מכירת החמץ התחילה כברירה אחרונה של אדם המצוי בשעת הדחק, עברה להיות היתר שניתן לסוחרים שעלולים להפסיד ממון רב והפכה להיות נחלת הכלל. גלגולה של הלכה

מנהג מכירת החמץ הוא כיום חלק מההליך המקובל של ביעור החמץ. ברצוני להצביע על קושי בשימוש הנרחב שנעשה בהיתר זה היום, תוך בחינת המקורות הרלוונטיים. בחג זה, כשכל חומרה שהועלתה על ידי מי מהפוסקים קנתה לה שביתה ופשטה חיש ברחבי העם, מוצאים אנו את עצמנו משתמשים באופן נרחב בקולא גדולה באיסור דאורייתא. לשם השוואה, מכירת אדמות לגוי בשנת שמיטה מעוררת מהומה מדי שבע שנים, זאת למרות שמצוות השמיטה בימינו היא מדרבנן לרוב הפוסקים, ולמרות הצורך לקיים את החקלאות היהודית בארץ ישראל.

מאידך, כולם סומכים על מכירת החמץ שאיסורו דאורייתא. משפחות רבות יסמכו על המכירה על מנת להשאיר ברשותן כמה חבילות פסטה. 

מכירת החמץ במהלך הדורות

המקורות הקדומים למכירת חמץ הינם מועטים. מובא בתוספתא (פסחים פרק ב):

ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנוכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה.

הדוגמה שהתוספתא מביאה הינה אירוע חריג למדי – אדם נמצא בספינה ואין באפשרותו להיפטר מהחמץ בדרכים רגילות. על פי פתרון התנאים, הוא יכול להעביר את החמץ לרשות הגוי. ניתן ללמוד כי התוספתא עסקה דווקא בתנאים יוצאי דופן שכאלה, אך במציאות חיים רגילה עם ישראל היה מבער את החמץ שברשותו.

כתב רבנו ירוחם בשם בעל הלכות גדולות (הלכות פסח כט, עג, ומובא בבית יוסף): "ובלבד שלא יערים". על דבריו כתב הבית יוסף (סימן תמ"ח):

ואיני מבין דבריו, דהא שרי לתנו לגוי במתנה ולחזור וללוקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא (מותר) מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי.

מדברי הבית יוסף מובן כי מדובר דווקא כשהוציא היהודי את החמץ מרשותו. כך גם מדגיש השולחן ערוך (תמ"ח, ג). כשני דורות עברו מאז תקופת השולחן ערוך, ומכירת החמץ עברה שינוי גדול, כפי שכתב הבית חדש:

ובמדינה זו, שרוב משא ומתן הוא ביין שרף ואי אפשר להם (ליהודים) למכרם לעכו"ם מחוץ לבית בפרט למחזיקים באורנד"א (בחכירה), יש להתיר בעניין זה שימכור לעכו"ם כל החמץ שבחדר, וגם החדר עצמו ימכור לעכו"ם.

רואים אנו שמכירת החמץ התפתחה עקב המסחר הסיטונאי ביי"ש. הפוסקים התירו למכור חדר בבית שיש בו חמץ לגוי, על תכולתו. מכירה זו הייתה מכירה רשמית בלבד, ללא הוצאת החמץ מהבית, אך הייתה פרטית ולא נעשתה באופן המוני לכלל בתי האב.

שינויים נוספים חלו לפני כמאה וחמישים שנה, אז החלו הסנוניות הראשונות של מכירת החמץ לכל אנשי העיר. רב העיר היה מקבל הרשאה מבני העיר להיות שליח למכירה, או שאנשי הקהילה מכרו את החמץ לרב והוא מכר את החמץ שברשותו לגוי – ללא הוצאת החמץ מהבית ואף ללא רישום של מקום החמץ וללא נתינת מפתח הדירה לגוי (ראו בספר 'המועדים בהלכה', עמ' שב-שג, שמביא את ה'צמח צדק' כדוגמה לפוסק שקיבל את מכירת החמץ ההמונית).

סוגי הקניינים הנעשים במכירת חמץ

מכירת חמץ בחצר האדמו"ר מבעלזא. צילום: ויקיפדיה עברית

כיוון שחולשתה של המכירה רבה והיא מתקיימת באיסור דאורייתא של 'בל ייראה ובל יימצא', וכן משום שלא נועדה מעיקרה לבתי אב אלא לסוחרים המחזיקים חמץ רב – היו מרבים בשיטות הקניין המקובלות בהלכה, ועושים קניינים רבים על מנת לחזק את המכירה.

בין הקניינים הנהוגים: קניין אגב, שבו קונים את החדרים שבהם החמץ ואגב כך קונים את החמץ עצמו; קניין סודר, שנעשה כקניין חליפין: הקונה נותן סודר ובתמורה הוא מקבל זכויות קנייניות בחמץ; קניין שטר (למרות שאין מיטלטלין נקנים בשטר אלא באמירה, נהגו לחזק את המכירה בשטר משתי סיבות: ראשית, כיוון שעושים 'קניין אגב הקרקע' כלעיל, וקרקע נקנית בשטר, ועוד, משום שהשטר מקובל לפי חוק המדינה); קניין בכסף, שבו המוכרים מקבלים עירבון וזוקפים את שאר הסכום כהלוואה; תקיעת כף, שהיא מדרכי הקניין בין הסוחרים, ו'ערב קבלן' – חיזוק שהוסיף 'שולחן ערוך הרב', על מנת שלא ייזקף יתר החוב בהלוואה וייווצר קשר ממוני בין המוכר לקונה.

על נחיצות ה'ערב קבלן' מסביר שו"ע הרב (תנג-תנו):

ולזאת אין תקנה אחרת למכור בהקפה אלא להיות יד ישראל אחר באמצע, שלא יהיה לישראל בעל החמץ שום עסק בעולם עם הגוי הקונה, ולא יהיה הגוי נשאר חייב כלום לבעל החמץ אלא לישראל אחר שלא היה החמץ שלו עדיין מעולם.

כן הביא כי מכירת החמץ לא חלה על החמץ המתבטל, שעליו אומרים שיהא כעפרא דארעא, "כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שבדעתו עליו לחזור לאחר הפסח… ולזאת אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".

עוד חומרה הוסיף – למסור את המפתח לחדר שבו החמץ לגוי, כדי שלא תהיה 'סתם מכירה כעין איזה לחש'.

מכירת חמץ בזמנינו

מהמקורות רואים בבירור שמכירת החמץ החלה כצורך של בודדים, התרחבה למוכרי היי"ש והפכה למכירת חמץ לכל בית אב, כל זאת למרות שאין בכך צורך ממשי למשפחה, שהרי החמץ הממשי שהוא מחמשת מיני דגן או תערובת חמץ הוא מועט. בעזרת תכנון נכון אפשר לדאוג שלא יישאר חמץ, או לבערו בשריפה.

אפשרות נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות, ומצוות צדקה בצדה, היא להעביר את החמץ למחסני גמ"ח על מנת שיעבירוהו לנזקקים לאחר חג הפסח. מאחר שנאספת כמות מזון גדולה ניתן למכור את החמץ כדרך הסוחרים, וכך האדם יכול להיפטר מהחמץ בדרך ראויה.

ישאל השואל: הרי בביתי תבשילים שהוכנו בכלים שאינם כשרים לפסח? התשובה היא שניתן להשאיר מזון כזה עד לאחר הפסח ללא מכירה, כפי שכתב המשנה ברורה (תנג, א):

תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה חמץ בו ביום, אף על פי שאין בתבשיל שישים כנגד חמץ שנפלט לתוכו מהקדירה מותר להשהותו עד לאחר הפסח.

הרי לנו שתבשיל שאין בו רכיבי חמץ, אין צורך למוכרו וצריך רק להצניעו עד לאחר הפסח. כן הדין בקטניות, שאף הנוהגים בהן איסור אין צריכים למוכרן לנוכרי, וכפי שכתב הרמ"א (תנג, א): "וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית". גם סירי החמץ אין צורך למוכרם וצריך רק להצניעם, כפי שכתב השו"ע (תנא, א) על כלי חרס שלא ניתן להכשירם לפסח:

ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסגרם בחדר ולהצניע המפתח.

ולא עוד, אלא שאם ימכור את הכלים תתעורר בעיה נוספת (כפי שמעיר בעל השו"ת 'דבר חברון', אורח חיים עמ' 254), שמא יהיה צריך להטביל את הכלים לאחר הפסח, כדין כלים הנקנים מגוי הזוקקים טבילה. על מנת לעקוף את הבעיה יש שנהגו למכור את החמץ הבלוע בכלים ולא את הכלים עצמם, אך מכירה זו מעלה שאלה של הערמה כפולה ומכופלת – היכן מצאנו אדם שירצה לקנות חמץ הבלוע בכלים?

שורת ההלכה

לסיכום נאמר כי מכירת החמץ הנהוגה בקהילות ישראל לסוחרים יש לה תוקף, כפי שנהגו במאות השנים האחרונות, אך מכירת חמץ לבתי אב המחזיקים כמויות קטנות – אינה כדאית. ראוי לסלק את החמץ מהבית, אם בדרך של ביעור ואם בדרך של העברתו לגמ"חים.

הרב יצחק בן יוסף הוא רב בית הכנסת הכללי בקריית ארבע חברון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012