פרנסה לכתחילה / עזריאל אריאל

 

 לציונות הדתית אין מספיק מקומות עבודה כדי להבטיח תעסוקה לכל בחורי הישיבות שעמלו שנים בתורה. הגיעה העת להפנות אותם אל עולם המעשה

איור:רעות זוארץ עמרני

מדי פעם מגיעה אלי פנייה, בטלפון או באמצעות הדואר האלקטרוני. "למדתי כך וכך שנים בישיבה זו וזו. עברתי בהצלחה בחינות הסמכה לרבנות. האם ידוע לך על מקום שבו אוכל ללמד?". פעמים בודדות עלה בידי לסייע במשהו לפונה; בדרך כלל לא הסתייע הדבר בידי. וכך אני מוצא את עצמי פוגש פעם אחר פעם תלמידי חכמים צעירים – חלקם בעלי הסמכה לרבנות עיר – המחפשים בנרות איזושהי תעסוקה שתתאים להם. מדוע זה קורה?

ניתן, כמובן, לתלות את הקולר במצבה הפוליטי העגום של הציונות הדתית. ברוב מוחלט של הפעמים שבהן יש התמודדות על תפקיד רבני כלשהו – רב עיר או רב שכונה, שלא לדבר על דיין – הזוכה בתפקיד הוא תלמיד חכם מן הציבור החרדי, כאשר לציונות הדתית לא נותרים אלא 'פירורים' קטנים. ניתן לצרף לכך את ההקפאה בהקמת יישובים חדשים ואת הקפאת התקנים הממושכת בתחום הרבנים בהתיישבות, שאינה מאפשרת בחירת רבנים ביישובים ותיקים. אבל זו רק חלק מן התמונה.

הצד השני של המטבע הוא שמדובר ב"צרות של עשירים". עולם התורה הציוני-דתי עלה וצמח בממדים אדירים. אם לפני למעלה מחמישים שנה היו לציונות הדתית רק שתי ישיבות – 'מרכז הרב' ו'כרם ביבנה' – ובכל אחת מהן כמה עשרות בודדות של תלמידים, היום מונה עולם התורה של הציונות הדתית עשרות רבות של ישיבות ומוסדות תורה גבוהים מסוגים שונים ומגוונים, ובהן אלפי תלמידים. מוסדות תורה אלו מוציאים מדי שנה מאות בוגרים, חלקם תלמידי חכמים המרשימים ברמתם הגבוהה, במידותיהם ובכל קנה מידה של הערכה.

בעבר היותר רחוק, לא היו לציונות הדתית מספיק תלמידי חכמים כדי לאייש את כל התפקידים במוסדותיה. ההתרחבות המהירה של הישיבות התיכוניות, ובעקבותיהן ישיבות ההסדר, הביאה לקליטת מספר גדול של ר"מים ומחנכים מקרב בוגרי הישיבות החרדיות. עם הגידול במספרם של בוגרי הישיבות הציוניות, הוחלפו בהדרגה הר"מים החרדים בר"מים ציונים. במקביל הוקמו עוד ועוד ישיבות, ובעקבותיהן מכינות קדם-צבאיות, שקלטו עוד ועוד בוגרי ישיבות בתפקידים שונים. בנוסף לכך הוקמו מכוני מחקר תורניים שקלטו בוגרים נוספים שתחום המחקר התאים להם יותר.

דרוש פתרון כולל

ככל תהליך מבורך, גם תהליך התרחבות זה התחיל למצות את עצמו. מספר הבוגרים המעולים שסיימו את לימודיהם בישיבות עלה בהרבה על מספר התפקידים שניתן היה להציע; ואז נוצר לחץ להקמה של מוסדות נוספים – חלקם מיותרים. גם יכולתה של המדינה לממן את מפעל התורה הגדול של הציונות הדתית הצטמצמה למדי, כשם שהצטמצמה יכולתה לממן את עולם הישיבות החרדי. הישיבות, שתקציביהן קוצצו, החלו לגבות מן ההורים שכר לימוד – מהלך שהקשה על המוסדות להרחיב את מעגל התלמידים לשכבות שאין ביכולתן לשלם את שכר הלימוד הזה. גם ריבוי המכונים התורניים הביא לקיצוץ בתקציבו היחסי של כל מוסד, ופגע ביכולתו לגייס עוד חוקרים. בתקופה מסוימת נפתחו שעריה של הרבנות הצבאית בפני בוגרי הישיבות הציוניות, אולם גם שם נתמלאו במהירות כל התקנים.

כתוצאה מכל זה, עומדים רבים מבוגרי הישיבות של הציונות הדתית בפני קושי גדול במציאת תעסוקה. מטבע הדברים, הדבר מתברר להם כשהם כבר בגיל מבוגר, לאחר כ-10 שנות לימוד ויותר, בזמן שבו הם נשואים ומטופלים בילדים לא מעטים. חלקם ממשיכים בלימודיהם עוד ועוד בתקווה למצוא תעסוקה הולמת, חלקם פונים לעבודות מזדמנות בהמתנה למשרה שתתפנה, וחלקם מגלים פתאום שעליהם "להתחיל מבראשית" ולפנות ללימודים של מקצוע אחר לגמרי לצורך פרנסתם, כאשר מהלך זה מלווה בתסכול גדול.

המציאות היא שרוב רובם של בוגרי הישיבות מצליחים להתמודד איכשהו עם הקושי. בשונה מן העולם החרדי, לא נוצרים אצלנו "כיסי עוני". עולם הישיבות הדתי-לאומי מורכב מאנשים שכמעט כולם משרתים בצה"ל בהיקף כזה או אחר, לרובם המכריע תעודת בגרות מלאה, והם נמצאים בישיבות מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ. נתונים אישיותיים אלה מקִלים על רובם למצוא את הדרך להסתדר ולמצוא את פרנסתם בצורה טובה יותר או פחות, גם אם לא במקצוע נחשק. תרומה מכרעת ישנה לראשי ישיבות המגלים אחריות כלפי עתידם הכלכלי של בוגריהם, ולא פעם מייעצים לאברכים צעירים או מבוגרים ללמוד מקצוע ולפרנס את עצמם. בולטת במיוחד הישיבה בהר ברכה שחלק גדול מבוגריה נשאר במקום ומשלב את המשך לימודיו בישיבה בלימודים אקדמיים במרכז האוניברסיטאי באריאל. אמנם יש ברוב הישיבות מכונים להכשרת מורים, ומערכת החינוך עדיין משוועת לתוספת של מורים גברים – הן בחינוך היסודי, הן בבתי הספר המקיפים והן בחינוך החילוני – אולם אל מסלול ההכשרה למורים פונים, כברירת מחדל, גם תלמידים שאינם מוכשרים לעסוק בחינוך, ופעמים שהם מגלים זאת מאוחר מדי.

אולם נראה שלא די באוסף של פתרונות נקודתיים. התהליכים שהוזכרו לעיל מתגברים והיקף הקושי עומד לעלות משנה לשנה תוך שהוא גובה מחירים שהולכים ועולים. לא טוב המצב שבו ישנו מספר גדל והולך של בוגרים מתוסכלים. גם הלחצים הרגשיים והכלכליים הכבדים המלווים את שלבי ההתפכחות מן החלום לעסוק בתורה כל החיים ואת שלבי לימוד המקצוע בגיל מבוגר עלולים לפגוע בחוסן האישי והמשפחתי. ועל גבי כל זה, יש כאן החמצה של כוחות גדולים שבדרך אחרת היו יכולים לתרום במהלך חייהם תרומה משמעותית בהרבה.

אומה של תורה

דומני שהגיע הזמן להפוך את הבעיה להזדמנות. אפתח בשיחה (דמיונית כמובן) שהתקיימה בין שני תלמידי ישיבה צעירים לפני למעלה מ-30 שנה:

*    מוטלת עליך אחריות רבה. אסור לך לעזוב את הישיבה.

למה?

*    כי צריך לגדל תלמידי חכמים.

ומה נעשה אחרי שנגדל הרבה תלמידי חכמים?

*    הם יצאו לחינוך.

ולמה הם יחנכו?

*    מה השאלה? הם יחנכו לגדל עוד תלמידי חכמים.

ומה הם יעשו לאחר שיגדלו בתורה?

*    גם הם יהיו מחנכים.

ואחרי שיהיו מספיק מחנכים, למה ימשיכו לחנך?

*    זו כבר שאלה טובה…

כמובן, שיחה שטחית כזאת בין נערים לא משקפת את ערכו האבסולוטי של לימוד התורה, ואף לא את המשמעות העמוקה בהרבה הניתנת לו בישיבות. אבל היא באה להמחיש שהתוצאה הגלויה של לימוד התורה לא יכולה להצטמצם רק בהכשרה של מחנכים ומלמדי תורה. אתגר גדול לא פחות הוא יישומה של התורה בעולם המעשה. אינני מדבר על כך שכל מי שלמד תורה אמור להמשיך לקבוע עתים לתורה ולקיים את מצוותיה בחייו הפרטיים. זה מובן מאליו. אני מדבר על מהלך של הרחבת האתגר התורני, וזאת על ידי העלאת החזון של יישום התורה ברשות הרבים.

מטרתה של הציונות הדתית, כפי שנוסחה על ידי מייסדי ה'מזרחי' לפני למעלה מ-100 שנה, הייתה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". בניסוח דומה מאוד השתמש הרב קוק זצ"ל, כשדיבר על "תחיית האומה בתורתה על אדמתה". גם הוא וגם הם לא דיברו רק על קיום התורה ברמת הפרט או המשפחה, ואפילו לא רק ברמת הקהילה. הם דיברו על קיום התורה ברמת האומה. האומה של היום איננה אספסוף פרימיטיבי. האומה של היום היא מדינה מודרנית. לאומה של היום ישנן אוניברסיטאות וישנם מכוני מחקר. האומה של היום מתנהלת על פי תיאוריות פוליטיות ומדעיות, שאף אם חולקים על חלקן מכול וכול, הן קיימות והן מובילות. האתגר של עולם התורה הציוני הוא ליצור את אותה "אומה של תורה", ליצור את השיח העמוק בין עולמה של תורה לבין תפיסות העולם העומדות בבסיס כל אחד מן המקצועות שעליהם נסמכת המדינה המודרנית.

תודעת שליחות

ההכרח להפנות חלק ניכר מבוגרי הישיבות אל עולם המעשה אסור לו שיהיה מהלך של כניעה למציאות הכלכלית, שאינה מאפשרת לפרנס משפחה תוך כדי המשך העיסוק בתורה. עליו להיות מהלך של יצירה גדולה. ישנם לא מעט ניסיונות לפתח אמירה תורנית משמעותית ועמוקה ביחס לתחומים שונים בחיי המדינה. בחלקם, ניסיונות אלה עדיין בוסריים מאוד. בחלקם הם מתקדמים יותר. מי שיוצא מן הישיבה אל הלימודים האקדמיים ואל עולם המעשה מתוך תודעה של שליחות יחיה חיים אחרים לגמרי ממי שיוצא מן הישיבה מתוך אילוצי פרנסה גרידא, או יותר גרוע – מתוך תחושה קשה של כישלון אישי ושבירה של חלום גדול.

הדבר מחייב גם את עולם הישיבות עצמו. אני מבין היטב את הזהירות הקיימת אצל רבים מראשי הישיבות שלא להכניס לבית המדרש שום דבר נוסף מעבר ללימוד תורה לשמה. התורה – כפי שהיא נלמדת ברוב רובן של הישיבות – איננה אמצעי לשום דבר: לא לשמירת מצוות, לא ליראת שמים, לא לחיזוק האמונה, לא להכשרת חיילים טובים, לא לשמירה על רמה דתית גבוהה במהלך החיים, לא להכשרת מחנכים, ואף לא להקמתה של 'אומת התורה'. עצם המפגש עם דבר ה' הוא ערך כה גדול, עד שכל רתימה שלו למען ערך אחר – חשוב וגדול ככל שיהיה – מעמעמת את זוהרו.

אולם מצד שני, אסור להפקיר את רוב הבוגרים, הפונים ללימודי מקצוע בשלב כזה או אחר. אם סבורים אנו שיש מחיר להכנה זו בתוך מסגרת הישיבה, יש לעשות זאת מחוצה לה – בימי עיון מרוכזים, בתקופת 'בין הזמנים' או במסגרות המשך נפרדות. אבל הדבר הכרחי ביותר, ואסור לוותר עליו. בנוסף לכך, חשוב למצוא את הדרך כיצד לתת לכל בוגר את "העצה ההוגנת לו", בדבר המסלול הראוי בשבילו כדי למלא את ייעודו בעולם תוך מתן ביטוי לכישרונותיו ולמיצוי נטיותיו.

הקומה הנוספת שיש לבנות על גבו של עולם הישיבות היא בתי מדרש לאנשי מעשה. מי שפונה ללימודי מקצוע, אל לו לעזוב את עולם הישיבות ולצלול לתוך עולם המעשה. השתתפות בבית מדרש כלשהו במקביל לתקופת הלימודים, ואף במקביל לשנות העבודה, היא שתיצור את המהלך. בבית המדרש הזה לא ילמדו רק 'תורה לשמה'. לכך ישנן מסגרות אחרות וזמנים אחרים גם בשביל אותם לומדים. שם יעסקו בדרך ליישום התורה בחיי המעשה של האומה ושל המדינה. אנשי עסקים יבררו כיצד עליהם ליישם במדיניות העסקית שלהם את איסור אונאה ואת מצוות 'או קנֹה מיד עמיתך', ואף יבררו את השאלה כיצד אמורה החברה כולה להתנהל, אם תיאות לאמץ את דרכה של תורה. עובדים סוציאלים יבררו את המדיניות החברתית הרצויה על פי התורה, וישלבו אותה בתפיסתם המקצועית ברמה האישית מחד ובחתירה למדיניות ברמה הלאומית מאידך. עורכי דין ומשפטנים יקבלו על עצמם אתיקה מקצועית יהודית ברמה האישית, ויפעלו בכל מרצם למציאת הדרך הראויה ליישומו של 'חושן משפט' במערכת המשפט הישראלית. וכך בכל תחום ותחום מתחומי החיים הציבוריים.

לא קלה היא הדרך. כאשר יש צורך "להעביר הילוך", דרושה אנרגיה רבה. גם לא מעט סיכונים יש בה. סיבוב חד מדי של ההגה עלול לגרום להתהפכות של הרכב הרגיש הנוסע על הכביש המשובש. אולם מצד שני, אסור לנו לתת לתהליכים טבעיים לנהל אותנו, ועלינו לקחת אחריות ולהוביל אותם בתבונה וברגישות. לשם כך יש ללכד כוחות, אנשי תורה עם אנשי אקדמיה, אנשי רוח עם אנשי מעשה. קיומם של בתי מדרש כאלה דורש משאבים רבים, ויש להתחשב בכך בקביעת סדרי העדיפויות הציבוריים שלנו מול משימות אחרות שאף הן דורשות לא מעט. יש להתמודד גם עם החשש שמא הרמה של דגל זה תפגע בדגל של 'תורה לשמה', אבל כאן עלינו לסמוך על החינוך שלנו. אנו מחנכים ללימוד תורה מתוך בחירה אישית מתמדת, וחינוך כזה מבטיח שמי שבאמת מתאים לו להקדיש את חייו ללימוד תורה לשמה ולצמוח כתלמיד חכם גדול, יעשה זאת בגדלות ובעוצמה, גם ואף מתוך העמידה מול האופציה החדשה.

אם נשכיל להוביל מהלך כזה בצורה מיטבית, קום יקום לנו דור גדול של תלמידי חכמים המעורים בכל תחומי עולם המעשה, מנהלים עמו דיאלוג עמוק, ומקדמים את עם ישראל צעד נוסף בדרך להגשמת חזון הדורות – "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת, לימד בבית המדרש לאנשי אמונה בעולם המעשה ובבית המדרש לסטודנטים בעלי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2012, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ב - 762 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. נכון, אבל לא מספיק. הכותב זכה למשרה תורנית, ולימד כבעל משרה תורנית בבימ"ד לאנשי מעשה. נראה שאלה שזכו למשרה תורנית נחשקת, מעונינים ליצור דרג של אנשי תורה סוג ב'.

    לצערנו, דווקא בציונות הדתית האמונה על תורה ועבודה, ישנה הדגשה יתרה של אלה האוהבים את הרבנות. צריך להכיר חברתית בתלמידי חכמים שעושים מלאכתם עראי, כשווי ערך לבעלי משרות רבניות.

    בתחום הכלכלי, רוב המשרות במשק מיותרות. צריך לארגן את המסחר והשירותים כולל חינוך ורפואה, בצורה שתאפשר להקדיש מס' שעות מצומצם ביום, כדברי הרמב"ם, והשאר להגות בתורה. השינוי הכלכלי יתחיל מחלוקת קרקע חינם לכל יהודי.

  2. הבעיה איננה במישור הכלכלי, אלא במישור התורני.

    הפוליטיקה הדתית כיום מתרכזת בשני תחומים, שדולה למען יו"ש (חשוב), וחלוקת ג'ובים לרבני צהר (לא חשוב). (כותב המאמר הוא מזכיר רבני צהר).

    צריך לאתר תפקידים תורניים שלא בשכר לרבנים הללו. יש הרבה יישובים ושכונות שאין להם תקן של רב בשכר, אבל מעוניינים למנות רב ולספק לו מקום מגורים. זאת בדומה לפעילות של הגרעינים התורניים, ושלוחי חב"ד.

    יש להקים אירגון רבני לרבנים אלו, שיתחרה ברבנים המכהנים בשכר.

  3. מאמר יפה, אך יש לקרוא לו "דרך ארץ לכתחילה".
    הציונות הדתית חייבת לזנוח את הפארדיגמה החרדית המזהה את דרכה של תורה עם לימוד תורה 24/7. לא כל מי שלמד אי פעם בישיבה ואף הוסמך לרבנות צריך להמשיך ללמוד. עליו לחזור לחיים האמיתיים ולהעשיר אותם. אנו חיים בארץ ישראל ולכן יש לחזור למודל התָנאי בו עובדים ומקדישים עיתים ללימוד.

  4. מאמר משובח ומאוזן.
    באמת יש צורך בכאלו בתי מדרש חלקיים.
    כה לחי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: