באו חושך לגרש / ירון אביטוב

 

בן ישראל השנייה, שהוא קוסם, ובת ישראל הראשונה, חוקרת מוח, מקיימים סיפור אהבה – שהוא מבחן מעבדה תמידי – ברומן בשל ורב-קסם ספרותי

קסם וכזב, ערן בר-גיל; ידיעות ספרים, 2011, 381 עמ'

אחרי סדרה של טריקים שהוא מציג בפני בני משפחתה של חברתו מיקה, שואל אותה הילל מה היא חושבת על מקצועו – מנטליסט. "זה מאוד דומה למקצוע שלי", משיבה לו מיקה, דוקטורנטית וחוקרת מוח, ולרגע, רק לרגע, הוא חש קצת שווה וראוי לה, אחרי תקופה ארוכה שחש רגשי נחיתות מולה.

הילל הוא בן למשפחה דתית וענייה מצפת, עיר שהייתה פעם "מעצמת תורה" והפכה בינתיים ל"מלכודת עוני" (251). משהו בדמותו האנכרוניסטית ולעתים אף פאתטית-משהו של הילל והעולם שהוא כביכול מייצג עשויים להזכיר לקורא את שירה האלמותי של שושנה דמארי "אני מצפת", עיר שאגב כמעט לא זכתה לעיצוב ספרותי ממשי מאז ספרו של יהושע בר יוסף, "עיר קסומה".

סיפור המפגש בין הקוסם המפוקפק למחצה המכנה את עצמו "מנטליסט" ובין הדוקטורנטית היפה, שהיא בת למשפחה תל אביבית יאפית מבוססת, הוא למעשה סיפור מעמדי המפגיש לכאורה בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה". אולם הפערים המעמדיים, הכלכליים וההשכלתיים הבולטים בין השניים הולכים ומיטשטשים במרוצת הרומן, עד שלרגע לא ברור מיהי כאן באמת ישראל השנייה ומיהי הראשונה. בת ישראל הראשונה היא מתוסבכת ודיכאונית מאוד, ולמרות הפוטנציאל הגדול שלה היא הולכת ומידרדרת הן בחייה האישיים והן בחייה המחקריים. הפוטנציאל המוחמץ שלה כמעט מסתיים בסיפור טרגי. ואילו בן ישראל השנייה, עם כל הדכדוך שדמותו מייצגת, הוא היותר אופטימי מבין השניים והוא גם זה שמציל בסיכומו של דבר את בת ישראל הראשונה מסוף עצוב. אם בר-גיל חותר להעביר לנו מסר חברתי מעבר לסיפור המעשה עצמו (למשל, שישראל השנייה היא זו שתציל את ישראל הראשונה מכיליון), הוא מסווה זאת היטב בתוך הרומן.

הקוסם, הירונימוס בוש, 1500 בערך

ב"קסם וכזב" כולם חולמים אבל כולם גם מדוכאים, ודיכאונותיהם מקשים עליהם להגשים את חלומותיהם. ובכל זאת, בן ישראל השנייה, דהיינו הילל, בגלל כור מחצבתו וכל מה שעבר, הוא הבשל יותר להתמודדות עם מועקות החיים, ומשום כך הוא גם זה המסוגל אולי לצלוח בשלום את המעבר מן השוליים למרכז, בעוד מי שנולדה במרכז לא מצליחה להתרומם מן השוליים, לא בעבודת המחקר שלה ולא בבחירת בני זוג. מיקה נמשכת תמיד ל"טיפוסים" ולא לבני מעמדה כביכול, הגברים הרגילים והמוצלחים, והיא חשה תמיד כמי שיחסיה עם גברים נידונו מראש לכישלון, ועלולים להסתיים ביחסים חפוזים על רצפה מטונפת שהיא בבחינת מטפורה על חייה. בני הזוג הללו, שלכאורה נחותים ממנה בכול ומייצגים את השוליים החברתיים של ישראל השנייה, מסמלים למעשה את חוסר בגרותה הנפשית להתמודד עם החיים ועם עצמה.

אולם, כאמור, דווקא אנשים אלה מתגלים כבעלי כוח חיות גדול הרבה יותר מזה שיש לה, מה שיותיר את הקורא תוהה מיהם באמת השוליים והיכן ממוקם למעשה המרכז. מה שנדמה בתחילה כמרכז, תל אביב, הולך ומאבד מתקפותו במרוצת הקריאה.

הילל ומיקה באים אפוא מעולמות שונים לחלוטין, וההסתברות שהם יתאהבו שואפת לכאורה לאפס. הילל לא מאמין בכלל שיש לו סיכוי לכבוש את לבה. "המרחק בינינו רב מדי… אין לי מה להציע לעומת הדברים שהיא מתעסקת בהם" (143). ובכל זאת, זה קורה, אם-כי רק בדרך המעוותת שבה שני טיפוסים הסובלים מקשיי תקשורת יכולים להתאהב – דהיינו אהבה בלי תקשורת אמיתית. זהו רומן בנוסח באנו חושך לגרש: שני הגיבורים סובלים מ"חושך גדול", ממלכת האופל נמצאת בתוכם, והם מנסים לסייע האחד לשני בדרכם הגמלונית בגירוש החושך, בלי שיהיו להם הכלים האמיתיים להתמודד איתו.

מיקה מצפה שהילל קורא המחשבות יקרא את מחשבותיה, ואילו הילל מצפה שמיקה חוקרת המוח תחקור את נבכי מוחו, אבל הציפיות של שניהם זה מזו הן מוגזמות. הילל שבוי בעולם האשליות הפרטי שבנה לעצמו, שיום אחד הוא יתפרסם ויזכה להנחות תוכנית טלוויזיה שתהפוך אותו למפורסם, ואילו מיקה שקועה בחקר ההתנהגויות הדיכאוניות של קופות המעבדה שעוברות ניסויים בהשגחתה, מבלי להבחין שהיא עצמה הולכת ושוקעת בדיכאון, ונדבקת במרה השחורה של הקופות שלה. וכך שניהם חשים כמו "שני ניצולים מאונייה טרופה" (347). אבל בעוד הילל מצליח איכשהו לצוף מעל פני המים, דווקא מיקה נשארת הילדה שמחכה לנצח לאמה שתאסוף אותה משיעור הריקוד מבלי לדעת שאמה, שנהרגה בתאונה בדרך אליה, כבר לא תאסוף אותה לעולם, אלא היא זו שצריכה לאסוף את עצמה. מותה של האם בתאונה משנה לחלוטין את חייה של מיקה והופך אותה מנערה "רגילה" לצעירה מסוגרת, כעוסה ומתחשבנת תדיר עם סביבתה ובעיקר עם עצמה, ובחשבון הנפש הזה היא יוצאת תמיד המפסידה.

בתחילה נדמה שחלוקת התפקידים ברומן היא ברורה: מיקה היא החוקרת, ואילו הילל הוא ה"נחקר". מיקה מתצפתת על התנהגויות של בעלי חיים, דהיינו קופי מעבדה, והילל הוא, כמדומה, לא יותר מאשר סוג של קוף מעבדה עבורה. בהמשך הם מתחלפים בתפקידים ומתברר שהתצפית היא בעצם הפוכה. הילל הוא זה שחש כמו "חוקר טבע" (עמ' 246) המתצפת על מיקה, שהיא עבורו סוג של חיה מוזרה, כפי שגם הוא עצמו בעיניה. הרומן הוא למעשה סוג של תצפית הדדית של חיות מוזרות ושל חוקרי מעבדה זה על זו, והמסקנה המתבקשת היא שסיפור אהבה, כל סיפור אהבה, הוא סוג של יחסים הנמצאים במבחן מעבדתי תמידי.

ערן בר גיל, טייס לשעבר וסופר בהווה, הצליח לעצב עולם שהספרות כמעט לא עסקה בו בעבר: תל אביב לעומת צפת. "קסם וכזב" עוסק בשאלות אתיות הקשורות לניסויים בבעלי חיים, ובהשלכות שלהן על מצפונו של החוקר ומצבי רוחו, וגם בשאלות אתיות הקשורות לעבודתו של קוסם ולטריקים שהוא עושה. לעיתים הילל חושב לעצמו ש"אין שום קסם בקסם, הכול טריק" (142). ואילו אחיו הנכלולי, מרדכי, מאמין ש"במינוף נכון, אפשר לעשות מהילל מיליונים" (58). הכזב שבקסם מומחש בין השאר בציטוט הבא: "הרגע הזה של השמטת הכרטיס מהיד אל חבילת הכרטיסים… מעשה של זריזות ידיים שעובדות בלי מחשבה… הוא תמיד רגע של מתח קטן שאחריו באה הקלה עצומה, כמו לבצע פשע קטן בלי להיתפס" (98).

בר-גיל מצליח להעמיד דמויות אמינות, והגם שעיצובן כרוך בריבוי פרטים וניואנסים הסיפור לא משעמם כמעט אף לרגע ואפשר להתחבר הן לעולמם הפנימי של הגיבורים והן לעולמם המקצועי. גם עיצוב היחסים בין הגיבורים לבני משפחותיהם, בעיקר אלו שבין הילל לשני אחיו, האחד מורה לנהיגה והשני איש עסקים מפוקפק, שיצאו כולם בשאלה, מעוצב יפה ובאמינות ומספק כמה מהסצנות היותר יפות ברומן.

הרומן מסופר מעיניו של הילל ומעיניה של מיקה. פרק אחד הוא מונולוג של הילל המובא בגוף ראשון, והפרק שלאחריו הוא סיפורה של מיקה, המובא דווקא בגוף שלישי. בשל הטכניקה הזו, לעתים חוזרות חלק מהסצנות על עצמן, וככל שהרומן מתקדם יש בכך כדי לייגע את הקורא מעט. מוטב היה, לטעמי, לקצר כמה מהחזרות המיותרות בין הפרקים, ולהותיר רק מה שנחוץ באמת ומה שמצליח להניע את העלילה. כמו, למשל, הפרק היפה שבו מספרת מיקה החילונית בגוף שלישי על הביקור שלה אצל בני משפחתו הדתית של הילל בצפת. פרק זה מאיר את הסיפור באור לגמרי חדש, מעניק חדירה אמיתית לעולמה של מיקה, מאיר בחמלה ובאנושיות את בני משפחתו קשת היום אבל החמה של הילל ומציגם כדמויות מעניינות ומאופיינות היטב – תיאור שלא תמיד קיים במונולוגים בגוף ראשון של הילל שיצא בשאלה. פרק זה מאפיין היטב גם את היפוך התפקידים שקיים ברומן. בת ישראל הראשונה כביכול הופכת לבת ישראל כשרה בשעה שהיא מבקרת בצפת. דווקא בעיר הדתית ובצל קורתה של משפחת עוני היא מוצאת את החמימות החסרה בחייה ובמפגשים עם בני משפחתה שלה מאז מות אמה.

למרות המגרעת של החזרתיות המוגזמת, "קסם וכזב" המכיל לא מעט קסם ספרותי הוא הרומן הבשל ביותר עד כה של ערן בר-גיל. גם אם לא ימריא לראש רשימת רבי המכר, הוא בהחלט עשוי להמריא לצמרת הסופרים המבטיחים של דור בני הארבעים פלוס. בעוד בן גילו, אשכול נבו, ממתג יפה את עצמו ומסתמן בהדרגה כמעין עמוס עוז החדש, בר-גיל נחבא יותר אל הכלים, אבל גם בלי אורות הבמה הנלווים והבאזז הספרותי הוא בהחלט מציע, לפחות ברומן הזה, ספרות מעניינת ובשלה לא פחות.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אם מישהו יכול לעזאזל להסביר מה קרה בסוף הספר

    • ש.צ. לוינגר

      את הספר לא קראתי, אך לפי הכתוב בסקירה זו, השניים בוחנים כל הזמן זה את זה ומגלים כל הזמן תובנות חדשות. נראה שסוף הספר אינו סוף פסוק – ודמיונו של הקורא מוזמן להמשיך ולפתח את הסיפור…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • צ.ש. רגניול

        בסקירות אחרות על הספר מוזכר שלקראת סופו עובר הספר מהפך מפתיע. נראה, איפוא, שכדאי שתקרא שנית את הפרקים האחרונים. יש סיכוי טוב שבקריאה שניה תתבהר התמונה.

        בברכה, צ.ש. רגניול

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: