דבריו של השל נשמעים כאילו נאמרו היום, בהקשרים האקטואליים של שוועה לצדק חברתי ולשילוב של רוחניות דתית ותביעה מוסרית. הגותו מוצעת כעת גם לחברה הישראלית

אלוהים מאמין באדם-היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל, ערך ותרגם: דרור בונדי; דביר, מכון שכטר ובית מורשה בירושלים, 2011, 364 עמ'

לפני מספר שבועות פגשתי את השל. הוא עמד כנביא ומוכיח וצעק את צעקת הנפגעים מן החברה. לאחר מכן פתע שינה את קולו ועמד כאדמו"ר מלא כיסופי קדושה וסחף אותי מעלה מעלה. תחושות אלו חשתי בשעה שקראתי את ספרו של השל 'אלוהים מאמין באדם'.

הספר הוא אוסף מאמרים והרצאות של השל שחלקם תורגמו מאנגלית וחלקם נכתבו על ידו בעברית, והוא מביא בפני הקורא הישראלי פנים של השל שלא מספיק הכרנו, פנים שספריו העיוניים לא נתנו להם ביטוי מלא. לספר מבוא מאת מיכה גודמן, ואחרית דבר, 'אבי', מאת בתו של השל פרופ' סוזנה השל. המבוא והאחרית מתארים היטב את האיש ואת הרלוונטיות שלו לדורנו. הספר הוא פרי עבודה של דרור בונדי שערך ותירגם, ואף שהצניע את עצמו ולא הבליט את חלקו בספר הרי שהספר כולו הוא פרי עבודתו וחוכמתו.

מאמרים והרצאות אלו, שנכתבו מלכתחילה כדברים לשעתם, מהדהדים. לקורא אין תחושה של קריאת ספר אלא של רישום של דברים שבעל פה, שבכתיבתם עדיין אוצרים בתוכם את עוצמת הדיבור הישיר, שלא נס לחו וכוחו. וכאן במדינת ישראל, בשנה שבה הצעקה החברתית נשמעה מקצה הארץ ועד קצה, צעקה שנושאיה לא היו דווקא נציגי התורה והאמונה, לפתע נשמע קול של אמונה מלפני עשרות שנים בלבד, שעומד כמוכיח, והוא משמיע את צעקת העשוקים, והוא פונה אלינו, אנשי אמונה, בגערה אוהבת: מדוע קולה של האמונה לא נשמע ברמה בשעה שצועקים את צעקת העשוקים?!

תמונתו של השל עם מרטין לותר קינג בהפגנה למען שוויון זכויות השחורים היא תמונה שאינה רק היסטוריה, אלא תמונה חיה של איש שלא היה יכול לעמוד מנגד והלך בראש ההפגנה. וכפי שתמונתו מעניינת, כך זועקת עד לב השמים השאלה מדוע הוא היה שם כמעט לבדו. דבריו על שוויון הזכויות מלאי רגש וכביכול נאמרו כאן ועכשיו, ובתוך דבריו שזר השל את דברי הנביאים, והנה גם דברי הנביאים קמים לתחייה במילותיו של השל, ושוב אינם רק תורה שבכתב, אלא תורה שבעל פה שמהדהדת בקול אל ציבור מאזיניה. 

שתי דמויות הן; דמות הנביא ודמות האדמו"ר. הנביא תוכחתו קשה וזעופה והאדמו"ר חי כיסופי קדושה של אהבה וערגה. השל משלב בדמותו את שתיהן, ומאמריו הם מארג של תוכחה ואהבה, של ביקורת וכיסופי קדושה.   

החברה בישראל קרועה ושסועה וכבר הזכרנו את חסרונם של אנשי אמונה במאבק על צדק חברתי. קרע זה יש לו שורשים עמוקים ואלו אינם מבינים את אלו. גם הקרע בין הימין והשמאל הישראלי מהדהד בעולמנו. הימין נושא את שם ישראל ומתהדר בו, והשמאל את דגל האוניברסליות, ולא קרב זה אל עולמו של זה. ואולי כאדם שאיבד את דרכו וטעה בניווט ומחליט לחזור אל נקודת ציון מוכרת, אולי כדאי לחזור למלחמת ששת הימים. שם, באותם ימים, נמצאים שורשי אותו השסע, ושם גם ניצב השל, רואה במלחמה את התגשמות חזון הנביאים של אלוהי ישראל המושיע את עמו מיד אויביו, ויחד עם זאת וללא סתירה מניף את דגל האוניברסליות בראש תפיסתו ואמונתו, ואלוהים נוכח הן בתחושותיו הלאומיות והן בתחושותיו האוניברסליות. דווקא תורה זו יכולה להיות פתח ושער לדיאלוג עמוק ומהפכני בחברה בישראלית, כאן ועכשיו. 

השל עם מרטין לותר קינג, 1965

השל לא התגלה פתאום בשנים האחרונות, ועם זאת, הגותו ודמותו לא היו נוכחות בחברה הישראלית. עתה, עם המהפכות שהחברה בישראל עוברת, השל לפתע נוכח ונמצא. שאלה גדולה שראוי לשאול היא שאלת ההתעלמות של החברה בישראל מהשל, הן החברה הדתית והן החילונית. אנו לא ננסה לענות תשובה מלאה על השאלה, אך פטור בלא כלום אי אפשר.

השל חי את הנוכחות האלוהית בעולמנו, והחילוניות הישראלית החזיקה בקרנות המזבח של חול ללא אלוהים ולא רצתה את אלוהים בתוך עולמה. המסעות של הישראלי להודו ולעולמות רוחניים פתחו אותו לפני אפשרויות רוחניות חדשות וישנות ודומה שדווקא עתה יש לתורתו של השל מקום בהוויה הישראלית. באופן פרדוקסלי גם החברה הדתית פחדה מן הרוחניות של השל ומן הנוכחות האלוהית שבתורתו, ולא רצתה לפתוח את לבה לתורתו. אין להכחיש כי דומה שיש כאן נקודה נוספת. החברה הדתית פחדה מההוגה שאף אם אומנם הגותו אינה קונסרבטיבית, הרי שמגעיו עם העולם הקונסרבטיבי – שאותם ראה כשליחות חסידית – פסלו את הגותו מלבוא בקהל בית הכנסת. כך עמדה לה בוטחת הקהילה האורתודוקסית וכביכול היא אומרת: אנו איננו זקוקים לעזרה מבחוץ, אנו איננו רוצים לשתות מבארות זרים.

רבות הן זכויות הקהילה האורתודוקסית בעידן החדש, אך אי אפשר שלא לחוש את המשבר שהיא עוברת. ואולי בשעה זו, שבה הקהילה האורתודוקסית קצת מאבדת מעמידתה הבוטחת, אולי יש סיכוי שהיא תפתח את אוזנה גם לקולות אחרים שיכולים להפרות אותה ולהחזירה לימי תפארתה. השל איננו רק איש 'נחמד' שזועק את צעקת העשוקים. כדרכו של הבעש"ט, יש לו גם ביקורת על העמדת ההלכה כמרכז היחיד של חיי היהודי כמעין עבודה זרה מזן חדש, וכדאי לקהילה האורתודוקסית להקשיב לקולות אלו.

השל דגל בדיאלוג בין-דתי וגם הלך להיפגש עם האפיפיור. דמותו הרשימה רבים בחוגי הכנסייה וגם בחוגי הוותיקן, והשל עצמו חש בכך קידוש ה'. אני חייב להודות שכפי שהזדהיתי עם השל בכעסו על ההתעלמות של העולם הנוצרי ועמידתו מנגד בשעה שטבחו בבני עמנו, כך לא לגמרי הצלחתי להבין את הליכתו אל האפיפיור, וחשתי מעין רפיסות בעמידתו אל מול האפיפיור. ייתכן שלא הבנתי את הסיטואציה עד לפרטיה, אך בשעה שקראתי על מפגשים אלו חשתי החמצה.

השל כותב על הנבואה בלהט ובאהבה, והוא מתאר את הרמב"ם כנביא. חיפשתי ומצאתי תיאור של מעין התגלות, אך דווקא תיאור זה מעצים את השאלה שעלתה אצלי בקריאת רבים מן המאמרים: האם ראה עצמו השל כנביא? האם בכתיבתו על הנביאים ועל הרמב"ם אין הוא כותב על עצמו?! ומדוע פחד לעסוק בשאלה זו בגלוי – האם צניעות שבו עצרה אותו מכתיבתו, או שמא פחד שיכריזו עליו כנביא שקר? אין לי תשובה ברורה לכל השאלות, והקורא נשאר בחידתו.

קריאה בספר היא קריאה מעוררת והיא אינה מאפשרת להישאר אדיש אל מול דמותו של השל. הקריאה בספר מעוררת גם את הרצון להכיר יותר את האיש ולקרוא את ספריו העיוניים שבהם הוא דן ארוכות ועמוקות באותם דברים שמטיבו של דבר באים במאמרים ובהרצאות רק על קצה המזלג.

מיכה גודמן מסיים את המבוא שכתב להגותו של השל באמרה מפי בובר, שלפיה החסידות יכולה ללמד את היהודי החילוני שיש קדושה, ואת היהודי הדתי מהי קדושה, והוא מסכם ואומר: 'וזהו בדיוק התפקיד שיכול למלא הרב אברהם יהושע השל בחברה הישראלית, שבה רבים מהישראלים ספקנים מדי, ורבים מהדתיים דוגמטיים מכדי לחוש את המסתורין ואת התביעות המוסריות'. ולנו אין אלא להתפלל שנזכה להתעוררות דתית ומוסרית שאנו כל כך מייחלים לה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012