משכן בנדבה ובדיוק / מתן גרינגר (לפרשת תרומה)

 

רצונם של ישראל בהשבת השכינה לתוכם מביא אותם לכונן משכן בנדבת לבם, אך זה האחרון חייב להיות מדויק ולא טבעי וספונטני, בחינת גבול בין עולמות

איור: מנחם הלברשטט

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ
תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

יוצאת דופן היא ההסתמכות בציווי בניית המשכן דווקא על נדיבות לבם של בני ישראל. ה' ציווה שייקחו לו תרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו'. באופן תיאורטי, אפשר שהמשכן לא היה נבנה כלל אילו בני ישראל היו נמנעים מלנדב למטרה זו מרצונם הטוב. התמיהה על הציווי הלא-מחייב למגבית תמוה במיוחד לאור הציוויים הקפדניים של התורה על המידות המפורטת של המשכן וכליו.

יוזמה ישראלית

 קיימת מחלוקת בפרשנים מתי ניתן הציווי לבנות את המשכן – לפני חטא העגל או לאחריו. על פי העיקרון "אין מוקדם ומאוחר בתורה", רש"י מבאר שהציווי לבנות את המשכן ניתן לאחר חטא העגל. לאור פירושו, הציווי להקים את המשכן ניתן רק במהלך קבלת הלוחות השניים לאחר חטא העגל, ולפיכך מטרת הקמתו היא דווקא תיקון תוצאות החטא הזה.

ה' אינו יכול לשכון בכפיפה אחת עם טומאת החטא. בעוד שבתחילה קול ה' התהלך בכפיפה אחת עם אדם וחוה בגן העדן: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם", הרי שלאחר החטא – ה' לא רצה לשכון עוד בכפיפה אחת עם חטאי האדם, והם גורשו מגן העדן. עקרון יסוד זה הביא להעתקת אוהל מועד אל מחוץ למחנה – "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – ולסירוב של ה' לשלוח לישראל את המלאך שהבטיח קודם לחטא העגל: "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ".

רק בשל שבועתו לאבות ה' ניאות לשלוח לישראל שליח להביאם אל הארץ – אך שליחותו נועדה לצאת ידי חובה בלבד, ושם ה' כבר אינו מוזכר עליו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב… וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". סילוק השכינה ממחנה ישראל הביא את משה לבסוף לבקש מה' לשכון בקרב ישראל על אף החטא: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ-דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ".

לאור פירושו של רש"י, הציווי על בניין המשכן בא לאחר שישראל ביקשו להשיב את השכינה לקרב המחנה. בכך, ציווי המשכן דומה לדיני תורה אחרים המופיעים בעקבות בקשה קודמת של ישראל – על אף שהתורה לא ציינה זאת תחילה במפורש. דוגמא לכך מהציווי על שליחת המרגלים בפרשת שלח: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" – אשר בספר דברים התברר שבאה דווקא במענה לבקשה קודמת של ישראל. עתה ברור מפני מה תרומת המשכן תלויה דווקא ב'נדיבי לב'. משעה שהבנו שהציווי על בניין המשכן ניתן במענה לבקשת ישראל, הרי שברור שבניינו תלוי דווקא ביוזמה זו, הבאה מצידם.

הבנה זו אף מאפשרת לנו להבין את דבריו המוקשים של הנביא ירמיהו: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". האם ה' לא ציווה את ישראל במדבר על דברי עולה וזבח? אלא שדברים אלה מכוונים דווקא לציווי על בניין המשכן ועבודתו בעקבות חטא העגל. מדברי הנביא ירמיהו מתברר שמלכתחילה ה' ביקש רק להתהלך בקרב ישראל השומעים בקולו. הציווי המפורט על בניין המשכן ועבודתו ניתן לישראל דווקא במענה לבקשה קודמת מצידם – כיוון שרק באמצעותו יוכל ה' לשכון בקרב המחנה, לאחר חטא העגל.

תיבת נח

יוצא אפוא שבתחילה ה' תכנן להתהלך בקרב מחנה ישראל ללא משכן וללא כלים – כפי שהתהלך בגן העדן עם אדם הראשון, וישראל היו רשאים לעבוד אותו בכל מקום. רק בקשת ישראל להשבת השכינה לאחר חטא העגל הביאה להשראת השכינה דווקא בבניין המשכן.

על האופי המשתנה של השראת השכינה עמד הספורנו בפירושו לפסוק האחרון של פרשת יתרו:

וזה בעצמו באר באמרו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו 'מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך'… כי לא ענה מלבו אלא שישראל השחיתו עניינם כאמרו כי שחת עמך… וירד אז עם קרני ההוד וציוה על מלאכת המשכן.

לדברי הספורנו, בעוד קודם לחטא העגל ה' התהלך בקרב המחנה, הרי שלאחריו – השראת השכינה הפכה לאפשרית רק מתוך המשכן. בניין המשכן משמש לפיכך מעין עולם נפרד המבדיל בין ישראל החוטאים ובין ה', שחזר לשכון בתוכם.

מתוך הבנה זו, נבקש לשוב ולעמוד על משמעות הציווי הדקדקני שבפירוט מידות המשכן וכליו בפרשתנו. הציווי על בניין המשכן נועד לאפשר את השבת השכינה לקרב המחנה, וזאת באמצעות בניין של מעין עולם נפרד, המובחן מהמחנה הטמא שבו הוא שרוי. לא בכדי נלמדים איסורי מלאכת שבת הבריאה מל"ט אבות המלאכה במשכן, שהרי קיים קשר לשוני בולט בין תיאור בניין המשכן ובין תיאור בניין העולם שבספר בראשית. כך, לדוגמה, בשתיהן המלאכה מתוארת לעתים תכופות בשורש עש"ה, בשתיהן באה ברכה לאחר גמר המלאכה, 'ויברך א-להים' ו-'ויברך אותם משה', ובסופן חוזר בשתיהן הביטוי הנדיר בתורה, 'ויכל' ו-'ויכולו'.

  בניין המשכן וכליו נועד ליצור עולם נפרד וטהור – בתוך מחנה ישראל הנגוע בטומאת החטא: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד… וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המידות המדויקות של המשכן וכליו יוצרות זיהוי והבחנה ברורה בין קדושת המשכן – המעוררת את מידת הדין, ובין מחנה ישראל – השרוי בטומאת החטא.

ההוראות המדויקות של בניין המשכן מזכירות לנו את ההנחיות שה' נתן לנח בבניין התיבה. גם שם ה' ציווה לבנות תיבה על פי הוראות בנייה מדויקות, שנועדו להגן על נח ובני משפחתו ולהבחין ביניהם לבין מידת הדין ששלטה בעת המבול. והקרבה הלשונית תעיד: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה", "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ". רק לאחר שישראל ביצעו את ההוראות המדויקות של בניין המשכן, ויצרו חיץ ברור ומוגדר בין ה' ובין מחנה ישראל – ניאות ה' לשכון בתוכם לשלום: "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

לא תוכלו לעבוד

הציווי על מידותיו המדויקות של המשכן מאפיין גם את היחס למידות המקדש – שאף הן נועדו להבחין בין הטהור לטמא, ולהגן על בני ישראל. כך מונה הנביא יחזקאל את מידות המקדש: "וביד האיש קנה המדה שש אמות באמה וטפח", וצופה במלאך המודד את התאים ואת האולמות, את הפתחים ואת האילים וכיו"ב. הנביא יחזקאל מבאר במפורש את המטרה בקביעת המידות המדויקות של המקדש: "לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל", וממשיך להוכיח את העם: "ויכלמו מעונותיהם".

יוצא אפוא שהציווי המדוקדק של מידות המשכן נועד להגן על ישראל בשני אופנים: האופן האחד – על ידי הרחקת ישראל מהמשכן, ובכך לא יוכלו לטמא אותו בחטאיהם, ולהביא כליה על המחנה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". האופן השני – על ידי יצירת עולם נפרד בתוך המחנה, שהארגון והסדר שבו ישמרו את ישראל מפני הקצף על טומאת החטא: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

נוכחות השכינה במחנה ישראל, השרוי בחטא, היא פלא. במעמד הר סיני, קול ה' לבדו הטיל אימת מוות על ישראל. לאחר שישראל חטאו, כיצד תשכון בתוכם השכינה – בעוד ה' אינו נושא חטא ופשע, כפי שהזהיר יהושע את ישראל: "לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה' כִּי אֱ-לֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵ-ל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם"? מענה לכך מצאנו בספר שמואל ב': "לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בניין המשכן, על פי מידות מתוחמות ומדויקות, היה המנגנון שאפשר לפלא הזה להתרחש. הוא יצר עולם נפרד בתוך המחנה – ובתוכו ה' התהלך בקדושה בתוך מחנה ישראל.  

matger@walla.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: