היסטוריה כאן ועכשיו / שלום רוזנברג

 

 הסבר הרמב"ם לחוקי התורה כמי שנועדו להיאבק באלילות זוכה למשמעות עדכנית אם הופכים את כיוון ההסתכלות

מתוך: 'בחירתה של סופי'

רעיונות רבים ושונים הועלו כדי להסביר את מצוות הקרבנות. ביניהם מבקש אני להזכיר את דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב). דבריו מאפיינים את גישתו בהסבר מה שאנו נוהגים לכנות 'חוקים'. בחלקם ניתנו החוקים כאמצעים במאבק נגד האלילות. כדי להקל על ההסבר העקרוני במתודה זו, בחרתי להתמקד במקרה אחד, באיסור החוזר שלוש פעמים בתורה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" – פעמיים בסמוך למצוות הבאת ביכורים (שמות כג, יט; לד, כו), ופעם נוספת בסיום פרשת המאכלות האסורים (דברים יד, כא).

חוק מן העבר

כדי להבין את הרקע ההיסטורי האלילי, למד הרמב"ם את "כל" ספרי העכו"ם שהגיעו לידו, ספרי הצאביה בלשונו. לא היו אלה ספרים אותנטיים של האלילות הקלאסית, אך למרות היותם מאוחרים, ולמרות העובדה שספגו כבר גישות פילוסופיות, הם שמרו על לא מעט היבטים שאפיינו את הרוח האלילית. הרמב"ם הצביע על הפער הפילוסופי והקיומי הקיים בין המקרא לבין ניאו-אלילות זאת, ומתוך כך הצביע על מצוות המבטאות את המאבק הרוחני של תורת ישראל נגד הפגניות.

אלא שביחס לסוגיית בשר וחלב הוא מודה שלא מצא בטקסטים ההם התייחסות כלשהי שתוכל לעזור לו בהבנת האיסור. הוא העלה היפותזה שלפיה טקס אלילי כזה אכן היה קיים, למרות שאין רמזים לו בטקסטים הניאו-אליליים (במורה נבוכים ג, מח, בתרגומו של מיכאל שוורץ ז"ל): "אשר לאיסור בשר בחלב… לא בלתי-סביר בעיניי שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים… במקום בו הזכיר את מִצְוַת העלייה-לרגל… הרי הוא כאומר: בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' א-להיך אל תבשל שם את מה שאתה מבשל… כמו שהם היו עושים. זה הטעם הסביר ביותר בעיניי לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה שקראתי".

כאשר התגלו לוחות העיר אוגרית והגיעו לידינו תעודות אליליות אותנטיות, נחשף משפט שלפי הקריאה שהוצעה התאים להיפותזה של הרמב"ם: "טב[ח גד] בחלב אננ[?]ח בחמאת"‏, שפירושו הוא "טב[חו גדי] בחלב, אננח (טלה) בחמאה". אף שלא מדובר כאן במפורש על בישול, הוזכר כאן מנהג דתי הקרוב למה שהתורה אסרה. כך סבר משה דוד קאסוטו (האנציקלופדיה המקראית, ערך 'גדי בחלב אמו') שגם חזר על ההקשר שעליו עמד הרמב"ם בין האיסור לבין הבאת הביכורים. אך כל קריאה היא כמובן בעייתית. מנחם הרן שלל את שחזור הטקסט של קאסוטו, ומתוך כך גם את ההיפותזה של הרמב"ם.

האם קאסוטו צדק? שאלה מחקרית מעניינת, אלא שאנו מוטרדים מבעיה חמורה יותר. נניח שהוא צדק. האם טעם היסטורי אינו אלא טעם לשעתו? האם אנו חייבים להמשיך ולקיים חוק נגד אלילות שאינה קיימת יותר? הראי"ה קוק דחה סוג זה של הסברים ב'טללי אורות', מאמרו המופלא על טעמי המצוות. וכך כותב הוא: "החוט החורז העובר בתוך טעמי המצות של הרמב"ם ז"ל הוא יסוד מחית עבודה זרה. בזה יש אמנם כח קולטורי יפה של העבר, המפיח ג"כ רוח חיים אידיאליים, גאון לאומי של השתתפות גדולה בבניין העולם הרוחני והתרבותי, אבל בטבעו הוא הולך ומתחלש, כי נקודת הזוהר היותר עליונה אצלו הוא העבר".

סדיזם בשיאו

אכן, הראי"ה ביקר את הסבר הרמב"ם לטעמי המצוות (ב'מורה נבוכים'; לא כך במשנה-תורה), שהרי הסבריו אינם תורמים לנו בחיפושנו אחרי משמעות כאן ועכשיו. האם הרמב"ם היה מסוגל לענות על הביקורת כנגדו? התשובה נמצאת לדעתי בספר 'אמונת חכמים' למקובל ר' אביעד שר שלום באזילה (1680-1743), איש מנטובה, איטליה, שלא מוכר כל כך לציבור הרחב. בתקופתו התקיים במרכז אירופה ובמערבה מאבק חשוב בין גישות מודרניות לעמדות מסורתיות. בעל 'אמונת חכמים' מציע אלטרנטיבה. בשפתו הקבלית הוא טוען שההסבר ההיסטורי הוא נכון, אלא שעלינו לקרוא אותו בכיוון ההפוך. אמנם כן, נכון "שציוותה התורה שלא לעשות העבודות ההן כדי להפריש אותנו מעבודה זרה", אלא "שהטעם האמיתי הוא להיפך, והוא שהדברים ההם מולידים הטומאה הרוחנית בנפש האדם ומטמאים אותו… ולכן אסרה אותם התורה. ועובדי עבודה זרה היו עושים אותם בדווקא כדי להביא עליהם רוח הטומאה, שהרי לסטרא דמסאבא [=צד הטומאה] הם עובדים. וכן בלעם…".

אם נתרגם קטע זה לשפת זמננו, נוכל לומר שהרבה ממנהגי האלילות אינם תוצאה של קביעה מלאכותית, והם נובעים מרבדים עמוקים של הנפש. לא תמיד רבדים אלה טהורים הם. הם יכולים לבטא שחיתות, אלימות ובייחוד סדיזם. סדיזם זה מנוגד לכמה ממצוות התורה שלא קשורות ישירות עם עבודה זרה, כמו (ויקרא כב, כח) "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". איסור זה מהווה מעין הקדמה ל"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", פעולה שבה הסדיזם מגיע לשיא. חלב האם, הברכה הא-להית הנותנת חיים לצאצא, הופכת להיות אחד הכלים הגורמים למותו. הרחמים הופכים אמצעי לאכזריות, כאילו מאחורי האלילות הזאת עומד אל מסואב אשר לפעמים שוכן במעמקי הנפש האנושית, אל שערכיו מנוגדים לטוב ולישר, לחסד ולרחמים.

הראי"ה ראה במצוות אלה חלק מחובותינו לעולם החי. בצדק ניתן לראות בכך גם מתודה חינוכית הכרחית לעולם האנושי. "הצד המסואב" הוא אשר התמחה ביצירת מצבים שבהם הטוב משרת את "הצד" המסואב. דוגמה לכך תוארה לדעתי ב"בחירתה של סופי". הספר והסרט המתארים אם שחייבת לבחור באחד משני בניה – שאם לא כך היא תאבד את שניהם. זהו התרגום של "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" לשפת בני-אדם, או ליתר דיוק לשפתם של מי שאינם בני אדם.                                                                                                                                         

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 במרץ 2012, ב-גיליון צו (שבת הגדול) תשע"ב - 764, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הסבר מרתק.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: