בדידות בשניים / אביה וינברג

 

 השתקת העיסוק במיניות בחברה הדתית גורמת לזוגות רבים להגיע לחתונה לא מוכנים ולצבור מטען של בעיות אחריה. הפתרון טמון בליווי פתוח משלב ההדרכה ועד אחרי הנישואין

מתוך הסרט 'שבע ברכות'. באדיבות ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה-מעלה

עבור רוב בוגרי העולם הדתי, ליל הכלולות יהיה הפעם הראשונה שבה יקיימו יחסי אישות. כרווקים אנו מחונכים על טהרת הפוריטניות, והמעבר החד מאיסור על כל מחשבה ומעשה בתחום שבינו לבינה לבין היתר, חובה ואף מצווה וקדושה הוא חד מאוד. דווקא בשל כך, לעתים קרובות לצד השמחה והציפייה לקראת המאורע מתעוררים גם פחד וחשש. האם יש לבני הזוג שעוד רגע מתחתנים עם מי לדבר על הפחדים הללו? האם היו רוצים בכך? ומה קורה לאחר החתונה?

במסגרת עבודתי במכון 'מצעדי גבר' ערכתי מחקר על נושא ההכנה לחיי אישות שעוברים זוגות לפני החתונה. בשלב הראשון בחנתי את ספרות ההדרכה בתחום המונה ספרים לא רבים. בשלב השני ערכתי ראיונות עם מדריכי חתנים ומדריכות כלות ועם גברים ונשים שעברו הדרכה לפני חתונתם. כנספח ביצעתי סקר אנונימי קצר וממצה בקרב זוגות נשואים רבים.

לא אסקור כאן את החלק שעוסק בספרות ההדרכה אלא אתמקד בהדרכה הישירה המועברת לזוגות. כל אישה שמתחתנת באמצעות הרבנות כיום מחויבת להביא אישור מרבנית או ממדריכת כלות כי למדה עמה לפני חתונתה. הגברים אינם חייבים בלימוד כזה. עם זאת, בציבור הדתי מקובל שהגבר לומד לפני החתונה עם מדריך חתנים והאישה לומדת עם מדריכת כלות לימוד ארוך ומקיף יותר מאשר המינימום הנדרש על ידי הרבנות. עקב דרישת הרבנות, מדריכת הכלות היא בדרך כלל אישה שהוסמכה לכך באחת מתוכניות ההדרכה שקיימות בשוק, ואילו אצל הגברים, היות שההדרכה אינה חובה, המדריכים הם לרוב רבנים או דמויות תורניות שלא עברו הסמכה.

מהראיונות שבוצעו עם מדריכים ועם זוגות שעברו הדרכה וכן מהסקר שנערך עולות כמה מסקנות חשובות. המסקנות המעשיות הללו עקרוניות מאוד למדריכי החתנים ולמדריכות הכלות, אך הן גם משמעותיות לחברה הדתית כולה. יש בתובנות הללו נקודות שנוגעות באתגרים שקיימים בתשתית היחס של החברה הדתית לחיי אישות, לגוף ולמיניות בכלל.

קשר פתוח

על פי הממצאים מתברר שהדבר החשוב ביותר בהדרכת החתנים והכלות הוא הקשר איתם. קשר טוב מאפשר העלאה של נושאים כואבים, חששות ופחדים, ומהווה מסד לקשר מתמשך גם אחרי החתונה. אחת הנשים המרואיינות סיפרה שלפני חתונתה למדה עם אחת המדריכות הנחשבות בתחום. הלימוד היה מעניין ואף ענה על שאלות רבות שהיו לה. האישה קיוותה שבמהלך ההדרכה היא תוכל לספר על ההתלבטויות הקשות והמטרידות שיש לה בנוגע לזהותה האישית ולהתנסויות קשות שחוותה, שעליהן לא סיפרה לאיש מעולם, גם לא לבעלה המיועד – אך המדריכה הייתה עסוקה בללמד, וכך לא נוצר קשר אישי ובטוח שאפשר לה לשתף את המדריכה בנושא שמעיק עליה ומטריד אותה.

לפי ממצאי הסקר, אחת הדרכים הטובות ליצירת קשר עמוק, כן ופתוח בין המדריך למודרך היא שיתוף בחיים האישיים. כאשר המדריך משתף בסיפורים מחייו האישיים הוא משדר קרבה ופתיחות ובכך סרה המחיצה שמבדילה בין המדריך המנוסה למודרך הטירון. השיתוף מגלה למודרך ש'כולנו באותה סירה' וגם המדריך עבר קשיים והתלבטויות. הפתיחות הזו מאפשרת למודרך לשתף גם הוא בחייו האישיים, מעין "כמים הפנים לפנים". לכן, כדאי לטעמי לשלב בקורסי ההדרכה למדריכים ומדריכות יחידה בנושא יכולת סיפור ושיתוף בנושאים אינטימיים. זהו נושא שלחלק מהאנשים הוא לא פשוט, ודורש למידה ומאמץ, אך הוא קריטי בהדרכת החתנים והכלות.

עם זאת, חשוב לזכור שאין שני בני אדם זהים, במיוחד בתחומים הרגישים הללו. לכל אדם צרכים משלו, חששות ופחדים משלו, ועולם אחר שאותו הוא מביא מחייו עד היום. לכן, מאוד חשוב שהמדריך יהיה רגיש למקום הייחודי של האדם שיושב מולו, יחוש ואף ישאל מה רצונותיו, מה הציפיות שלו מההדרכה ומה מעסיק אותו. יהיו מודרכים שיעדיפו לא לעסוק בנושאים אינטימיים ויהיו כאלו שירצו לעסוק רק בהם. מערך ההדרכה צריך להיות גמיש ונתון לשינויים לפי האדם שאותו מדריכים.

בנוסף, חשוב מאוד שההדרכה תתחשב במקום הנפשי שבו נמצא המודרך. הזמן המועט יחסית שמוקדש להדרכה לא מאפשר בדרך כלל היווצרותו של קשר עמוק, ולכן על המדריך לדאוג להפנות את המודרכים לאנשים מוכרים שאיתם יהיה נוח להתייעץ. ישנם אנשים שדווקא הזרוּת היחסית מאפשרת להם להיפתח יותר ולהתייעץ בנושאים אינטימיים. חשוב לשים לב גם לכך ולבדוק היכן המודרך עומד בנושא זה.

מקום נוסף שאליו חשוב שהמדריך ייכנס הוא השיח בין בני הזוג על אודות נושאים אינטימיים. מטבע הדברים, זוגות רבים חשים שאין זה צנוע לעסוק בנושאים המיניים, ושהדבר מאוס ורדוד. אך המציאות כיום מלמדת שקיימת תביעה לבריאות וטבעיות גם בחיי האישות. לכן חשוב להעביר לבני הזוג את התחושה שטבעי וכדאי לשתף ברצונות, בקשיים, בתסכולים ובהתמודדויות בתחום הזה. באופן קונקרטי יותר ראוי לציין את חשיבות השיח בענייני יחסי האישות – האם הם מרוצים מהם, ועוד. מדריך או מדריכה שבעצמם אינם מסוגלים לדבר על כך עם בן זוגם לא יצליחו לעודד את בני הזוג המודרכים לעשות זאת בעצמם.

הראיונות מלמדים ששיח כעין זה בין בני הזוג מרפה מתחים רבים ועוזר מאוד להתמודד עם קשיים שונים. זוגות רבים סיפרו שהבעיות נראות הרבה יותר גדולות ומאיימות כאשר אין שיח פתוח וכן עליהן, מה עוד שבהיעדר שיח זוגי נוצרת תחושה חזקה מאוד של בדידות שכן רוב האנשים לא מעִזים לשתף אדם חיצוני בהתמודדויות ובלבטים שלהם.

הדרכה מאוחרת

ישנם זוגות רבים שחושבים שכמו שנראו יחסי האישות בלילה הראשון שלהם – כך הם ייראו כל חייהם. אך למעשה יחסי האישות הינם דינמיים. אינם דומים היחסים בשנה הראשונה ליחסים אחרי חמש שנים, ואינם דומים יחסים כאשר לזוג שלושה ילדים קטנים לאלו שבגיל הפנסיה. ההבנה שאת השפה המינית יש ללמוד במשותף אט אט מקִלה את ההתמודדויות ומכניסה שעשוע ורכות ליחסם של בני הזוג לעצמם. כדאי שהמדריך ידגיש את הנקודה הזו, ויבהיר שממש כמו שתינוק לומד לדבר, כך בני הזוג בונים את השפה שלהם. הדבר לוקח זמן וייתכנו טעויות.

אחד הזוגות סיפר על בעיה חריפה שנתגלתה אצל הגבר מיד לאחר החתונה. בני הזוג 'הלכו עם זה' במשך כחודשיים בלי שהעלו על דעתם שזו בעיה נפוצה מאוד שקשורה בחידוש שביחסי האישות, וברוב הגדול של המקרים היא נעלמת מעצמה לאחר פרק זמן מסוים. הם סיפרו שהם הרגישו שיש להם "הר על הכתפיים" ולא היה להם עם מי לדבר על כך. הם תפסו את היחסים כקפואים ומקובעים, ולא ידעו שזהו תהליך מתמשך, מסע שנמשך כל החיים.

הנקודה החשובה ביותר שעלתה במהלך המחקר היא ההדרכה לאחר החתונה. כ-85% מהזוגות שהשתתפו בסקר סיפרו שהיה להם צורך גדול בהתייעצות ובהדרכה דווקא לאחר החתונה. דווקא אז הם גילו שהם מתמודדים עם אתגרים מעייפים ומאיימים והיו שמחים אם הייתה להם דמות שיכלו לשתף אותה בקשיים שלהם. כשני שליש מתוך הזוגות שחשו צורך גדול להתייעצות עם דמות לאחר החתונה לא מצאו כתובת. רק מעטים מאוד פנו אל המדריך או המדריכה שאיתם למדו לפני החתונה.

גבר שרואיין סיפר שלאחר החתונה עבר זמן רב, לפי הרגשתו, עד שהוא ובת זוגתו הצליחו להבין מה קורה ביניהם. במהלך החודשים הללו הוא סיפר שהוא 'חרש' מדי יום את רשת האינטרנט וקרא כל דבר שמצא על ה'בעיה' הזו. המצוקה של בני הזוג הייתה גדולה וקשה, והם הרגישו שמשהו איתם לא בסדר, כאילו יש איזה סוד שכולם יודעים ורק להם לא גילו אותו. בני הזוג התחתנו לפני כ-6 שנים, ועד היום הם 'סוחבים' איתם פצעים ומוגלות, כהגדרתם, שהצטברו בימים הקשים שעברו עד שמצאו את דרכם.

זוגות רבים אחרים סיפרו שלקח להם זמן להבין ש"הם לא לבד בסיפור הזה", ושלזוגות רבים יש קשיים ובעיות בתחום המיני-זוגי. התחושה היא שמוטל עליך, נשוי טרי, "לשבור את קשר השתיקה". זוגות רבים סיפרו על ההרגשה לאחר החתונה – "חיים בתחושה שלא מדברים על זה".

פשוט להיות שם

אין באמתחתי פתרון קסם לבעיה המשמעותית הזו. ייתכן שיש לבצע שינוי חינוכי ולהוסיף לימוד על חשיבותם של הגוף והיצר בגילאי התיכון, ייתכן שהדבר קשור לשיח פתוח יותר באופן כללי בעניינים אלו בחברה הדתית, ויתכן שגם הכשרה מעמיקה ומקיפה יותר של מדריכי חתנים ומדריכות כלות ומיונם על סמך כישורי ההקשבה והשיח שלהם ולאו דווקא על פי ידע תורני כזה או אחר יוכלו לתרום לדבר. אך מלבד אלה ברצוני להציע פתרון נוסף. ייתכן שמענה למצוקה יבוא מכיוונה של החברה שתיצור זוג מלווה. לכל זוג שיתחתן יוצע זוג שהתחתן זמן מה לפניו שילווה ויהיה שותף לפי הצורך ובמידת הרצון לקשיים ולאתגרים של הזוג החדש. הזוג המלווה יהיה מין 'אח גדול', שפשוט נמצא שם כאשר צריך אותו. הזוג המלווה לא יטיף, והוא לא יהיה בעל כלים טיפוליים בהכרח. הזוג המלווה פשוט ילווה, יעודד, ישתף באתגרים שהיו וישנם במהלך חיי הנישואים שלו, יושיט יד ויקיים 'עמו אנוכי בצרה'.

הזוגות המלווים יעברו קורס שמתמקד בתהליך הזוגי שלהם עצמם, בתקשורת ביניהם, במודעות לקשיים ובתהליך המיני שקורה ביניהם. הזוגות לא אמורים לשמש מודל לחיקוי והם לא מתיימרים להיות מושלמים, אלא רק להיות מודעים לתהליך שהם עוברים ולנסות להתקדם בו, להתחדש ולצמוח. כמובן שעליהם ללמוד מתי הבעיה של בני הזוג שהם מלווים היא בעיה שיכולה להיפתר ביניהם ומתי עליהם להפנות את בני הזוג לטיפול מקצועי, אך עיקר תפקידם הוא להיות נכונים להיחשף ולשתף בקשר שלהם, לפגוש את בני הזוג שהם מלווים ללא ביקורת וללא שיפוטיות. הלב של התפקיד החדש הוא הרגעת בני הזוג הטרי ושידור התחושה שהם נורמליים, לא יוצאי דופן, ושהם רק בתחילתו של תהליך ארוך והדרגתי.

בעיניי, דומה יהיה תפקיד הזוג המלווה לתפקיד המנחמים בשבעה. האבל בשבעה לא תמיד מעוניין לדבר ובכל זאת ההלכה מנחה אותנו להיות שם, לבוא ולשבת לידו. לא לפתוח איתו בשיחה, ולא לקבוע על מה מדברים, רק להיות שם. גם הזוגות הטריים זקוקים למישהו שיהיה שם, שיקשיב. הם כבר ייצרו את נושאי השיחה והם יחליטו על מינוני החשיפה והשיתוף, אך חשובה התחושה שיש איתם מישהו. מובן שתפקיד חדש זה יוצר בעיות ואתגרים חדשים הכרוכים בעיקר בהיפתחות וחשיפה לזרים בעניינים שהצנעה יפה להם. לכן, יהיה צורך ברגישות גדולה ובכנות מצד הזוגות המתחתנים והם יהיו אלו שיקבעו את כמות המפגשים, את תוכנם ואת גבולות השיח בהם.

מכון 'מצעדי גבר' עסוק כעת בכתיבת תוכנית לקורס 'מלווי זוגות'. בגלל היותו של הרעיון הזה חדש וראשוני נשמח לשמוע תגובות ורעיונות מאנשים שעוסקים בתחום ומכאלו שלא.

אביה וינברג הוא רכז התכנים במכון 'מצעדי גבר'. המעוניינים לקבל את המחקר כולו לדוא"ל, או לתת רעיונות ולשתף בתובנות מוזמנים לפנות לכתובת avia18@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. יהודה גולומב

    מעניין וחשוב.פותח פתח לבית מדרש גופני

  2. על פניו, הנסיון לגרום לאנשים להיחשף הוא בעייתי. לא רבים ירצו בזה.
    נוסף על כך, בהדרכה "אחד על אחד" תהיה בעיה כי המדריך, גם אם הוא לגמרי גלוי, מכיר רק את הנסיון שלו ולא את מגוון המצבים שיכולים להיווצר בין בני זוג.

    למה לא להעלות אתר אינטרנט שיאפשר שאלות אנונימיות ויתן תשובות של אנשי מקצוע?

  3. מאמר חשוב. כאדם שעבר בעצמו מעבר קשה שכזה וכיום הורה לילדים שאוטוטו בע"ה יעברו גם הם אותו מעבר בעצמם, אני תהוה ביני לבין עצמי איך אוכל לעזור להם. זה מטריד אותי שהדברים שהצניעות (באמת) יפה להם מוצנעים מדור לדור ושצריך להעלות אותם על השולחן. גם אני רואה בעייתיות ברעיון המוצע אבל חשוב לדבר על זה. יישר כחכם.

  4. מאמר נכון כותב המאמר צודק במאה אחוז
    ערן המשודרג מהצפון

  5. יפה עשה אביה וינברג שהעלה באומץ את נושא חוסר המוכנות לחיי אישות בקרב זוגות מתחתנים בחברה החרדל"ית. אבל הפתרון שהוא מציע הינו פתטי, אם לא מקומם.
    ראוי לשים את הדברים על השולחן ללא כחל ושרק. "הבעיה" המתוארת היא כולה מעשה ידי אדם. "אשר עשה הא לוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט). הטבע יודע יפה מאוד ללמד את האדם כיצד לדאוג לצרכיו. אין שום צורך ללמד תינוק לאכול, וגם אין שום צורך ללמד בני אדם להתרבות. צריך גם צריך לכוון אותם ולעדן את ייצרם – לא הכל מותר לאכול או בריא לאכול, ולא הכל מותר, או בריא לגוף ולנפש, ביחסים שבינו לבינה.
    הבעיה נוצרת כאשר לא נותנים לייצר להתפתח בצורה טבעית ובריאה. מגיל הופעתו מספרים לנער ולנערה שהם במלחמה מולו. מכניסים אותם למערבולת רגשי אשמה הרסניים, שעל חלקם היא משפיעה כל חייהם. את הבנים מפחידים פחד מוות מגופם ומייצרם. לבנות מספרים שהגברים הם בהמות חסרות שליטה, שהדרך להילחם בייצרם היא על ידי הרחקה והימנעות מצל צילו של רמז לפיתוי, ושהאחריות על כך נופלת עליהן, הבנות. מה הפלא שהמתבגרים מגיעים לפרקם כאשר ייצרם מעוות ומסוכסך? עד כדי כך מסוכסך שמצבם מעורר אצל וינברג אסוציאציות פרוידיאניות של ישיבת שבעה…
    לצפות מן הרבנים ומדריכות הכלה לפתור את הבעיה, זה כמו לבקש מנהג בעל עשרות הרשעות בעבירות תנועה להיות שוטר תנועה. הרבנים הם הבעיה, הם לא יכולים להיות הפיתרון. הדרך שמציע אביה וינברג לא מועילה בהרבה. קצת נאיבי לצפות שזוג שמגיע למעמד ברית הנישואין כאשר המושגים שלו על יחסי אישות מעוותים ומבולבלים יקבל עזרה משמעותית מזוג אחר שהיה בדיוק באותו מצב לפני שנתיים.
    כדי לפתור את הבעיה יש לטפל בראש וראשונה בפקק החוסם כל דרך להתייחסות אליה בדרך הטבע. אני מתכוון לאיסור האוננות. נזקיו של איסור זה הרסניים, לפעמים בלתי הפיכים. חלק מבני הנוער נזקקים בעטיו לטיפולים נפשיים ממושכים. אחרים עוזבים את הדת. אצל רבים הוא מהווה מחסום בפני יצירת קשר פתוח ותקין עם בני המין השני, ואז צצות בעיות מן הסוג שאביה וינברג מעלה. אין "עת לעשות לה' – הפרו תורתך" גדול מזה.
    יש דרכים לפתור את הבעיה, אם מכירים בחומרתה. לא על ידי ספרים מסוג "שמירת הברית", שהם התעללות בקטינים חסרי ישע, אלא על ידי אחיזת השור בקרניו באומץ. חז"ל אסרו הוצאת זרע 'לבטלה', אבל הגדרת הבטלה אינה בהכרח טכנית קשיחה. ישנם מקרים רבים של יחסי אישות שלא לשם הולדה שהם מותרים – אישה בהריון, עקרה, ימים בטוחים, משמשת במוך וכו'. אכן לחכמי התלמוד היה ברור שאוננות מכל סוג שהוא היא בכלל 'בטלה', אבל אין הכרח לאמץ הגדרה שנקבעה בתקופה בה העולם כולו התייחס בצורה שלילית לעניין, והנישואין נערכו בגיל 13. אנו חיים היום על פי כהנה וכהנה הבנות ומוסכמות השונות מהמקובל בתקופות קודמות. לדעתי העניין דורש, ומאפשר, התייחסות חדשה של היהדות ההלכתית, אם לא להלכה אז למעשה. אפשר וצריך להסביר לנוער שיש הבדל תהומי בין פעולה שהגוף והנשמה זקוקים לה כאוויר לנשימה, לבין פירכוס היצר וחיפוש מתמיד אחר סיפוקו.
    וינברג מודה שאין באמתחתו פתרון קסם לבעיה, אבל אם יוסר הפקק האמור אז ניתן יהיה למצוא כזה. צריך לעודד ולכוון את הנער והנערה להשתמש בכלי שנתן להם יוצר האדם – גופם. להכיר אותו, להתנסות בעונג שאפשר להפיק ממנו, ולשמוח שמחה גדולה במתנת הא-ל הנפלאה הזאת. את השיח והפתיחות בין בני הזוג צריך לעודד הרבה לפני החתונה, לא אחריה. החופש מרגשי אשמה והפתיחות כלפי עצמם יאפשרו להם היפתחות הדרגתית אחת כלפי השני. את מחסום הבושה ושיתוק החרדה יחליף רטט של ציפיה משותפת. במקום בדידות בשניים תתפתח ערגה בשניים.
    כדי למנוע אי הבנה אדגיש שאיני קורא בשום אופן לפורקן היצר, ואיני מציע לבטל אף איסור ביחסים שבינו לבינה. אני קורא להכרת היצר ולהתייחסות אליו כדבר טבעי. אמנם נכון, בדרך הזו יהיו כשלונות, חריגות ונפילות. לא בהכרח תביא הלגיטימציה להנאה מן היצר דווקא לעידונו. והיום? הכל מצליח? אלא שהיום הכשלונות הם הרסניים. אין חזרה מן הנפילות. החזרת הייצר למקומו הטבעי תכניס גם את החטא לפרופורציות ראויות. הדור הצעיר יחפש את דרכו תוך ידיעה שלא נתנה תורה למלאכי השרת, שלפום צערא אגרא וששערי תשובה אינם ננעלים.
    או אז יזכו הזוגות הצעירים להגיע לליל כלולותם אסורים בעבותות אהבה ותשוקה, ובהתייחדם בטוהר, קדושה ועונג צרוף בתחתונים יזכו לייחד קודשא-בריך הוא ושכינתיה בעליונים.

  6. צבי,למרות שכבר אלף פעמים התווכחנו על העניין בכל זאת אעיר כמה נקודות:

    1.בניגוד לדבריך רוב בני הנוער הדתיים לא מגיעים לטיפולים פסיכולוגים או עוזבים את הדת בגלל תסכולים נפשיים כתוצאה מנפילות בתחום שמירת הברית

    גם אם יש מקרים כאלו[ואחד הרמי"ם שלנו בישיבה התיכונית סיפר לנו בזמנו על מקרה של תלמיד שלו שלקה בדיכאון שגרם לו לו לצאת מחדרו כמעט חודשיים ולא לדבר כמעט עם איש משום שהוא שמע שיחת מוסר מפחידה ביותר מרב חרדי בנושא הזה והפחד ותחושות האשמה גרמו לו לדיכאון עמוק שגרם לו בהמשך לעזוב את הדת -הר"מ שלנו הביא לנו את הסיפור כדוגמא להדרכה לא נכונה בעליל של התחום הרגיש הזה]

    מדובר במקרים לא מייצגים ורוב הרמי"ם בישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר והגבוהות יודעים להדריך להצלחה בנושא באופן רגיש ומעודד והנתונים שאתה מביא על הקטסטרופות שנובעות מהתחום מנופחים מאוד וההדרכה הנפוצה והמקובלת היא דווקא לעודד את בני הנוער והבחורים הצעירים ולא כמו הדוגמא המבעיטה ממה שהבאתי בסוגריים]

    2.בניגוד למה שאתה כותב בעקבות המאמר ב"ה רוב הצעירים והצעירות החרדל"ים מתחתנים וחיים חיים מאושרים ושמחים ובניגוד למה שהיה מצופה שבחורים ובחורות ללא נסיון קודם בחברויות בין בנים לבנות וכד'דווקא בציבור החרדל"י בהכללה נישאים בגיל צעיר יותר ואילו תופעת הרווקות המאוחרת קיימת הרבה יותר אצל הליברלים שאמורים לא להסתבך בעניין וכיו"ב

    ראוי לתת על זה את הדעת.

    3.אכן כמו שכתבתי בסעיף 1 ההדרכה בנושאים רגישים אלו צריכה להיות רגישה וממוקדת הן כדי שנערים צעירים לא ישנאו את גופם ואת טבעיות חייהם ושלא יחיו ברגשות אשם תמידיים ויצליחו להתגבר בעוצמה ושמחה ולא בעצבות והן משום שהם צריכים לדעת שהם יתחתנו בעז"ה והאסור יהפך למצווה ולטבעיות חיים של אהבה ואחווה עם נשותיהם בבריאות ושמחה

    ולכן הדרכה מקיפה על כל צדדי הנושא מתוך רגישות ושכל ישר כבר מגיל תיכון [עוד הרבה בטרם שיעורי הזוגיות הניתנים בישיבות הסדר והגבוהות משיעור ד' ומעלה]

    יכולה להביא לראיה בריאה של הנושא

    וזה מביא אותי לסעיף 4

    4.כבר טחנו על זה הרבה ולא אפרט אבל הדרכה רגישה ומתחשבת וקשובה שגם מחנכת לחיי הנישואין בהמשך לא אמורה בכהוא זה להוריד את הרף ההלכתי המינימלי ועפ"י המתודה שלך להלכה שאנחנו יכולים להגדיר את האיסור הידוע בכל הפוסקים מימים ימימה איך שנרצה אף אחד גם לא ערב לך שגם עם הדברים שכתבת בסוף דבריך שאתה לא רוצה להתיר לא יעשו "הגדרות מחודשות" בשופי ואתה יודע שהדברים כבר נעשים[עיין ערך "צבי זוהר" "פילגש"]

    לסיכום:הדרכה קשובה ורגישה בתחומים אלו היא צו השעה והיא אכן מתקיימת בטוטו"ד בישיבות

    זה עדיין לא אומר שאפשר לבטל במחי יד הלכות מפורשות

  7. בס"ד ג' באלול ע"ד

    יש ספר של ד"ר דוד ריבנר וד"ר ג'ני רוזנפלד, 'עת לאהוב – מדריך להעצמת הקשר האינטימי של הזוג הדתי' (סקירה עליו במאמר 'לשם ייחוד', בבלוג 'מהמחסן של צור ארליך'). ד"ר רוזנפלד פיתחה תכניות הדרכה ב'ישיבה יוניברסיטי'; ד"ר ריבנר מרצה באוניברסיטת בר-אילן, וגם העביר 'קורס לייעוץ בקדושה' במסגרת 'מכון פוע"ה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • על ספרו של הרב דב ברקוביץ, 'מקדש החיים', המנסה לפתח תפיסה מחשבתית כוללת לנושאי המשפחה והזוגיות – ראו בסקירותיהם של ד"ר ברוך כהנא, חפירות להצלת המשפחה', ושל עופר בשן, 'שפה חדשה לזוגיות'.

  8. בערבון מוגבל

    התפרצות לדלת פתוחה. הנושא כ"כ מדובר בישיבות התיכוניות ובאולפנות, בתוכניות המשך ובכלל, בספרים בנושא שיצאו, בתוכניות של משרד החינוך ולא שלו, והטענות שזה לא כך, הן אנכרוניסטיות ומנסות ליצור עבודה לעוסקים בכך ולא יותר. גם הדגשת העיסוק במיניות במקום בזוגיות זו טעות, וזה נובע מכך שהעוסקים בזה, כמו כותב המאמר הם צעירים שטרם חלפו כמה שנים לזוגיות שלהם.

להגיב על נדב לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: