שיר שנתן לו מותו | שירים אחרונים של פיצ'י / אלחנן ניר

 

יהורם בן מאיר – שהכול הכירוהו כפּיצ'י – נפטר לא מכבר. כמעט שנתיים עברו מיום שהלך לבית עולמו. האיש החי הזה, שמת בשנתו הס"ט, לא הניח את העט עת שכב על ערש דווי ומיטתו מונחת בין הכא להתם, וביקש לגעת, למולל מעט מן הרגעים הללו שאין מהם מילים.

אל מול שעון החול ההולך ואוזל ביקש איש הארץ המאיר להביא. האיש שרעה צאן בצעירותו עם חליל רועים, נמשך אחר ניגוני החסידים והולך עם עדריו עד כפר חב"ד, שבבגרותו הקים מיד לאחר מלחמת ששת הימים את הר גילה ונטה שם אוהלו, שמאוחר יותר היה מראשי מעלֵי יהודי אתיופיה לארץ ותמיד היה משורר ואיש-פלא שהקפיד להלך, כולל בימי שלג, במכנסיים קצרים – ביקש להביא עוד משהו מעצמו אל העולם שכה אהב, להביא משהו מזה העולם אל לבו הרחב כאולם. הוא כתב, חקק וגלף את הרגעים האחרונים בטרם אסיפה והוא בביתו ותחתיו פרושה ונדחקת לה ירושלים, וחלקם כבר נכתבו בבית החולים ותחת השיר ציין את מקומו וזמנו ונפשו – 'הדסה'.

והוא ידע שמותו דוחק על הדלת, צובא על החלונות, פורע כבר את הווילונות הנאים וכבר חייו בגילוי אישי-פואטי נדיר עוברים לו מנגד, במעבר אחרון. והוא, חציו בתחתונים וחציו כבר אצל העליונים; "אדם שירה". לפני למעלה מארבע שנים (גיליון פרשת מקץ, תשס"ח) ערכתי על גבי מוסף זה ראיון איתו. מה הייחוד בשירתך, שאלתי אותו. וזו איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר עבור אדם כותב; משהו כמו לבקש לגעת בגלעין הסוד הפנימי – תגיד לי מי אתה. אבל פיצ'י לא הותיר את השאלה תלויה לה על אחד האורנים בחורשה הסמוכה לרמת רחל, חורשה אהובה שבה טיילנו אז יחד ובה שאלתי אותו. וכך השיב לי:

שירתי משתמשת בנופי הארץ, ומילותיה מתכתבות עם המקורות. מה שחשוב לי בשירה הוא להצליח להפתיע את עצמי. כפי שלאה גולדברג ביקשה לבל יהא יומה הרגל, כך אני מתפלל על שירי, ואני מבקש לקום בכל בוקר עם שיר חדש, ללא מירכאות. שהשיר לא יהפוך למלאכה ושתמיד יישאר בו הריגוש. השירה עבורי היא תפילה, דרכה אני פונה לא-לוהיי.  

כאן מובאים כמה שירים מן המסמך הנוגע כל-כך, האינטימי, הבא אל הלב ואינו מניח לו, מהשירים המפתיעים הללו. מהשירים שלו הקרובים לתפילה שקטה, נינוחה, מלאת אדמה ומצויצת בשין השורקת שלו (ולכו אל שירותי המרשתת, ובקשו אותו ביו-טיוב קורא שירה בחיק בטבע, וראו נא תפילה ופנייתו שלו אל העולם, אל א-לוהיו).

ויש משהו מרטיט במתנה הזאת המגיעה ועולה לאחר הליכתו של אדם. בין אם זה מחזור ספון בכתב יד של רמח"ל, מגילת סתרים משל ר' נחמן או מחברת שירים של פיצ'י – משהו בשליחה הזאת מן המתים מצליח לתהות על הגבול הנחרץ והמובן מאליו שבין סוף להתחלה ומותיר את הנפש אל מול הדבר הזה שכבר אינו חיים וכבר איננו מוות. השירים כולם מתוך ספר שיריו 'שירים מחיים רבים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'קשב לשירה'.

 

פורסמה ב-1 במרץ 2012, ב-גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760, שירים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: