פראות של קדושה / ניר מנוסי

בניגוד לתפיסה המקדשת את הרציונליזם, הרי שיהודי נדרש להסתובב עם הרגשת מסתורין נמשכת. הכול מתחיל ביציאה מ'מצרים דקדושה', באמצעות 'פרעה דקדושה'

לפני כשלוש שנים הזדמן לי לצפות בקטע מראיון טלוויזיוני עם דוקטור צעיר למחשבת ישראל, שאת פניו זיהיתי מתקופת לימודי באוניברסיטה העברית. אין זה חשוב לנקוב בשמו, שכן מאמר זה אינו עליו אלא על דבריו. רק אציין שבשנים האחרונות הוא הפך לדובר בולט בקרב הפלג היותר מודרני וליברלי בציבור הדתי-לאומי, כאשר הקו המאפיין את הגותו הוא קריאה ליהדות מתונה ורציונליסטית, ההולכת בדרכו של הרמב"ם, לפחות כפי שהוא מבין אותו.

על נושא זה הוא דיבר גם באותו רגע שבו חלפתי ליד הטלוויזיה. לפי הרמב"ם, הוא הסביר בהתלהבות, צלם הא-לוהים שלנו מתבטא בהיותנו רציונליים. היום, הוא אמר, מקדשים את האי-רציונלי, את המיסטי והמסתורי, ולא מבינים שמדובר באיבוד צלם הא-לוהים שלנו. כדי להמחיש את דבריו הוא סיפר את הסיפור הבא:

פעם אחת יהודי אחד, שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מכיר את מנהגי ישראל, נקלע לבית כנסת. הוא האזין לתפילה ועיין קצת בסידור, אך דבר לא דיבר אליו. לפתע, כשכבר עמד לצאת, הגיע לאוזניו קול שליח הציבור הקורא את ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה…". מילים סתומות אלו ששטו בחלל החדר נשמעו לאותו אדם כאיזה כישוף מסתורי, מעין לחש מעולם אחר, והן שהצליחו סוף-סוף לעורר בו התפעלות. בעקבות חוויה רוחנית זו החל היהודי להתקרב ליהדות עד ששב בתשובה שלמה.

אנשים חושבים, סח הד"ר הצעיר, שאותו אדם עבר חוויה רוחנית נעלית. אך לפי הרמב"ם הם טועים. עבור הרמב"ם אין שום מעלה בכך שאיננו מבינים משהו. מעלתנו טמונה בדיוק בהפך מכך – בכך שאנו מסוגלים ללמוד ולהבין. הרמב"ם מאמין בנו וביכולתנו ללמוד ולהבין! אילו היה אותו אדם לומד את תוכן הקדיש – כפי שוודאי עשה מאוחר יותר – היה רואה שכל אותן מילים בארמית אינן מסתוריות או קסומות, אלא בעלות פשר המובן לכל בר-דעת. חווית התפכחות זו היא-היא הנעלית והמרוממת, לא הפליאה שקדמה לה. כל זאת אמר הד"ר בעיניים נוצצות, כמתפעם מחדש מהמעמד הנעלה שמעניק הרמב"ם לשכלנו.

עד כאן שמעתי בטרם נאלצתי להמשיך בדרכי. יכולתי לזהות את האמת שבדברי הד"ר הצעיר, ובכל זאת, מצעד לצעד הלכה וגברה בקרבי תחושת מיאוס מהם. בדרך פירושו את סיפורו של אותו יהודי, הרגשתי, הוא כמו כובש במים קרים לפיד בוער ויקר-ערך החיוני להתקשרות שלנו כיהודים עם התורה ועם ה'. והוא אינו עושה זאת רק אצלו, אלא גם בקרב ציבור הצעירים הגדול ההולך בעקבותיו. גם העובדה שבעיני הד"ר דלק ניצוץ לא ניחמה אותי, כי היא העידה שהוא מתלהב מחוסר-ההתלהבות – מתכון בטוח לחיסון מפניה.

הסוד לתוך ה'דוס'

סיפורו של הד"ר נגע בי כל-כך משום שגם אני, כמה שנים קודם לכן, הייתי בדיוק בנעלי אותו אדם בסיפור שלו. אף אני לא ידעתי דבר על היהדות והייתי מלא ניכור כלפיה, ואף התעניינותי ניצתה בראשונה דווקא דרך מילים, ביטויים ודימויים מתוך ספרות הקבלה – ובפרט ספר הזוהר, על הארמית רווית המסתורין שלו. נכון, בהמשך הדרך אף אני ישבתי ללמוד אותם, והבנתי את פשרם המילולי, ובכך חווית המסתורין הראשיתית אל מולם חלפה לה; אבל בניגוד להתפתחות הרצויה אליבא דאותו ד"ר, יחסי לעצם תחושת המסתורין הראשונית לא השתנה. תחושה זו, היה ברור לי, היא עמוקה וחשובה מאין כמוה בנפש האדם, ואם התוכן הסתום שעורר אותה בראשונה פוענח והובן, הרי שמוכרחים לעוררה מחדש באמצעות תוכן בלתי-מפוענח חדש.

מאותו רגע הסתובבתי בתחושה שאני מוכרח למצוא את המענה המדויק לדבריו של אותו ד"ר, לשים את האצבע על הפסוק או המימרה החסידית המשיבים לו. תפילתי נענתה: אותה השגחה פרטית שזימנה אותי למקלט הטלוויזיה בשעת הראיון זימנה אותי זמן קצר מאוחר יותר לשיעור של מורי הרב יצחק גינזבורג, שכמו קרא את מחשבותיי והשיב להן.

הרב פירש את הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר". בתורת החסידות מקובל להסביר שלחם, יין ושמן ("דגנך, תירושך ויצהרך") הינם סמלים של תורת הנגלה, תורת הקבלה ותורת החסידות, בהתאמה. הקבלת תורות הנגלה והנסתר ללחם וליין היא מן המפורסמות: הנגלה שבתורה הוא כמו הלחם המזין ובונה אותנו, ולאחר שמילאנו כרסנו בה, הנסתר שבתורה משמש כיין המבשם ומרומם אותנו. מה שפחות מפורסם הוא משל השמן. השמן אינו מרומם כיין (אם כי יש בו מידת אצילות אחרת – הוא צף מעל המים). מעלתו טמונה דווקא בכך שהוא מפעפע מטה, מעשיר ומרווה את המזון. השמן הצלול, החשאי והחרישי מסמל את הסודות הגבוהים ביותר, הנקראים "רזין דרזין", סודי הסודות.

מהו הסוד המפתיע אפילו את תורת הסוד? הידיעה שביכולתה להתאחד עם תורת הנגלה ועם החיים המעשיים. מצד אחד אלו הסודות הגבוהים והדקים ביותר, אך מצד שני הם מפרים את עולם המעשה. בהלצה אפשר לומר שהשמן מסוגל להחדיר את ה"סוד" לתוך ה"דוס": להוסיף ממד עומק לחיי ההלכה והמצוות.

זהו אם כן פירוש הפסוק "ושמן על ראשך אל יחסר" – תמיד אנו צריכים להסתובב עם הרגשת פליאה ומסתורין מול סודי הסודות של התורה. גם אם למדתי כבר את פירוש מילות הקדיש, הרי שאני מוכרח למצוא חידות חדשות שיבואו כשמן על ראשי על מנת להחיות את התחושה שישנם סודות הנשגבים מבינתי. צריך לאכול את לחם הנגלה ולשתות את יין הנסתר – שני אלו מופנמים לתוכנו; אך העיקר והתכלית הוא ללמוד, לכתחילה, סודות שהם "על ראשך", נעלים מהשכל ואינם נקלטים לגמרי. עם כמה שהדבר מרתיע רבים, הוא חיוני כדי להשלים את תיקון הקומה השלמה שלנו. כל אחד חייב לחוש טפטוף תמידי של רזי הרזים מעל ראשו.

כיבוי התשוקה לגדול

רעיונות אלו מובילים אותנו למושג המרכזי שברצוננו לבחון כאן, והנוגע לענייני הזמן הזה – חג הפסח והניסיון לספר מחדש ביציאת מצרים.

האדמו"ר הראשון של חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל ה"תניא", או אדמו"ר הזקן בפי אנשי חב"ד – טבע מונח מרכזי בחסידות, שגם הרבי מליובאוויטש האחרון הרבה לצטטו: 'מצרַים דקדושה'. מה היא מצרים דקדושה? את המילה מצרַים מפרשים תמיד מלשון מצָרִים – קשיים צרים ומגבילים החונקים את הנשמה ומונעים אותה מלהתגלות. סבלי העולם הזה, ובמובן מסוים גם תענוגות העולם הזה, כולם משמשים כמצָרים שמהם אנו מבקשים להיחלץ בחג הפסח, ובעצם בכל יום ויום (אדמו"ר הזקן אף הדגיש שלא רק "בכל דור ודור" חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, אלא אף בכל יום ויום – שעל כן אנו קוראים את שירת הים מדי בוקר).

אך מצָרי העולם הזה הארצי הם כולם רק "מצרַים דקליפה" – מצרים החומרנית והגסה שניתן לזהותה בקלות וממרחק רב; ישנה גם בחינה דקה יותר של מצרים, המתקיימת בתוככי עולם הקודש והמצוות, בתוך מה שנקרא ה"דתיות". זוהי "מצרים דקדושה", שקשה יותר לזהות אותה ולהיחלץ ממנה. המצרים דקדושה היא המצָרים של הדתיות עצמה – האופן שבו שגרת המצוות, וכן לימוד התורה בכלים שאנו מורגלים בהם, חדלים להיות רק מסגרת התוחמת ומארגנת את חיינו באופן חיובי, והופכים גם לסד המצמצם ומכבה את תשוקת נשמתנו לגדול, להתפתח ולשאוף למדרגות קדושה נעלות יותר.

מצָרי הקדושה מתבטאים הן במישור הרגשי וההתנהגותי והן במישור השכלי. במישור הרגשי וההתנהגותי המצָרים הם הלך הרוח האומר ש"די לי במדרגת עבודת ה' שאני רגיל בה, אין לי מה לכסוף ליותר מכך; כפי שיש להסתפק במועט מבחינה חומרית כך אסתפק במועט מבחינה רוחנית – העיקר שאני דתי". במישור השכלי – וכאן הדברים מתקשרים לנושא שעמו פתחנו – מצרי הקדושה הם ההסתפקות בלימוד אך ורק באופן המתקבל על שכלי ומתיישב על דעתי, באופן של "טעם ודעת", ללא כל שמן-רזין-דרזין (או אפילו קצת לגימות של יין-רזין סתם). גישה שכלתנית זו מצמצמת אף היא את תודעת האדם המאמין (אכן, דומה כי ממנה משתלשלים המצָרים של מישור הרגש וההתנהגות).

מצד אחד שייכת המצרים דקדושה, כפי ששמה מעיד, לעולם הקודש החיובי: מדובר בגבולות שפויים ומיטיבים, המהווים גרסה מתוקנת של המצָרים הארציים; אך מצד שני אלו עדיין מצָרים, שגם מהם עלינו לצאת אם ברצוננו למלא בשלמות את המצווה לראות עצמנו כמי שיצא ממצרים.

יש גרסה מתוקנת

אז כיצד יוצאים ממצרי הקדושה? ובכן, כפי שעל מצרים דקליפה מולך מלך, הלא הוא פרעה, כך גם על מצרי הקדושה יש להמליך מלך – 'פרעה דקדושה'.

בעוד המילה "מצרַים" מבטאת צרוּת, ב"פרעה" יש משהו פרוע. פרעה הוא הראש פְּרוע השיער המולך על המצרִים הממושמעים והמסורקים. כך למשל, בספר יחזקאל מתואר פרעה כ"הַתַּנִּים [=התנין, הנחש] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי": הוא מאלִיהַּ את עצמו לכדי בורא העולם ובורא עצמו, כמו אותו נחש עקלתון מפורסם המוליד את עצמו מתוך פיו. לא כל מצרי ירשה לעצמו מחשבה פרועה שכזו: רק פרעה.

בגרסת הקליפה פרעה גרוע ממצרים. בעוד הם מייצגים מסגרות שליליות, פרעה מייצג שבירת מסגרות, אנרכיה ותוהו. בעוד למצרִים יש איזשהו ראש על הכתפיים, פרעה מבקש לערוף את כל הראשים (כולל, אם לשפוט לפי 'משימת ההתאבדות' שהוא יוצא אליה לאחר המכה העשירית, את ראשו שלו). לכן קשיות-עורפו של פרעה בלתי-הגיונית כל-כך, עד שאין הוא שועה אף ליועציו הקרובים ביותר. פרעה אינו הגיוני, הוא מופרע.

אך לפי תורת הקבלה לכל דבר בעולם – איפה שהוא, איך שהוא (וצריך כמובן לברר בדיוק איך ואיפה) – יש גרסה מתוקנת, גרסה של קדושה שממנה הוא השתלשל. אחרת מאיפה הוא הגיע לכאן? זה גם אומר שמכל דבר יש מה ללמוד ולשלב בעבודת ה'. ופרעה אינו יוצא מן הכלל. יש מקום גם לאיזו מופרעות ופראות של קדושה. היא לא צריכה לפרוע את סדרי העולם, אך גם לא להותיר אותם בצמצומם ובצרותם. היא צריכה להחדיר אורות גבוהים של תוהו לתוך כלי התיקון.

המושג פרעה דקדושה מופיע לראשונה בספר הזוהר על פרשת ויגש (זוהר ב, דף רי, א). הזוהר מפרש את הביטוי "בית פרעה" כ"ביתא דאתפרעו ואתגליין מנֵיה כל נהורין וכל בּוּצינין", ובעברית: הבית שממנו נפרעים ומתגלים כל האורות וכל הניצוצות. בגרסתו הקדושה, בית פרעה אינו מוקד השעבוד הגדול ביותר, אלא מוקד החירות הגדולה ביותר, מקור הגילוי של כל האורות הרוחניים הגבוהים ביותר בבת אחת.

מיהו פרעה דקדושה? בראש ובראשונה אין זה אלא הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, הנמצא מעל כל ההגדרות והגבולות. אך מעבר לכך, פרעה דקדושה הוא גם רובד הנמצא בתוך כל אחד מאיתנו. זהו רובד שאינו מרגיש כבול בידי מצָרי העולם הזה, רובד המשתוקק וכוסף להתעלות מעל הגבולות המדודים של חייו ולחתור אל האין-סוף. אין הוא מסתפק במדרגת עבודת ה' הנוכחית שלנו, אלא רוצה להתקדם ממנה; אין הוא מסתפק בלימוד על-פי טעם ודעת, אלא מבקש לחוש את ה"שמן על ראשך" שלמעלה מטעם ודעת. ללא טיפות אין-סוף אלו הנוקשות על חלונו, חייו אינם חיים.

לאחר שיצאנו ממצרי הקליפה והכנסנו עצמנו בעול מצרי הקדושה, אנו צריכים להמליך עליהם את פרעה של הקדושה. מסגרת החיים הדתית, המתבטאת בלימוד שכלי מאומץ ובמשטור תמידי של מידות ההתנהגות, אינה כדאִית – ואדרבה, מחטיאה את לב הברית עם ה' שאותה מגלמת התורה – אם היא לא משמשת כסולם אל אותם כיסופים שמעל המסגרות, החשים בפלא האין-סוף וחותרים אליו.

בין מילה לפריעה

רמז לכל הדבר הזה ניתן למצוא בכלל הנודע הנאמר בקשר לברית מילה – אחת המצוות שניתנו כבר במצרים – ולפיו "מל ולא פרע, כאילו לא מל". המילה היא כריתת הערלה הגסה, הגלויה יותר, והפריעה היא ההסרה הזהירה של הערלה הדקה, הסמויה ממנה. כאשר מלים רק את הערלה הגסה ולא את הדקה, הרי זה כאילו לא עשינו דבר.

והנה, המצרים דקליפה – משיכתנו לעניינים הצרים של העולם הזה – היא כמו הערלה הגסה שאותה יש למול. כאן אין מה לפרוע בעדינות, כי הדבר רק ייתן פתחון פה נוסף לפרעה – לשון פריעה – של הקליפה, שינצל כל הססנות מצדנו על מנת לשמר את שעבודנו אליו. אך במקרה של המצרים דקדושה המצב הפוך: זו מהווה הערלה הדקה, ואותה יש לפרוע בזהירות, פן נאבד את מה שטוב בה. כאן הפריעה חיובית משום שכאן אנו רוצים את פרעה – את פרעה דקדושה, שדווקא משחרר אותנו משעבוד.

נמצאנו למדים דבר חשוב על אודות 'אופיו' של פרעה דקדושה: הוא אינו מופרע ומשתלח כלל, אלא ממש ההפך מכך; הוא אמן הפריעה העדינה, מלאכתו הזהירה ביותר של המוהל, שכל עניינה להסיר את מחיצת הערלות והגסות המכסה אותנו ולהגדיל את רגישותנו.

הרעיון העומד בלב כל מה שדובר כאן מגולם במושג הקבלי "ספירת הכתר". חכמת הקבלה עושה כידוע שימוש במבנים שונים, שבאמצעותם ניתן לראות כי תופעות שונות בתורה ובעולם הן למעשה מקבילות זו לזו (אכן, הפועל ק-ב-ל מופיע  בתורת משה רק במובן של להקביל, כאשר המשמעות של לקבל מופיעה רק בחלק ה"כתובים", המאוחר יותר). המבנה הראשי של הקַבלה הוא מערכת עשר הספירות, והיחסים המסועפים ביניהן מהווים לפי הקבלה את ה'שלד' של כל המבנים והתהליכים המורכבים בעולם.

מערכת הספירות מקבילה, בין השאר, למבנה של גוף האדם, וכן למבנה של חלקי הנפש שלנו. אין כאן המקום לפרושׂ הקבלה זו לפרטיה, אך נתמקד בחלק המעניין ביותר מבחינתנו. בעוד כל אחת מהספירות מקבילה בצורה ברורה לאבר בגוף, וכן לכוח מוגדר בנפש, הספירה הראשונה, היא ספירת הכתר, יוצאת מן הכלל. הדימוי של כתר המונח על הראש בא לבטא רובד בנפשנו השורה כביכול מעל שכלנו, היכל בלתי נראה ובלתי מורגש שכמו מקיף את המחשבות שלנו. אפשר לומר שהמנהג הקדום והאוניברסלי להציב כתרים ומגבעות על בעלי משרות חשובות בא לבטא את אותה תחושה – לאדם החשוב יש קומה נוספת מעל ראשו, שאותה יש להמחיש בדמות כתר.

חידה וחדווה במקומו

על מנת להמחיש את רעיון קיומה של ספירת כתר בנפש, הדרך הטובה ביותר היא לקחת את המושג המפורסם שטבע פרויד, "תת-מודע", ולעשות וריאציה עליו. אם ישנו תת-מודע בנפש – רובד של מאוויים וחרדות שאנו מדחיקים מתודעתנו כדי לא להתמודד איתם – הרי שעל אותו משקל אפשר לדבר על "על-מודע": רובד השורה כביכול 'מעל' המודעות, ושתכניו לא הודחקו, אלא פשוט טרם התוודענו אליהם. העל-מודע הוא מה שמכונה שורש הנשמה, שכמו שורש העץ אינו ניכר על פני השטח, אך מהווה את מקור ההשראה וההתפתחות שלנו.

