמצד אחד מקיימת אחדות אורגנית בין חלקיה השונים – מעין הרחבה של הגוף האנושי או של התא המשפחתי – ומאידך חברה שחיה בתחושה של אחריות כלפי יתר העמים, כלפי האנושות וכן כלפי הטבע והסביבה.

ליברלית ויהודית

בנקודה זו נחזור שוב להשוואה עם הרצל ועם 'אלטנוילנד'. כאמור, הרצל שאף לכונן מדינת יהודים המבוססת על מודלים מערביים ועל ערכים אירופיים. כדי להבין באיזה אופן מדינה כזו היא 'יהודית', יש להבין את התשתית הפילוסופית שעמדה בבסיס רעיונותיו: על פי אחת האבחנות הידועות של ישעיהו ברלין, ביסוד תפיסת העולם של הנאורות האירופית עמדה ההנחה כי כל האמיתות בהכרח צריכות להתיישב זו עם זו. לא ייתכן שיהיו בנמצא שתי אמיתות סותרות. לא תיתכן כל התנגשות בין רעיונות או בין ערכים. לא ייתכן שיהיו שני מושגים שונים של טוב ורע ששניהם גם יחד יהיו נכונים (י. ברלין, שורשי הרומנטיקה; תרגמה: ע. זילבר. הוצאת עם-עובד, תל-אביב תשס"א. עמ' 40-46.). ההבדלים בין התרבויות השונות עשויים אם כן להיות רק הבדלים חיצוניים – הבדלים של שפה, של לבוש, של סגנון חיים או של סמלים. מבחינה מהותית, מבחינת מושגי הטוב והרע, לאמתו של דבר קיימת רק תרבות אחת אוניברסלית המשותפת לבני כל העמים בכל התקופות. במובן זה הרצל היה אם כן בנה הנאמן של תנועת הנאורות. הוא האמין שהערכים הליברליים – "ליברליות, סובלנות ואהבת הזולת" – הם ערכים טובים וראויים.

מובן שאם היהדות היא אכן תרבות נעלה, כפי שהרצל אמנם האמין בכל לבו, ממילא אלה הם גם הערכים שאמורים לעמוד בבסיסה. אם יש בה ביהדות משהו ראוי לשימור מעבר לאותם ערכים ליברליים, הרי שזה רק אוסף של ספרים, מעט פולקלור, כמה מנהגים חביבים ומערכת עשירה של סמלים עתיקי יומין. במובן זה המדינה שעליה חלם הרצל היא מדינה מערבית ליברלית שהיא גם מדינה יהודית. כלומר, מדינה שבבסיסה עומדים הערכים האוניברסליים של ליברליזם וסובלנות, אך הגרעין המייסד שלה מורכב מיהודים והסמלים היהודיים תופסים בה מקום מרכזי.

גורדון, כפי שראינו, שלל את קיומה של מערכת ערכים אובייקטיבית ואוניברסלית. על פי תפיסתו, כל אדם נדרש לעצב את השקפת עולמו על פי חווית החיים הייחודית לו, וכל תרבות אמיתית מתאפיינת ביחס שונה אל החיים ואל העולם. החברה היהודית המבוקשת צריכה להיות אם כן מקום שבו, מתוך החיבור שבין התרבות היהודית המקורית והקשר הישיר אל ארץ ישראל, תוכל להתפתח אותה חוויית חיים יהודית אותנטית.

אם לנסח את הדברים קצת אחרת, הן הרצל והן גורדון חלמו על 'מדינה יהודית' (אם כי גורדון לא התלהב מהמונח 'מדינה'). אולם הרצל חלם על מדינה שתהיה 'יהודית' באותו מובן שבו ארצות הברית למשל היא 'אנגלו-סקסית'; כלומר, הגרעין המייסד שלה הוא ממוצא אנגלו-סקסי והתרבות האנגלית והמורשת האנגלית עמדו לנגד עיניהם של מקימיה. אך יחד עם זאת היא בשום אופן איננה המשך ישיר של הממלכות האנגלו-סקסיות, היא איננה מחויבת למורשת האנגלית, וההרכב האתני של האוכלוסייה שלה עשוי גם הוא להשתנות. גורדון, לעומת זאת, חלם על חברה שתהיה יהודית באותו מובן שבו אנגליה היא אנגלית וצרפת היא צרפתית: כלומר, חברה שייווצרו בה סגנון חיים מקורי, תפיסה דתית ייחודית ומערכת של ערכים שתהיה אופיינית לה, כזו שתהיה תוצר של ההיסטוריה שלה, המורשת התרבותית, הנסיבות והסביבה הגיאוגרפית.

המדינה וצמד העבדקנים

גורדון נפטר בכ"ד בשבט תרפ"ב (1922), לפני תשעים שנה. הרצל נפטר שמונה-עשרה שנה קודם לכן, בכ' בתמוז תרס"ד (1904). בסופו של דבר המדינה שקמה בארץ ישראל הייתה רחוקה למדי מחזונו של זה כמו גם מחזונו של זה. גם דמותה של היהדות כפי שהתפתחה במדינה הייתה רחוקה למדי משני החזונות המנוגדים הללו. ואף על פי כן, נדמה שיש טעם לעסוק גם היום ברעיונותיהם של צמד העבדקנים הללו. קודם כול, מפני שהדבר עשוי ללמד משהו על הדרכים האלטרנטיביות שבהן יכלו ללכת היהדות והתנועה הציונית, גם אם בסופו של דבר לא הלכו בהן. שנית, מפני שהעיסוק הזה יכול לשפוך אור חדש על כמה מהמושגים והרעיונות שעומדים בבסיס המציאות שבה אנחנו חיים היום.

אהוד פירר כותב דוקטורט על א"ד גורדון במסגרת התוכנית לפרשנות באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. המחשבה שהתפיסה האקסיסטנציאליסטית במובהק של גורדון לא יכולה ללכת יד ביד עם תפיסת האמת האוניברסלית והמוחלטת של הרצל (למעשה כמעט בדיוק הניגוד בין קירקגור להיגל) יסודה בטעות. התפיסות האלה הולכות יד ביד ואף מפרות זו את זו – לראיה, מדינת ישראל דהיום כוללת גם את תל-אביב (על אפם וחמתם של הדתל"ים הקיצוניים) וגם את מפעל הבובות של ישיבות הקו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: