ר', הרה"ג או רשכבה"ג? / ישראל לבקוביץ

 

 לעיתונות החרדית-ליטאית יש כללים נפתלים באשר לתואר המתאים לכל אישיות תורנית, החל מאחרון העסקנים ועד למרן גדול הדור. במערכת נטולת שוטרים ממלכת התארים היא מנגנון אכיפה רב עוצמה

מחלת התארים המוגזמים היא רעה חולה בציבור החרדי בכללו. כל עסקן או חבר כנסת של אגודת ישראל הוא רב (וש"ס, כמובן, לא מסתפקת בפחות), מה שמחייב לתאר את אברך הכולל בתואר 'הרה"ג' – וכן הלאה. דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא שאם עיתון חרדי כותב על פלוני רק את התואר הצמוק והאנמי ר', הרי שצריך בדיקה אחריו, כי קרוב לוודאי שהוא 'מזרחיסט' או 'בעל תשובה'. ואם אין אפילו הרי"ש המדולדלת הזאת – אין ספק שמדובר במי שלא שומר תורה ומצוות. וכבר המליצו על תופעה זו את לשון הכתוב "גם תבן גם מספוא – רב".

האם שמתם לבכם פעם להבדל הכינויים בין 'ראשונים' ל'אחרונים'? הראשונים מכונים רש"י, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א וכך הלאה. אבל האחרונים – תמיד עם תוספת 'הגאון': הגר"א, הגרעק"א, הגר"ח, הגרי"ז. ובדורנו: 'הגאון הגדול'.

אבל כל זה אינו נחשב לעומת מה שקורה ב'יתד נאמן'. שם הועלתה תורת התארים לדרגת אומנות. כדי לדרג את המעמדות השונים של גדולי התורה שנכווים אחד מחופתו של חברו כבר בעולם הזה, פיתחו עורכי העיתון מערכת מסובכת של תארים וצירופי תארים, שרק כתב מוכשר יודע לפרטיה.

יש לו חולשה לרבנים

כדי שלא להוציא חלילה לעז, נקדים ונאמר כי נוקדנות התארים היא לא רק עניינו של העיתון, אלא גם של הציבור שהוא מייצג. לליטאים יש חולשה קשה לענייני תארים. הנה אפיזודה אחת מני רבות, כדי לסבר את האוזן: מאן דהו שעסק פעם בהוצאת קובץ פנים-ישיבתי נועץ באחד מרבני ישיבתו בעניינים שונים שקשורים להקדמת הקובץ. בין השאר היה צריך להזכיר את רבני הישיבה בהקשרים שונים. הזהיר אותו הרב ואמר לו: 'בני, הווי זהיר במלאכתך, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו. לא הרי 'ר"מ דישיבת קול תורה' כהרי 'ר"מ בישיבת קול תורה' – תהום עמוקה מפרידה בין שני התארים'.

כיצד נדע מיהו הר"מ הבכיר בישיבה, זה שהיה ראוי להיות באמת ראש ישיבה לולא שהכיסא תפוס? ר"מ דישיבת – פירושו הר"מ של ישיבה פלונית. כלומר, הר"מ בה"א הידיעה. ואילו ר"מ בישיבת פירושו אחד מיני ר"מים, סתם ר"מ, לא תואר ולא הדר לו.

נחזור ל'יתד נאמן'. הנה, למשל, שתי ידיעות מתוך העיתון: הראשונה היא קריאת הגרי"ש אלישיב שליט"א שיש "למחות ולהזהיר מפני המגמות לשלוח יד בפך השמן הטהור, לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי".

תוכן הקריאה לא כל כל חשוב, כי העסקנים לא מצטיינים בכתיבה, והשבלונות שהם מנפקים משעממות להחריד. מה שמעניין הוא התארים. אז הנה:

"מרביצי תורה ומורי הוראה שליט"א, שפקדו באחרונה את מעונו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, השיחו בפניו דאגתם ודאגת עולם התורה והיראה באשר הוא, מפני המתקפה המרוכזת של היוזמות והמגמות… לנוכח כל זאת הביע רבנו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א את דאגתו וחרדתו, ויצא בקריאה, מחאה ואזהרה, מפני המגמות המסוכנות". ובסוף הידיעה: "יצויין כי הרבנים שליט"א, שרבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א מסר לידיהם את קריאתו הנרגשת על מנת לפרסמה ברבים, אמרו כי מדובר במכתב היסטורי, בעל משמעות עצומה לשעה ולדורות, קריאת קודש המבטאת דעת התורה בטהרתה אודות יסודי קיומו של עולם התורה וציבור היראים, וחובתו המתמדת להתגונן מפני כל פגיעה ופרצה בחומת היהדות הנאמנה".

ספרתם כמה תארים וסופרלטיבים יש בקטעים הקטנים הללו? ושמא תאמרו: שליט"א אינו תואר אלא איחול וברכה? אוי, תמימים! גם את השליט"א לא כל אחד מקבל (בהערת אגב נציין שכל קוראי 'יתד' יודעים היטב שמרן שליט"א לא ניסח בקריאת קדשו אפילו מילה אחת, לא יזם ולא ביקש לפרסם. הביאו לו נוסח ואמרו שיפרסמו בשמו, והוא הסכים או לא. אבל כך העסק עובד וכל הצדדים מרוצים).

ובכן, מן הסתם תפסתם שבכל פעם שמזכירים את הרב אלישיב האזכור צריך לבוא עם כל שרשרת התארים: רבנו, מרן, הגרי"ש, שליט"א, שוב ושוב בלי להתעייף. חוץ מזה יש 'מרביצי תורה ומורי הוראה שליט"א', שהם גם 'הרבנים שליט"א' וכאן הכוונה לעסקנים שהקריאו לפניו את הנוסח ואינם ראויים להיזכר בשמם המפורש.

בידיעה מתחת באותו עמוד מופיעה כותרת אחרת, ציטוט מדברי "הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א", שמזהיר: "רוח ההתקרבות לציבור הכללי היא זו הגורמת לשנאה הגדולה". מתחתיה, בכותרת משנה, מופיע ציטוט מדברי "הגאון רבי ברוך שמואל הכהן דויטש שליט"א", ובגוף הידיעה מסופר:

הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א עורר אמש בענין ההסתה החמורה המתנהלת נגד הציבור החרדי בימים אלה… הדברים נאמרו במפגש נציגי ציבור שכינס בביתו נציג 'דגל התורה' בירושלים, וסגן ראש העיריה, הרב יצחק פינדרוס. תחילה פתח הגאון הגדול שליט"א בכבוד אכסניה של המארח הרב פינדרוס… הגאון רבי ברוך שמואל דויטש שליט"א, פתח בכבוד אכסניה ובשבח פעלם של נציגי הציבור והרב פינדרוס.

הבה ננתח: 'רבנו מרן' זהו השיא, תואר ייחודי שזכאי לו רק הגדול בה"א הידיעה, שכיום הוא הרב אלישיב. סימן זה, מובהק הוא: גם אם נפלתם לכאן הישר מהמאדים, אם אתם רואים שמו של פלוני, לפניו 'רבנו מרן' ולאחריו ברכת החיים, סימן שזהו 'גדול הדור', רבן של כל בני הגולה, מדברנא דאומתיה, שר התורה, ובמקרה של הרב אלישיב שהוא איש הלכה – 'פוסק הדור'.

ברצותו מאריך וברצותו מקצר

בנוגע למרן, יש כמה נקודות חשובות. ראש וראשון ל'מרנים' הוא כמובן הרב שך, האב המייסד של אימפריית דגל התורה. בסוף ימיו, כשכבר לא תיפקד והרב אלישיב הועלה לדרגת 'גדול הדור', היו עורכי 'יתד' במבוכה: מי יקבל את ה'מרן'? עד שמצאו עצה: הרב אלישיב הוא 'מרן' והרב שך הוא 'מרן רשכבה"ג' (רבן של כל בני הגולה) ומאז נשאר זה תוארו.

מדוע הרב אלישיב נקרא 'רבנו מרן', שזו כפילות בערך כמו 'אדון מיסטר'? ובכן, בזה אשם הרב אהרן לייב שטיינמן. משך כמה שנים לאחר פטירת הרב שך היה התואר 'מרן' שמור בלעדית לממשיכו הגרי"ש אלישיב, זאת כדי לקבוע שהוא-הוא הממשיך הבלעדי של הרב שך. בלעדיות זו היתה לצנינים בעיני נאמני הרב שטיינמן שזכה רק לתואר 'הגאון הגדול' כמו יתר חברי מועצגה"ת של דגה"ת, או לכל היותר 'הגאון הגדול ראש הישיבה' – וכדי ביזיון וקצף. 

משהתחזק מעמדו של הרב שטיינמן, לא יכול יותר 'יתד' לעמוד בלחצים ובעל כרחו העניק לרב שטיינמן את התואר הנכסף. אך לא לבלרים מנוסים כלבלרי היתד ייכנעו בקלות. כדי להקהות את עוקץ הכניעה הגו תחבולה מחוכמת: התואר 'מרן' החל להיות מחולק למספר 'גדולים' – אמנם מספר מצומצם, אך מספיק כדי שיאבד את יחודיותו ולא יעניק לרב שטיינמן –  מתיר הנח"ל החרדי – מעמד של מנהיג על. במקום זאת, המציאו את התואר 'רבנו מרן' שהוא ייחודי לגרי"ש אלישיב והוא המציין, נכון להיום, את אותו הדבר שהיה מציין התואר 'מרן' עד לפני כמה שנים.

בסופו של דבר, חזרו והשמיטו את ה'מרן' משמו של הרב שטיינמן כי ידם של מתנגדיו גברה שוב, עניין שקשור למחלוקת בפוניבז'. אבל 'רבנו מרן' שנצמד לגרי"ש אלישיב לא התבטל שוב, שהרי אמרו חכמינו 'ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה', ועוד אמרו: 'מעלין בקודש ואין מורידין'.

ר' שמואל אויערבאך מכונה 'הגאון הגדול רבי', כי הוא חבר מועצת גדולי התורה, וכותבי 'יתד' רוצים לקבע את התודעה שהוא יהיה המחליף של 'מרן'. לעומת זאת ר' שמואל דויטש זכאי רק לתואר 'הגאון רבי', שכן לא נראה שהוא עתיד להתקדם. יצחק פינדרוס שהוא רק עסקן זכאי רק לתואר 'הרב פינדרוס', אפילו בלי שליט"א, או לפחות הי"ו. ומה שמשפיל במיוחד הוא שאותו תואר בדיוק מקבלים גם רבנים מזרמים שאין העיתון חפץ ביקרם, כמו הרב אברהם שפירא זצ"ל. גם הם נקראים רק 'הרב' ותו לא. אבל פינדרוס יכול להתנחם: הרב שלמה גורן אינו זכאי אפילו לתואר הנחות 'הרב'. אפילו הרב עובדיה יוסף, מנהיג בקנה מידה, אינו זוכה יותר מאשר ל-הגר"ע יוסף שליט"א, או סתם הרב עובדיה יוסף. למעשה, תוארו של הרב יוסף תלוי ברמת המתיחות שקיימת בין ש"ס לדגל התורה והוא עולה ויורד בהתאם.

שיטת המקל והגזר

הצורך הנואש ליצור הבדלי מעמדות מוליד עוד ועוד פתרונות יצירתיים. הזכרנו למעלה שאברך כולל רגיל מוכתר בתואר "הרה"ג", אבל בראשי תיבות דווקא, כדי להבדילו מ'הרב הגאון רבי' שהוא כאמור בעל משרה תורנית זוטרה. הווה אומר: לא הרי ראשי תיבות כהרי השם המפורש. כך גם פתרו את בעיית הרבנים הראשיים. אין צורך להכביר מילים על הבוז שחשים בעלי 'דעת התורה האמיתית' לאותם 'רבנים מטעם'. לפיכך, מכנים אותם 'הרה"ר' בראשי תיבות, וכך יודע הקורא להבדיל בין הקודש ובין החול. ואם הזכרנו את התארים לגריעותא, אזי הציבור הדת"ל בכללו מכונה תדיר 'ד"ל', כדי ליצור לקורא את האסוציאציה הברורה: דלים וריקים.

אי אפשר בלי לציין את 'אחד המשגיחים', שזהו בדרך כלל כינוי לרב דן סגל. ככלל, משגיח מכונה 'הגאון הצדיק', כינוי שבאופן אירוני מביע טיפת זלזול: גאון בצדקות, אבל לא בתורה, שהיא העיקר. באותו אופן מעודן מביע יתד את דעתו על האדמו"רים. כשהוא מדווח על כנס שהופיעו בו גם רבנים מתנגדים וגם אדמו"רים, הוא משתמש לפעמים בתואר 'גדולי ומאורי התורה/ הדור/ היהדות', כשהכוונה ב'מאורי' לאדמו"רים, כלומר: אלה עם ה'אורות' שלהם, שיהיו בריאים, אבל אנחנו עם התורה שלנו.

שוחחתי על הנושא עם ד"ר בנימין בראון, שעסק זמן רב בחקר היהדות 'התורתית'. לדבריו, יש סיבה לכל בית המשוגעים הזה: ל'יתד' ולכוחות שהוא מייצג אין שוטרים ואין חיילים. ממלכת התארים שלו היא מנגנון האכיפה. המסר הסמוי: 'אתה רוצה תואר? – היכנס לתלם; אינך רוצה להיכנס לתלם? – אל תתלונן על אבדן התואר'. יש לומר שהעסק פועל. מסופרים לא מעט סיפורים על רבנים למיניהם שקיבלו 'הורדה בדרגה' ומיד הפנימו את המסר. הרב בקשי דורון, כזכור, ניסה פעם 'לעשות שרירים' בנוגע להיתר המכירה בשביעית. 'יתד' הגיב מיידית בהשמטת כל תואר לפני שמו, וייקרא שמו בישראל 'אליהו בקשי דורון' ותו לא. לפי מה שמספרים – העסק עבד. הרב בקשי דורון הבין את המסר וחזר מסורו.

לסיום, התואר 'עליו השלום' (ובראשי תיבות – ע"ה). במקורותינו מופיע התואר בהתייחס לגדולי האומה כאברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך. אבל אינפלציית התארים גורמת לשחיקה והתואר הפך להיות הנמוך ביותר בשרשרת המזון, ואותו מעניקים לאישה שאין סיבה לתת לה אפילו ז"ל, או לעמי ארצות. לפיכך יש לנו ז"ל, זיע"א (זכותו יגן עלינו), זצ"ל, זצוק"ל, זצוקללה"ה (זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא), ואפשר להוסיף כמה הֵהִי"ן.

אמר האדמו"ר ר' יצחק דוד וינברג מטולנה שהוא מציע לקרוא לרבי שלמה זלמן אויערבאך בתואר 'זנ"ל', דהיינו 'זכר נורמלי לברכה', שכן הוא היה אחרון ה'גדולים' הנורמליים, יהי זכרו ברוך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758, לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. סוף סוף הבנתי את מערכת התארים.

  2. ל'יתד' ולכוחות שהוא מייצג אין שוטרים ואין חיילים. ממלכת התארים שלו היא מנגנון האכיפה. המסר הסמוי: 'אתה רוצה תואר? – היכנס לתלם; אינך רוצה להיכנס לתלם? – אל תתלונן על אבדן התואר'.

    זה חלק מהאידיאליזציה שב' בראון אוהב לעשות לציבור הליטאי ומגרעותיו החמורות.

    קודם כל ההצגה המגוחכת והמסולפת כאילו יתד מחלק את התואר ברצותו נותן וברצותו שולל,
    לא יתד העניק את התואר הגאון לרב עובדיה יוסף כך שכינויו של הרב עובדיה יוסף "הרב יוסף עובדיה מנהיג ש"ס" [כך כונה ביתד בשיכול שמו ב'שנות המאבק'] לא מהווה שלילת תואר אלא ביזוי מחפיר וכתיבה בסגנון פאשקווילי.
    כינויים של הרב שלמה פישר והרב זלמן נחמיה גולדברג כ"רש"פ ורזנ"ג" לא מהווה 'מסר סמוי' אלא – במסגרת התארים המקובלים גם מחוץ ליתד – פגיעה מבישה בכבודם.

    זאת ועוד אחרת: ליתד ולכוחות שהוא מייצד אין אולי שוטרים, אבל יש לו גם יש הרבה חיילים הנכונים לקרבות אלימים.
    אינני יודע אם יש כאן בורות מצידו של בראון או התעלמות והתתממות. בין כך ובין כך המציאות המכוערת ידועה לכל מי שבקי קצת בנבכי ציבור זה:
    יתד בפירוש משסה את קהלו וזה מגיב בטרור ובאלימות פיזית ממש.
    שלילת תואר 'הרב' מהרב בקשי דורון לא זו בלבד שהיה מהווה פגיעה בכבודו, אלא יש בה במפורש משום קריאה להתרת דמו. אתה רק יכול לתאר לעצמך מה היה קורה אם הרב בקשי דורון היה נקלע באותם ימים לחתונה ליטאית 'אותנטית' במקרה הטוב הוא היה זוכה לשירת 'וכל קרני' סוחפת, ובמקרה הפחות טוב והסביר יותר הוא היה נדחף ומוכה פיזית ממש.
    כשיתד מכנה את הרב אדלשטיין והרב פוברסקי "מראשי ישיבת פוניבז'" ולא ראש ישיבת פוניבז'
    יש כאן הרבה יותר מכינוי לועג, יש כאן משום גיבוי לאותם טירוריסטים הפוגעים בהם פיזית.
    ואם במקרה זה יתד נותן גיבוי שבדיעבד, הרי במקרים רבים אחרים יתד מנצח על המערכה.

    אין כאן שלילת 'הון תרבותי' כפי שניסח זאת במתיקות תלמידו של בראון – א' רוז, יש כאן מלחמה אלימה שבה כל האמצעים כשרים.

    • ישראל לבקוביץ.

      יוסי, חזק מאוד. הוספת לי בקיאות בנבכי מערכת התארים המפותלת של יתדנו, אשמח אם תתן עוד עדכונים. תודה.

  3. באתר ויהי אור התפרסם מאמר זה באופן מלא יותר, והרבה יותר מעניין ומרתק. אני לא יודע למה כאן זה מקוצץ.

  4. נחמד, ישראל, כמה צחקתי:-)

    • ישראל לבקוביץ.

      רואים את החיוך שלך אפילו בתמונה.
      ראית את הכתוב ב'ויהי אור'? שם זה בלי קיצוצים (כנראה גם במקו"ר מפחדים מפגיעתם הרעה של לבלרי יתד…)

      • תן קישור לעצלנים…

        לגבי הקיצוצים במקו"ר, גם לי קיצצו, ובדברים מהותיים יותר. כתבתי על "צהר" וההתעקשות שלהם לחיות משולחן הרבנות הראשית שהם "מלקטים פירורים משולחן איזבל". בפירסום במקו"ר היה רק "מלקטים פירורים".

  5. אבישי בן חיים כתב פעם מאמר דומה להפליא…

  6. ישראל לבקוביץ.

    הקישור מופיע למטה, מישהו טריקבק אותו.
    אגב: הנה דוגמא טריה מ'יתד נאמן' של היום, יום רביעי. בעמוד 2 סופר שם בזעם רב על דיל שרקחה ש"ס עם הדתיים לאומיים, וכתוצאה מכך התמנה הרב מיכה הלוי (מארגון צהר) לרב העיר פתח תקוה, מכה קשה למגמת ההשתלטות של דגה"ת על רבנויות הערים.
    כמובן שהרב מיכה הלוי מופיע שם כ'מיכה הלוי' ללא תואר וללא הדר, והרב בנימין אטיאס מקבל 'הרב', גם זה משהו.

    • נחמד שיש מי שעוקב עבורינו עבור העיתון הקריקטוריסי הזה ושולף לנו משם פרפראות לשבת…

      ולא רק העיתון הוא קריקטורה. כל רבניו בעלי התוארים המפוצצים הם קריקטורה של רבנים.

  7. ישראל לבקוביץ.

    הבעיה היא שהקריקטורה הזאת, עם רבניה, נושכת ובועטת, ושם זה כבר לא מצחיק.
    אחד הדברים המצחיקים במיוחד הוא שיתד – 'מגן התורה' – סובל לפעמים ממה שקוראים 'עקיפה מימין', ונחשב לא מספיק דתי בעיני חלק מקוראיו, בני התורה. באחד הימים שהפולמוס נגד 'משפחה' היה בעיצומו, ישבתי לי באוטובוס, ושמעתי אברך ליטאי שאני מכיר אותו מתקשר ליתד נאמן, ודורש לבטל את המינוי. אוזני נזקפו, הייתי בטוח שהוא רוצה למחות על המאבק המלוכלך נגד 'משפחה', וחשבתי לי בסיפוק: סוף סוף מישהו מתוך המחנה פנימה מביע להם את דעתו. הקשבתי אפוא לשיחה בדריכות, וזה מה ששמעתי:
    המוקדנית – מדוע אתה רוצה לבטל?
    האברך – כי לאחרונה העיתון לא מתאים לבית של תורה, אני לא רוצה להכניס עיתון כזה הביתה שלי.
    המוקדנית – ?
    האברך – יש שם לאחרונה הרבה תמונות של אנשים חילוניים… זה לא מה שחינכו אותי.
    ואז חשבתי לעצמי: ראוי אתה יתד נאמן לקוראיך, וקוראיך ראויים לך.

  8. ישראל לבקוביץ

    כמובן, את אלו שבתוך המחנה.
    אתה מבחוץ, בשבילך זה שום דבר. אבל יתד נאמן, וכל האנשים המזוהים עמו הם אלו שתוקעים את הציבור החרדי עמוק עמוק בתוך הבוץ, עשרות אלפים ואולי מאות אלפים סובלים מהמדיניות שלהם.

    • הם מוזמנים לצאת החוצה ולהצטרף אלינו… טוב, אני יודע שזה קל להגיד…

      האם גם הם, שבאמת צריכים אותך, קוראים אותך?

      • ישראל לבקוביץ.

        זה מחלחל, נדהמתי עד היכן הדברים שלי הגיעו, כולל ידידים שהייתי צריך להעמיד פני מופתע בפניהם, כשהעבירו לי בגניבה טור זה או אחר.

  1. פינגבק: ישראל לבקוביץ: "קוצו של יוד" – המדריך לנבכי התארים ביתד. מקורי, מרתק וממולץ. | ויהי אור

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: