העושר הרוחני של הרצי"ה הצטמצם בהוראתו לתלמידיו למסרים קצרים וחדים שהיו מתאימים לדור ההוא. אנו, תלמידי תלמידיו, כבר לא יכולים להסתפק בזה 

באלון מורה עם הרב טאו (מימין). התמונה מתוך הספר'משמיע ישועה' ©

בישיבות שבהן למדתי בצעירותי, נוהגים היו המורים לכנות את הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשם 'מרן הרב', ואת בנו הרב צבי יהודה 'רבנו הרב צבי יהודה'. כשהשתמשתי פעם במכוון בפנייה לאחד ממוריי בתואר 'מרן הרב צבי יהודה' התכרכמו פניו. עבורו הכינוי האישי 'רבנו', שהיום רווח אצל חסידי ברסלב ומבטא אינטימיות וקרבה ראשונית, הוא זה ההולם את כינויו של מורו ורבו הרב צבי יהודה, ולא 'מרן' שיש בו כבוד והאדרה אבל אין בו קרבה. השוני בהתנסחות איננו אקראי; הוא מבטא פער משמעותי בין אלו שהיו תלמידיו-בניו של הרב צבי יהודה וחוו את עצמם (בפרט הצעירים שבהם) כמי שקיבלו את שמועתם ישירות מפי הגבורה, לבין תלמידיהם שלא קיבלו את שמועתם מאת הרב צבי יהודה עצמו והם מתקשים להבין את רוחו המיוחדת, את גדלותו והשפעתו, ובייחוד את משמעותה של ה'תורה הגואלת' שעליה דיבר. שאלות רבות שתלמידי הרב צבי יהודה חששו אולי להעלות על דל שפתותיהם בפני רבם, מפני צעקת לבו, אנו תלמידי תלמידיהם שקועים בהן לעומק ולרוחב ולא מוצאים מנוח.

קצרה שהיא ארוכה

אחד הסיפורים היפים בעיניי על הרב צבי יהודה מתאר את הרב שלמה זלמן אוירבך, מגדולי פוסקי ההלכה, דמות יפה של צניעות ירושלמית וגדלות בתורה, המגיע לבית החולים שערי צדק בימי מחלתו של הרב צבי יהודה ומתאמץ לבקר אותו. לתמיהת מלווהו מדוע הוא מתאמץ לבקרו עונה הרב שלמה זלמן בפליאה לשואלו, מה השאלה? הרי הרב צבי יהודה נושא בחובו סיפורים ומסורות ייחודיים שרק הוא יודע למוסרם כהווייתם…

דומני שסיפור זה לא יכול היה להיות מסופר על ידי אחד מתלמידיו של הרב צבי יהודה, שבצומת שבו נפגשו עם רבם חיפשו משהו אחר לחלוטין – 'תורה כללית' ולא זוטות וסיפורים. אכן, יכול הקורא לתהות: מה חשוב בסיפורי ילדותו ובמפגשיו של הרב צבי יהודה? התשובה לכך טמונה בעושר הרוחני של הרב צבי יהודה, ברוחב הדעת, בסקרנות וביצירתיות, שנבעו בין היתר ממגוון העולמות הרוחניים שהוא הכיר, החל מילדותו בשטייטל היהודי של סוף המאה הי"ט, בהוויה יידישאית (הוא נולד ב-1891), עבור במפגשים המגוונים בבית אביו, 'הרב דיפו', שהייתה באותם ימים שער הכניסה לארץ ישראל, וכלה בשיח עם החברה היהודית החלוצית לצד היישוב הישן. סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע (בשנת 1912, בגיל 21) בעידוד אביו ללמוד 'תורת חוץ לארץ' בהלברשטט בגרמניה, שם נפגש עם תרבות מערב אירופית בניחוח אקדמי ומדעי. הרב צבי יהודה למד ולימד תורה, ובמקביל למד פילוסופיה באוניברסיטה המקומית. לימים אמר שהתאמץ ללמוד גרמנית כדי לקרוא את כתבי פרידריך ניטשה במקור ולא בתרגום. הוא ראה בחייו שתי מלחמות עולם נוראיות, הכיר את יהדות פולין קודם לשואה, פגש בשליחות אביו (בשנת 1921) אדמו"רים ורבנים ידועי שם – וזכר היטב את חורבנה של יהדות זו.

תלמידיו שהגיעו אליו דפקו על דלתו כאשר היה בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנים רבות שבהן היה שקוע כל כולו בעריכת כתבי אביו בענייני הלכה והגות ומיעט בנתינת שיעורים (בשנת 1952, לאחר פטירת 'איש ברית קודשנו' הגרי"מ חרל"פ, מונה להיות ראש הישיבה, כשהוא בן 61). השערתי היא שמודעותו של הרב צבי יהודה לבדידותו (הוא התאלמן בשנת 1944 ולא נישא שנית), לצד כובד האחריות ומורכבות המסורת הציבורית שחש שמחובתו להעביר הלאה (לצאצאים הוא לא זכה, ותלמידים החלו להגיע אליו כשהתקרב לשנות השבעים שלו. הבה נזכור שמרן הראי"ה, אביו, הלך לעולמו בגיל שבעים), גרמו לו להתמקד בעיקר, לדעתו, ולהעביר לתלמידיו כמה מסרים ברורים ופשוטים, שהחוט השוזר אותם הוא ענייני 'כלל ישראל' והחיבור בינם לתהליך הגאולה – מסרים כלליים ללא תהיות ונכונות להעלות ספקות, ללא היכרות בלתי אמצעית עם גוונים רוחניים, ללא היכרות עם ההגות הפילוסופית והחברתית שמלווה רעיונות אלו ומהווה להם בסיס.

 הרב צבי יהודה יישם בחייו האישיים דרך 'ארוכה שהיא קצרה' ויצא לציבור הרחב בגיל מבוגר ובשל, ואולי בשל כך הצליח להשפיע בצורה כה עמוקה (אגב, תופעה נדירה בהוויה העכשווית שבה ראשי ישיבות ורבנים חותמים על כרוזים ב'ענייני השעה' והם בשנות השלושים לחייהם). אך עבור תלמידיו, מפאת כורח השעה והעובדה ש'מורה השעות אינו עוצר', הוא בחר ב'דרך קצרה שהיא ארוכה', והקפיד לחזור על הרעיונות היסודיים שוב ושוב, וליצור מעין מנטרות עבור קהל שומעיו, בשל היותן התמצית של דרכו. כדוגמת ניסוחו הבא: 'עם ישראל הוא בריה א-לוהית מיוחדת שיש לה גוף חזק ואף נשמה גדולה'.

צמצום לא משקף

הכרעתו ללכת בדרך קצרה שהיא ארוכה הביאה לכך שהרב אכן הצליח להקים דור של עשייה (והוא בוודאי התפעל מרוח החלוציות והמרדנות של תלמידיו), אבל שאלת ההמשכיות של תורתו איננה מובנת מאליה. חלק מתלמידיו של הרב צבי יהודה, ובפרט תלמידי תלמידיו שלא הכירו אותו בחייו אלא למדו מפי השמועה, אינם פועלים מתוך העושר שאפיין את עולמו של רבם. אולי אף לא התוודעו לעולמות המורכבים שבהם רבם שהה ושאותם הכיר. הניסיון לשמר בחזקה דרך קצרה במציאות העכשווית מתקשה ביצירת שיח עם מעגלים חברתיים ותרבותיים נוספים ומועד להצטמצמות והסתגרות. בעוד הרב צבי יהודה היה מסוגל לבחור מתוך רצון ומודעות במיקוד, דווקא בשל רוחב דעתו, חלק מתלמידיו שנולדו וגדלו בדרך הממוקדת, ובשל כך הצרה במהותה, מתקשים לעשות את הפעולה ההפוכה ולתרגם את הרעיונות של רבם לכדי דרך רחבה שיש בה יסודות המסוגלים להתמודד עם העולם הגדול העכשווי. ההדגשה של ה'כלליות' הביאה לכך שאפילו זיכרונו של הרב צבי יהודה עצמו מקבל נופך מסוים ולנו – אלו שלא הכירו אותו – קשה להשיג ולהבין את סוד אישיותו.

בסוף ספר שהוציאו תלמידיו בשנת תשמ"ט תחת השם 'אור לנתיבתי', המהווה ליקוט קטעים מכתיבתו של הרב צבי יהודה בפנקסי אביו שנותרו ריקים (וכבקשת אביו לפני פטירתו לכתוב את הבנותיו בהם), הביאו העורכים קטעים מתוך רשימות אישיות של הרב צבי יהודה הכוללים חלומות שלו על שיחות עם אביו לאחר פטירתו, חזיונות לילה של מפגשים ותפילות – קובץ שאמור להוות הצצה קלה לעולמו הפרטי הפנימי (ואולי כדאי להציע ליצור קובץ מחתרתי כדוגמת 'חדריו' של הרב קוק האב גם מכתבי הרב צבי יהודה). העורכים שחשו סתירה פנימית בעיסוק בחיי רבם, כביכול זילות היא, צירפו כותרת המבהירה שמדובר על 'פרקים אישיים כלל ישראליים', כביכול הם אינם ערים לשניות בדבריהם. כתיבה אישית, שאיננה 'כלל ישראלית', נתפסה כחסרת חשיבות (ולפי הקפיצות בשנים משנת תרפ"ז לתש"ו לדוגמה ניתן להניח שהיה שם עוד חומר אישי).

העורכים יטענו שיש להם אילן גדול להיתלות בו, והוא מתכונת עריכתו של הרב צבי יהודה עוד בצעירותו את תורת אביו. לדוגמא, הספר 'אורות' שהודפס בשנת תרפ"א, ושאליו לוקטו הפסקאות הכלליות בלבד. אלא שהכרעה זו הביאה לכך שהתלמידים שגדלו אצל הרב צבי יהודה ושמעו את שיעוריו (ניתן לחוות הד שלהם בספרי 'התורה הגואלת' של הרב חיים אביהו שוורץ, המתעדם כאמירתם) נותרו ממוקדים סביב כמה רעיונות יסוד אבל חסרו את התהליך, את הצבעוניות והעושר, את ההבנה ביחס למורכבות הרוחנית והגיוון הרב של היהדות המסורתית שהייתה גנוזה אצל רבם, שעולמו היה מושתת על עולם התורה של פעם יחד עם נטייתו לחירות מחשבתית, לצד מסירותו המוחלטת לדיוקנו של אביו.

ספר נוסף ורחב יריעה שהודפס לאחרונה תחת השם 'מצמיח ישועה', המתאר את קורות חייו של הרב צבי יהודה ופעילותו, נותן גם הוא דגש רב להיבטים מסוימים בעולמו של הרב, הקשורים כבר לעשייתם של תלמידיו, ולא בהכרח לרוחב דעתו של רבם. מעט על ילדותו, מעט על רבותיו בצעירותו, והרבה על יחסיו עם תלמידיו והתפעמותו ממסירותם ומהחלוציות שהונבטה בהם. אמנם מובאים בספר סיפורים על מפגשים בין הרב צבי יהודה לבין דמויות שאינן מבית המדרש והישיבה, לדוגמה אנשי רוח שהשקפתם מזוהה עם השמאל הישראלי, אבל מספר הסיפור אינו זה שנפגש עמו וחי עמנו, אלא אחד התלמידים המספר על כך. מדוע לא לשמוע את הגרסה המקורית?

גאולה לא ברורה

ייתכן שהכרעתו של הרב צבי יהודה להתמקד ברעיונות יסוד בסיסיים ולחזור עליהם מאות פעמים בשיעוריו איננה נובעת רק מתחושת הסופיות שמיקדה אותו במסרים ברורים, אלא מכך שבעיניו באמת לא היה צורך בהוכחות וצידוקים לכך שאנו בעידן גאולה. טענתו הייתה ש'עין בעין יראו' (ישעיהו נב), שאפשר לראות בעיניים פקוחות את תהליך הגאולה לנגד עינינו, ואלו שאינם רואים, אלו ש'בזים ליום קטנות', נכללים בקטגוריה של 'צדיקים שאינם מאמינים'.

טענה נוקבת זו, שהייתה מורגשת בלב תלמידיו בפרט לאחר מלחמת ששת הימים, והד ממנה היה באירועי יום ירושלים עד לפני כעשור בישיבת מרכז הרב, התעמעמה בדור האחרון המלא כלשון תלמידיו 'סיבוכים' (ניסוח חלופי למילים כמו ירידה ונסיגה), והיא איננה מסוגלת עוד להוות מסגרת אידיאולוגית הולמת במציאות העכשווית (של 'אתגרים א-לוהיים'), מציאות שבה החברה הישראלית זולגת אט אט מ'מדינת לאום' יהודית (חלקית) ל'מדינת כל אזרחיה'.

במילים אחרות: המפגש עם תרבות המזרח והניו אייג', לצד ריחוק השנים מצלה הכבד של השואה ומעוצמת ההתרגשות על הקמת המדינה היהודית לאחר אלפיים שנה, יוצרים הקשר רוחני ותרבותי שונה בתכלית. תפיסת ה'עין בעין יראו' אין בה די כדי להחיות וליצור שותפות בקרב הדור החדש הנצרך לדרך ארוכה שהיא קצרה, לדיוקנו של מורה דרך – 'מרן' היודע לתרגם רעיונות לכדי דרך, והוא אינו יכול להסתפק בדרך קצרה ההולכת ומתגלה כארוכה ומורכבת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012