הפרעֹה של הקדושה, השמן של סודי הסודות שצריך תמיד להיות משוח על ראשנו – שני אלו הם דימויים שונים לספירת הכתר ולעל-מודע. למרות שאיננו מודעים לכתר ואיננו מסוגלים לתפוס אותו, אנו מסוגלים, וצריכים, לפתוח לו צוהר על מנת שאורו יחדור אלינו. חִשבו על חדר עם חלון בתקרתו (מה שמכונה באנגלית skylight) שדרכו חודר לחדר אור מהשמים. כזה צריך להיות חדר חיינו. אנו חיים כאן, בעולם הזה הארצי והמעשי, אך על מנת שנשמור על קשר עם שורש הנשמה שלנו עלינו להשאיר תמיד את צוהר התקרה פתוח.

הדרך לפתוח את הצוהר לאור הכתר הוא דרך טיפוח תחושה המכונה הפלאה: הזיכרון שמקור נשמתנו באור האין-סוף הא-לוהי. רגש ההפלאה אינו דמיון במוחו של הנבער, אלא מעין אבר-חישה הרגיש לכך שישנם דברים הנשגבים מהשגת השכל. לכן זוהי תחושה שאין לאבד אותה, אלא יש להזין אותה כל פעם מחדש בידי מושאי-פליאה חדשים: "שמן על ראשך אל יחסר".

חיוניות ההפלאה להתפתחותנו מומחשת בהתבוננות מילולית יפה. אם נתבונן בביטוי שבו אנו מתארים את ה' בקריאת שמע, 'י-ה-ו-ה אחד', נשים לב כי משבע אותיותיו ניתן ליצור את צמד הביטויים היפה 'הוא חידה' ו'היא חדוה'. מה זה אומר? שככל שאנו חשים עד כמה ה' הוא חידה, עד כמה הוא רחוק ובלתי נתפס, כך באופן פרדוקסלי נהיים אנחנו – כנסת ישראל, "היא" – יותר בחדווה, כלומר חווים יותר את נוכחותו בחיינו. מחול זוגי זה מהווה את מהות האמונה ב"ה' אחד".

לשלוח שורשי אוויר

אנו חיים בעידן פרוע. סדרי החיים נפרעים, מרקם החברה נפרע, המשפחה נפרעת. זהו עידן רגשי ורגשני, המתקומם כנגד שלטון השכל ומדמה לחשוב כי אם נחליפו בשלטון הלב הכול יסתדר מעצמו. אך כפי שהפתרון אינו טמון בכניעה לרגשנות הכללית ובניסיון לבנות עולם דתי שכולו לב, כך הוא אינו טמון בשמרנות שפויה וכבויה, שרק מדגישה מחדש את מעלת השכל על הרגש.

היער נכרת בידי גרזן שנחצב מהיער עצמו. מה שמסוגל לחלחל לתוככי הלב ולהפנותו אל הקדושה אינו רציונליזם שכלתני, אלא משהו בעל טבע דומה ללב. מענה לסערות המתחוללת בלב הצעירים במישורים שמתחת לשכלם נמצא במישורים שמעליו – בתורה הרוויה בשמן החרישי של סודותיה, באורותיו של פרעה דקדושה. נדרש שכל בריא ואיתן שישמש גשר ביניהם; אך זהו בדיוק תפקידו – להיות גשר, לא יעד שאליו כל הגשרים מובילים.

טיפוח רגש ההפלאה, הפותח את הצוהר לעל-מודע, נדרש מהגיל הרך ביותר. חינוך יהודי המבקש לזקוף את הילד למלוא שיעור קומתו צריך לשלב את תכניה, רוחה וניגוניה של פנימיות התורה מגיל אפס, בנוסף לבניין המידות והשכל. אך בל נחשוב שאנחנו, הבוגרים והיגעים, ששכלנו מבצרנו, פטורים מכך. גם אם זו עבודה קשה עבורנו, הרי אמר פרעה, והדבר תקף גם לגבי פרעה דקדושה, "תכבד העבודה על האנשים". פתיחת הצוהר אל העל-מודע חיונית מאין כמוה על מנת שאור האמונה יחדור ללבנו ויהיה חלק ממרקם חיינו.

דימוי נפלא לבקשה אחר חידוש הקשר עם רגש ההפלאה בגיל בוגר ניתן למצוא בעולם הצומח, בתופעה מיוחדת הנקראת "שורשי אוויר".

כידוע, עץ רגיל ניזון מהאדמה דרך השורשים שבבסיסו. אך ישנם עצים שאינם מסוגלים כביכול להיפרד מהאדמה, ולכן אפילו כשהם מיתמרים לגבהים הם ממשיכים לשלשל מטה שורשים דקים מענפיהם. חלק משורשים אלו אינם מגיעים לאדמה, והם מידלדלים מהענפים כשערות שמוטות; אך אלו שמצליחים מתעבים, מתקשים והופכים להיות שורשי אוויר – עורקים חסונים המחברים את העץ לאדמה, מבחוץ. שורשי האוויר יוצרים בהדרגה סבך מופלא המשתרך מסביב לעץ ומשמש עדות חיה ופועמת להזדקקותו הגדולה לאדמה.

השורשים הרגילים שבבסיס הגזע הם כמו החיבור שלנו לקרקע נשמתנו בשעת ילדותנו, ולאחר מכן ברבדים הילדותיים של נפשנו, אלו הסמוכים אל מקורם. אלו קיימים אצל כל עץ, אצל כל אדם. אך ביטוי לאהבה יתרה למקור נשמתנו מעניקים לנו העצים המיוחדים, בעלי שורשי האוויר. שורשים אלו, הנשלחים אל הקרקע מתוך הענפים הגבוהים אף שנים רבות לאחר שהתרחקו מהאדמה, הם כמו ניסיונות לחדש קשר עם מקור הנשמה אף בגילאי הבגרות, ומתוך הרבדים הבוגרים והמתוחכמים של נפשנו.

לא משנה כמה מפותח שכלנו, לא משנה כמה אנו זקנים ורחוקים ממקור חוצבנו, אל לנו לחדול מלנסות ולחדש עמו מגע – לשלוח שורשי אוויר אל קרקע נשמתנו.

ניר מנוסי הוא מעורכי ספרי הרב יצחק גינזבורג, ומלמד ב"בית הספר לתורת הנפש – פסיכולוגיה יהודית לפי שיטת הבעל-שם-טוב"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

תגובותיהם של ד"ר צבי כרמלי ופרופ' נדב שנרב, בגליון פרשת תזריע (767), למאמר זה, ותגובתו של ניר מנוסי אליהם

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. "תבונה הזריזה בקליטת אנלוגיות ודמיון נועז בשימוש שהיא עושה בהן, משולבים עם כושר לגייס רגשות ויצרים כדי לעורר ענין במושאם – מושא שתמיד הוא עטוף מסתורין. על נקלה אנשים נטעים לראות ברגשות האלה את מאמציהן של מחשבות חזקות ועמוקות, או לפחות של רימוזים עמוקי משמעות, ובכך הם מעוררים ציפיות מופלגות העולות על מה שיוכל השיפוט הקר להצדיקו. … מונחים נרדפים נמסרים בערמה כהסברים, ואלגוריות מוצגות כאמיתות"

    [בגדול אני מסכים עם הכיוון שמוצג כאן, ואינני חושב שרציונליזם גורף, אפילו בגרסתו הרמב"מית, הוא אלטרנטיבה ראויה לדורנו, אבל חייבים קצת איזון גם כלפי הצד השני. החשד שלי -אפשר שהוא לא הגון, אני מודה – הוא שאנשים כמו מנוסי מדברים על משהו שנראה כמו שילוב או הטמעה של הנסתר לתוך הרציונלי, אבל מתכוונים באמת לפראות משולחת רסן של פראי אדם בהמיים. אולי הציטוט דלעיל, שלקוח מביקורתו של עמנואל קאנט על הרדר אבל מתאים ל"תורות" העמוקות כביכול שלהם כשתי טיפות מיים, יועיל להעמיד איזו שהיא מראה מול פרצופה של הדרך שהם מציעים]

  2. ניסיתי בכל מאודי לצלוח את הטקסט הזה, שעל פניו נראה מעמיק ואף גדוש בדימויים יפים וחשובים, אבל לא הצלחתי להתגבר על הפתיחה האומללה.
    למה ההשתלחות הזו? מאיפה המרמור הזה? האם מדובר בסגירת חשבונות אקדמאיים שכולנו נאלצים להיות עדים לה? האם זו הדרך גם לטנף על מישהו וגם למנוע ממנו תגובה, כיוון ששמו לא נאמר במפורש? האם כוכבו הדורך של הד"ר הצעיר, יהא אשר יהא, הוא לצנינים בעיניך? האם מדובר בסה"כ בקנאה? יפה אמרת: תחושת מיאוס!
    חוששני שגוף המאמר עצמו מוכיח היטב את טענתו של הכותב – לרעה. אם הברירות המונחות לפניי, הקוראת, הן – קריאת מאמר ביקורת אישי, כן, מפורש ונוקב, או לחלופין – קריאת מאמר 'מופשט' כביכול, מתלהם, מריר, כועס, מלכלך ומבולבל, הרי שאני בוחרת בבהירות וברציונליזם הרמב"מיים על פני האוננות הגינזבורגית.
    העכרת את הבוקר שלי, מר מנוסי. בושה לך.

    • נו נו… דברים קשים אך כדרבנות, ובטוחני שמר מנוסי יתנצל בפשטות בשבוע הבא. בטוח מסוגל הוא להצגת רעיונותיו החשובים גם בלא רמיסה של אלו אשר להבנתו סוברים אחרת. כה לחי.

    • מה שבטוח הוא שאת הביטוי המכוער "אוננות גינזבורגאית" לא למדת מהרמב"ם. אולי את בוחרת ברציונליזם, אבל לא בנקיות דעתו של הנשר הגדול.
      אפשר לטעון נקודתית נגד ריבוי הרמזים על זהותו של הד"ר, אבל בסך הכל יש כאן לא יותר מפתיחה לגיטימית על דרך ההנגדה, בלי שום נקמנות ופסים אישיים. ודאי לא בהמשך המאמר שמפליג משם הלאה.
      (ויפה אמרת, נאים הדברים לאומרם: למה ההשתלחות הזו? מאיפה המרמור הזה?…).

    • אנא, בלי ביטויים שאין המקום יפה להם.

  3. הדוקטור הצעיר (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%92%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%9F) נולד שנה אחרי המחבר הזקן (http://nirmenussi.com/about/), מה שלא מפריע לאחרון להתנשא על הראשון ללא הצדקה.

  4. רק עתה ראיתי את התגובות כאן, ומיד התמלאתי צער וכאב. הדבר האחרון שמעניין אותי הוא להשמיץ אנשים או להתכתש אתם. רציתי, ניסיתי, להתייחס לגוף הדברים עצמם. כעת אני מבין שלא הצלחתי לגמרי, ובכל זאת לפחות שמץ השמצה הסתנן לפסקאות הפתיחה. על כך אני מתחרט מאד. זה עתה קיצרתי ושכתבתי את הפתיחה בגרסא הנמצאת בבלוג שלי, ואני מקווה שהצלחתי למזער את הנזק ולו במעט:
    http://nirmenussi.com/2012/04/06/holy-pharaoh/

    "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני", ומחילה ממי שנפגע.

  1. פינגבק: תגובות ל"פראות של קדושה" מאת ניר מנוסי « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על שלומית לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: